יש משהו כמעט אכזרי בדרך שבה אנחנו מודדים את החיים: בגיל מסוים כבר היינו אמורים להיות נשואים. בשלב מסוים כבר היינו אמורים למצוא. אחרי משבר כזה כבר היינו אמורים להתאושש. ואם זה עדיין לא קרה, אם החתונה מתעכבת, אם קשר התפרק, אם המציאות החליטה לכתוב בשבילנו תסריט אחר לגמרי מזה שתכננו, קל להתחיל לחשוש שאולי זהו. שאולי הרכבת כבר עזבה את התחנה. שאולי לאחרים זה קורה, ורק אצלנו משהו נתקע.
אבל אולי דווקא בכל מה שקשור לזוגיות אחת התכונות החשובות ביותר שאנחנו יכולים לאמץ היא אופטימיות. לא אופטימיות ילדותית מהסוג שמבטיח שהכול יהיה בסדר, ולא הבטחה שכל אדם יפגוש את בן זוגו בדיוק בזמן שרצה, אלא אופטימיות במובן העמוק יותר: הנכונות להשאיר את הדלת פתוחה לאפשרות שהחיים עוד יכולים להפתיע אותנו לטובה. להבין שהפרק הנוכחי הוא פרק ולא הספר כולו. שהלב, גם אחרי שנשבר, מסוגל להיפתח מחדש. שגם אחרי שנים של המתנה, בדידות, שכול, גירושין, אכזבה או פחד, אדם יכול למצוא את עצמו יום אחד במקום שלא העז לדמיין.
הסיפורים של הדסה בן טולילה, רותם ונונו עזר ושפרה אגמי שונים מאוד זה מזה. שלוש נשים, שלושה מסלולים, שלוש מערכות של התמודדויות. אבל חוט אחד חורז את שלושתם: אף אחת מהן לא קיבלה את מבוקשה לפי התוכנית המקורית, ושלושתן יכולות להעיד היום ששינוי התוכנית לא היה סוף הסיפור. לפעמים הוא היה דווקא תחילתו.
הדסה מתארת התמודדות לא-רגילה. "עברתי את כל הסטטוסים האפשריים, התחתנתי בפעם הראשונה בגיל 31, ולאחר נישואין קצרים התגרשתי. בגיל 37 התחתנתי בפעם השנייה עם אלמן פלוס חמישה. לאחר 3.5 שנים התאלמנתי ממנו. גם הייתי נשואה לאלמן וגם התאלמנתי ממנו. לאחר עשר שנים נוספות, לפני שנה וחצי, התחתנתי עם גרוש פלוס 11". אי אפשר שלא להתרשם מהדסה, כל כולה אומרת אופטימיות נצחית. החיוך החם הוא סימן ההיכר שלה.
כשאת מביטה היום אחורה על כל מה שעברת, מתי החלטת שאת לא רק שורדת אלא חוזרת לבחור בחיים?
"הגירושין לימדו אותי שלא לקחת שום דבר כמובן מאליו", היא משתפת. "אחר כך המפגש הישיר עם המוות העצים בי את הרצון לחיות את החיים במלואם. הבנתי שכל יום שאנחנו כאן עלי אדמות הוא זכות ומתנה. אני משתדלת בכל יום לשאול את עצמי: אם אני כאן, מה השליחות שלי? מה ה' רוצה ממני היום?"
הבחירה של הדסה בחיים אינה רק סיסמה שמצטלמת יפה. היא הגיעה אחרי שהקרקע נשמטה מתחת רגליה. נישואיה הראשונים הסתיימו בהפתעה גמורה, ובמקום להחליט שמעכשיו היא כבר יודעת מה לא עובד בזוגיות, היא עשתה כמעט את ההפך: התחילה ללמוד. "עשיתי התבוננות עמוקה על כל מה שחשבתי שאני יודעת על זוגיות. חקרתי איפה טעיתי ומה אפשר לשפר בפעם הבאה. למדתי כלים לתקשורת זוגית, לפתרון קונפליקטים, למעבר אל העולם של האדם השני".
אחד השיעורים שלמדה נשמע כמעט הפוך מהאינסטינקט שלנו. "פעם חשבתי שצריך לדבר ולדבר עד שמבינים זה את זה ומגיעים לפתרון. בדרך למדתי שדווקא כשהשיחה מתחילה להידרדר, לפעמים צריך לעצור. ללכת כל אחד למרחב שלו, לתת למנגנוני ההישרדות להירגע, ואז לקבוע לחזור ולדבר כשאנחנו מווסתים יותר".
היא למדה על טקסים זוגיים ששומרים על הקשר, על תקשורת, על קרבה ועל הדרך שבה שני אנשים לומדים לא רק לאהוב, אלא גם לחיות את האהבה הזאת בתוך שגרת החיים. אל הקשר השני שלה, היא אומרת, היא כבר הגיעה בשלה יותר ולמודת ניסיון.
פרק חדש בסיפור שנמשך
גיא, אחיה הצעיר של רותם ונונו עזר, נרצח בנובה. אחרי האסון היא עזבה זוגיות, עבודה ודירה והקדישה חלק גדול מחייה להנצחתו. שנה וחצי אחר כך הופיע איתי. השניים ראו זה את זה באפליקציית שליש גן עדן. הם גילו שיש להם חברה משותפת שגם היא אחות שכולה, וכשרותם פנתה אליה לבירור היא התלהבה וקידמה את החיבור. באותה תקופה היה איתי בין סבבי מילואים.
הקשר התחיל דווקא כשהשניים היו בחו"ל, אבל מהרגע שנפגשו בארץ, מספרת רותם, הם כבר לא נפרדו. הם התארסו ותכננו חתונה, אלא ששבוע לפני התאריך שוב שיבשה את התוכניות המציאות הביטחונית. איתי גויס לסבב ארוך, ואצל רותם, אחות שכולה, כל יציאה שלו למילואים נגעה בפחד העמוק ביותר. בהתחלה הם חשבו לצמצם הכול. אולי יתחתנו בחתונה קטנה בבית כנסת. יזמינו את המשפחה הקרובה וזהו. ואז החליטו אחרת.
אצלך האהבה החדשה הגיעה מתוך מקום שבו החיים כבר השתנו ללא הכר. איך בכלל נותנים לעצמנו רשות להתאהב אחרי אובדן?
"הבנו שאנחנו לא רוצים שהטרגדיה תגדיר לנו את החיים", מספרת רותם. "מגיע לנו לשמוח בענק. רצינו לתת מקום גם למשפחה, שחיכתה כל כך לשמחה הזאת אחרי תקופה לא-פשוטה. החתונה שלנו הייתה בחירה להתחיל פרק חדש בתוך סיפור שעדיין נמשך".
יש משהו במשפט הזה ששווה לעצור עליו, כי אולי זו אחת הטעויות שאנחנו עושים בנוגע לזוגיות. אנחנו מחכים שהכול ייפתר לפני שנתחיל לחיות. שהפחד יחלוף. שהעבר ייסגר. שחשבון הבנק יסתדר. שהקריירה תתייצב. שהנפש תפסיק לכאוב. שנהיה גרסה שלמה, רגועה ומצוחצחת יותר של עצמנו. אבל החיים אינם פועלים כך. לפעמים האהבה מגיעה דווקא כשהסיפור הקודם עדיין כואב.
מה הייעוד שלי?
שפרה אגמי גדלה במשפחה של עשרה ילדים. היא אחות תאומה של אחיה הבכור, ורוב אחיה הצעירים ממנה התחתנו לפניה. אפילו האחות שצעירה ממנה ב-15 שנה נישאה קודם. שפרה עצמה נישאה למאיר אחרי שמלאו לה 35. לפני כן היו לה קשרים רציניים, ואפילו אירוסין שבוטלו.
אפשר לדמיין כמה עצות אדם מקבל לאורך שנים כאלה. למעשה, אין צורך לדמיין. שפרה זוכרת היטב כמה מהן. "את בת של רב, בטוח תמצאי חתן טוב. אולי את פעילה מדי, ואם תפעלי פחות, יהיה לך יותר זמן להכיר". כשהתגוררה עם שותפות היו מי שחשבו שאולי זאת הבעיה. כשעברה לתקופה לבית הוריה, כבר נמצא הסבר חדש. כאילו מוכרחה להיות נוסחה, וצריך רק לזהות באיזה סעיף טעתה הרווקה. שפרה בחרה בדרך אחרת.
מה קורה לאישה שרואה את כל אחיה הצעירים מתחתנים לפניה? איך לא נותנים לסטטוס להפוך לזהות?
"אחד הדברים שעזרו לי בחיי הרווקות שלא להישאב לזהות של הרווקה היה הפעילות החברתית והעשייה. הקפתי את עצמי בחברות, בפעילות וביצירת חוויות. רציתי שכשאגיע לחתונה לא ארגיש שכל החיים שלי היו בהמתנה". היא עבדה שנים עם בנות שירות ועם נוער בסיכון והייתה פעילה חברתית ושותפה בוועדים וביוזמות קהילתיות, אבל חיים מלאים אינם מוחקים את הגעגוע. "המשבר היה בעיקר השאלה: ומה אם לא אזכה למצוא בחור טוב ולהקים משפחה? מה הייעוד שלי? ולכן כל הזמן חיפשתי לעשות ולפעול".
כוחה של האופטימיות
מתברר שהאופטימיות הזאת אינה רק עניין של אופי או אמונה. גם המחקר הפסיכולוגי מצביע על קשר בינה ובין התמודדותם של זוגות עם החיים עצמם. במחקר שעקב אחר זוגות נמצא שאנשים אופטימיים יותר וגם בני הזוג שלהם דיווחו על שביעות רצון גבוהה יותר מהקשר. כאשר הזוגות ניהלו שיחה על קונפליקט, האופטימיים ובני זוגם נטו לראות זה את זה כמי שמתנהלים בצורה בונה יותר, ובהמשך הרגישו שהעימות נפתר בצורה טובה יותר.
מחקר אחר מצא קשר בין אופטימיות לפתרון בעיות משותף ושביעות רצון זוגית לאורך זמן. כלומר, אופטימיות אינה מבטיחה זוגיות בלי משברים. אולי כוחה מתגלה דווקא כשהמשבר מגיע, ובתוך הקושי האדם עדיין מאמין שיש בשביל מה לדבר, להקשיב ולנסות לבנות מחדש.
הדסה, את מדברת הרבה על אמון. אבל אחרי שהלב כבר למד שאפשר ליפול, איך מבקשים ממנו לסמוך שוב?
הדסה שולפת סיפור מפתיע מהעבר. זמן מה היא ניהלה פארק חבלים ואתגרים במחנה בני עקיבא בארצות הברית. אחד הדברים שלמדה שם היה שבניית אמון אינה מתרחשת בקפיצה אחת. בונים אותה בהדרגה. היא קפצה מאחד המתקנים הגבוהים כשהיא מאובטחת בידי אדם אחר. בהתחלה הוא תפס אותה, אבל אז החבל השתחרר, והיא נפלה על הגב. פיזית היא הייתה בסדר, אבל האמון התערער. "הייתי ממש מאוכזבת משבירת האמון", היא מספרת. "המאמן שלנו קודם כול שוחח איתי על המקרה כדי לעבד אותו, והצעד הבא היה לעלות מחדש על מתקן עם אותו מאבטח".
לא להתעלם מהנפילה. לא לומר שהיא לא התרחשה. אבל גם לא להפוך אותה להוכחה שמעתה אי אפשר לסמוך על איש. "הסיפור הזה ממשיך ללכת איתי לאורך החיים. גם אם האמון נשבר בעצמי, באחר או בא-לוהים, אפשר לבנות אותו מחדש. המפתח הגדול הוא בהדרגה".
היום היא מביאה את העיקרון הזה גם אל עבודתה עם מבקשי פרק ב'. לא לקפוץ מייד לקומה העשירית של הקשר. לבנות מדרגות של היכרות. לאפשר לאמון לקבל יסודות. ואולי זה חשוב במיוחד בעולם ההיכרויות, שבו אחרי כמה אכזבות הלב מתחיל לתפקד כמו שומר קשוח בכניסה: את זה כבר ראיתי. הוא מזכיר לי את ההוא. תודה, כבר ניסינו. הגנה היא דבר חשוב. צריך רק להיזהר שלא נגן על הלב הגנה הדוקה כל כך עד שאיש כבר לא יוכל להיכנס אליו.
רותם, איך נראית זוגיות שבה אדם אחד חי שכול והשני יכול לאהוב אותו מאוד, אבל לעולם לא להבין אותו לחלוטין?
"איתי בכלל לא הכיר את אחי בחייו", היא אומרת. "הוא שמע עליו סיפורים, ראה תמונות וסרטונים, אבל הוא גם לא מכיר את רותם של לפני השכול". ואולי זו אמת זוגית שלא מדברים עליה די: גם האדם הקרוב אלינו ביותר לא תמיד מסוגל להיכנס לכל חדר בנפש שלנו.
רותם מספרת שלפני החופה עלתה בה שאלה כואבת: איך היא בכלל מעיזה לעמוד שם כשאחיה אינו לצידה? מנגד, איתי בחר להיכנס למשפחה שכולה, והוא פוגש את ההשלכות, הגעגוע והפחד. "במילואים חוויתי ממש חרדת מוות. בכל פעם שאיתי לא תקשר איתי דאגתי בצורה קיצונית. והוא מצידו היה בתוך בועת המילואים, בתחושת גאווה ושליחות. נוצר בינינו פער".
איך סוגרים את הפער הזה? אולי לא תמיד סוגרים אותו. "למדנו שלא כל דבר צריך לנסות לפתור", היא אומרת. "השכול הוא לא מחלה שעוברת. צריך פשוט להיות אחד בשביל השנייה גם כשאין מה להגיד, וגם בלי להרגיש בדיוק אותו דבר". יש כאן שיעור זוגי גדול הרבה מעבר לשכול. זוגיות טובה אינה היכולת להרגיש תמיד את מה שהאחר מרגיש. לפעמים היא היכולת להישאר לידו גם כשלא מצליחים להבין אותו עד הסוף.
לא רק לחכות שמשהו יקרה
יש כאן נקודה עמוקה יותר. תקווה זוגית איננה רק המחשבה שיהיה טוב אלא גם היכולת לדמיין שלקשר ולחיים המשותפים יש עתיד ששווה להשקיע בו. מחקר שפורסם בשנת 2026 בכתב העת Journal of Family Psychology ובחן מאות זוגות, מצא שמי שהחזיקו בתקווה גבוהה יותר בנוגע לקשר ולמטרות הזוגיות שלהם, התקדמו יותר לעבר אותן מטרות בחודשים שלאחר מכן.
במחקר אחר נמצאו לאורך זמן גם קשרים בין תקווה זוגית להתנהלות בונה יותר בקונפליקטים ומחויבות גבוהה יותר לקשר. המחקר כמובן אינו אומר שדי לקוות כדי שהמציאות תסתדר. הוא כן מציע שכאשר אדם מסוגל לראות עתיד אפשרי לקשר, גם האופן שהוא פועל בהווה עשוי להשתנות. ודווקא כאן הסיפורים של רותם, הדסה ושפרה מתחילים להתחבר: אף אחת מהן לא חיכתה שהחיים יהיו מושלמים כדי להאמין שעוד יכול להיכתב בהם פרק טוב.
מה היה הרגע שהרווקות כבר לא הייתה רק המתנה לזוגיות אלא כאב של ממש?
שפרה זוכרת במיוחד אירוע אחד. היא יזמה באשדוד מפגש שנועד ליצור קהילה וחיבורים. לאחר המפגש פנה אחד המשתתפים לאחד המארגנים וטען ששפרה אינה יכולה להיות חלק מהארגון משום שהיא אינה נשואה. "הוא אמר: מה היא מבינה בבניית קהילה?
"כעסתי ונעלבתי", היא מודה. "זו הסתכלות צרה בעיניי. קהילה מורכבת מכולם. זוגות, רווקים ורווקות, אלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות".
היא מצביעה על בדידות עמוקה יותר מזו שרגילים לדבר עליה; לא רק החוסר בבן או בת זוג אלא לפעמים התחושה שאין לך קטגוריה ברורה בתוך הקהילה. "אנשים חושבים שהקושי הוא רק הבדידות. אבל הבדידות הזאת מביאה איתה עוד המון דברים. זו השאלה איפה אני בשבת. מי יטפל בי כשאני חולה. עם מי אטייל בחול המועד או בחופש".
התקופות הקשות במיוחד מבחינתה היו החגים. בפסח כשנה וחצי לפני שהתחתנה, היא החליטה לטוס לחו"ל עם חברה. ממש ברגע האחרון כמעט חזרה בה. ליל הסדר בבית הוריה היה בעיניה קודש קודשים. בסוף נסעה, "והיה חג מושלם. טיילתי עם חברים וחברות, הרגשתי שגם אם זה לא עכשיו, זה יבוא, וטוב לי בחיים". כמה כוח יש במשפט הפשוט הזה. טוב לי עכשיו, ואני עדיין מבקשת משהו שעוד אין לי. אלו אינם שני משפטים שסותרים זה את זה.
רותם, אחרי כל מה שעברתם, מה אתם יודעים היום על החיים שאולי לא ידעתם קודם?
"החיים יכולים להשתנות ברגע לטוב ולרע", היא אומרת. "איתי, אחרי אין-ספור ימי מילואים, מודה על כל רגע של חופש. לפעמים אנחנו מתרגשים מדברים פשוטים מאוד. נסיעה יפה, ערב בבית. לפעמים אנחנו תופסים את הראש ואומרים: אתה קולט שאנחנו ביחד? שאנחנו נשואים?"
אבל היא ממהרת לנפץ את הילת הזוג המושלם. "אנחנו זוג רגיל. אנחנו רבים על שטויות, מתעצבנים, עסוקים ושוכחים לפעמים להעריך את מה שיש לנו. הסיפור שלנו לא הפך אותנו לזוג מושלם. הוא פשוט מזכיר לנו יותר פעמים כמה שום דבר אינו מובן מאליו". אם היא צריכה בכל זאת לנסח עיקרון אחד, הוא קשור דווקא לחברות.
"לדעת שאנחנו באותו צד. לשמור על החברות. לפני שאנחנו בני זוג, אנחנו שני אנשים שאוהבים להיות ביחד, לדבר, לצחוק ולחלוק חוויות". היא מציעה גם שלא לחכות ל'אחרי ש'. אחרי שיהיה כסף. אחרי שהלחץ בעבודה יירגע. אחרי שהתקופה תחלוף. כמו שהיא אומרת בפשטות, "החיים קורים תוך כדי".
הדסה, אפשר ללמוד אופטימיות?
"בעיניי זו לא תכונה מולדת", היא אומרת. "זה סט של כלים שאפשר לרכוש ולתרגל". גם כשהמציאות נתנה לה, כהגדרתה, "כאפות", היא ניסתה לשמור על נקודת מבט רחבה יותר. "לא שלא היו לי ימים כואבים, בודדים ועצובים. היו. בחרתי בכל פעם מחדש להודות על מה שיש ולהשתמש בכלים של חשיבה חיובית שעוזרים לי להתרומם". ממרחק הזמן היא יכולה להביט על התחנות שעברה ולראות בהן דרך. לדבריה, לולא אותן תחנות אולי לא הייתה מסוגלת להיכנס כיום בלב פתוח למשפחה של 11 ילדים. המילה החשובה במשפט שלה אינה "חיובית". המילה החשובה היא "בחרתי".
שפרה, מה את אומרת היום לרווקה שנמצאת במקום שאת היית בו פעם?
"קודם כול ליהנות ולנצל את התקופה. לעשות דברים שאת אוהבת וחולמת עליהם. לא לבטל בגלל הרווקות קניות, טיולים, לימודים, פרויקטים ועוד". ואז מגיע משפט שכדאי אולי לתלות בכל מקום שבו נמצאים אנשים טובים שכבר תקופה ארוכה רוצים להתחתן: "כשזה מגיע, זה מגיע מהר". שפרה אינה אומרת להפסיק לרצות. להפך. היא מדברת על תפילה, על עשייה ועל הקשבה ללב. אבל היא מבקשת שלא להשהות את החיים עד להגעתו של האדם הנכון.
דלת פתוחה
זה אולי ההבדל הגדול בין אופטימיות למשאלת לב. אופטימיות בריאה אינה ישיבה פסיבית וחזרה על המשפט "בסוף זה יקרה". מחקרים על השגת מטרות מצאו שכאשר מדובר במטרות החשובות לאדם באמת, אנשים אופטימיים נוטים להיות מעורבים יותר בניסיון להשיגן, ובחלק מהמחקרים גם הגיעו אליהן בשיעור גבוה יותר. הדבר נבדק בתחומים שונים, ובהם יצירת קשרים חברתיים, התמדה בפעילות גופנית והישגים לימודיים. החוקרים גם מדגישים שהקשר הזה חזק במיוחד כאשר מדובר במטרה שהאדם עצמו מייחס לה חשיבות גבוהה.
אי אפשר להסיק מכאן שאופטימיות מבטיחה חתונה, ובוודאי שאסור להפוך גם אותה לעוד אשמה שמניחים על כתפיו של הרווק או הרווקה. אבל היא יכולה לסייע בשמירה על דבר אחר, יקר לא פחות: הנכונות להמשיך לחיות, לפעול, לפגוש, להתפתח ולהשאיר דלת פתוחה לאפשרות שהמציאות עוד עשויה להפתיע. ואולי משום כך המסר שעולה משלוש הנשים הללו אינו "תחשבו טוב ויהיה טוב", אלא משהו בוגר בהרבה: אל תיתנו למה שלא קרה עד היום לשכנע אתכם שמה שאתם מבקשים כבר אינו יכול לקרות.
אולי כאן שלושת הסיפורים נפגשים: הדסה למדה שאפשר לבנות מחדש אמון אחרי שהוא נשבר. רותם למדה שאפשר לאהוב בכל הלב את מי שנמצא, ובאותה נשימה להתגעגע בכל הלב למי שאיננו. שפרה למדה שאפשר לרצות מאוד להתחתן בלי להפוך את שנות הרווקות לחדר המתנה.
שלושתן מסרבות לקבל את המשוואה שלפיה כאב מבטל שמחה או שעיכוב מבטל עתיד. רותם מנסחת זאת בפשטות כמעט מושלמת: "החיים הם לא או או. הם גם וגם". אפשר לכאוב וגם לשמוח. אפשר לפחד וגם להתחתן. אפשר להתאכזב מקשר אחד ולהאמין בקשר אחר. אפשר להיות רווקה שנים ולחיות חיים מלאים. אפשר להיכנס לפרק ב' לא כאדם שנכשל פעם אחת אלא כאדם שלמד, התפתח ומגיע אל הקשר החדש מצויד בכלים שלא היו לו בעבר.
לא להפוך את העבר לנבואה
זו אולי הטענה החשובה ביותר שצריך לומר היום בקול, דווקא בעולם שמסע ההיכרויות הופך בו לרבים למסע ארוך ומתיש: אסור לנו להפוך את מה שעדיין לא קרה להוכחה שהוא כבר לא יקרה. אין כאן הבטחה שבחודש הבא תגיע הצעה. אין הבטחה שהקשר הבא יהיה האחרון. אין גם הבטחה שהדרך תהיה פשוטה. אמונה אינה חוזה שיש בו לוח זמנים, ואופטימיות אינה הכחשה של כאב. אופטימיות היא הסירוב לתת לעבר לכתוב לבדו את העתיד.
אדם יכול לעבור גירושין ולא להסיק מכך שהוא אינו בנוי לזוגיות. אישה יכולה להגיע לגיל שבו כמעט כל סביבתה נשואה ולא להסיק שהיא פספסה את ההזדמנות שלה. אדם יכול לחוות אובדן נורא, ועדיין, לאט ובזהירות, להרשות לעצמו לבנות בית מלא חיים. בחברה ששואלים בה לפעמים רווקים ורווקות יותר מדי שאלות לא-נכונות, אולי הגיע הזמן להחליף שאלה.
במקום "נו, מה קורה איתך?" לשאול "מה שלומך?"; במקום לחפש מה האדם עושה לא-נכון לשאול איך אפשר להיות לידו נכון; במקום לומר לאדם שמחכה לזוגיות שהחיים שלו יתחילו כשהיא תגיע, כדאי להזכיר לו שהחיים שלו התחילו מזמן. כי דווקא מי שחי עכשיו, מתפתח עכשיו, יוצר עכשיו, מתפלל עכשיו ולומד לאהוב את החיים עכשיו, יוכל בעזרת ה' להביא אל הזוגיות העתידית לא אדם שישב שנים וחיכה שמישהו יציל אותו, אלא עולם שלם שמבקש לפגוש עולם שלם אחר ולבנות איתו בית.
הסיפורים של הדסה, רותם ושפרה אינם הוכחה שכל דרך מסתיימת בדיוק כפי שתכננו. הם מזכירים לנו דבר אחר, חשוב לא פחות: גם כשהחיים אינם מתקדמים לפי התסריט שכתבנו להם, אל תמהרו לכתוב את המילה "סוף". בטח ובטח לאור תובנת החיים הכי בסיסית וחשובה שהחיים שואגים מסוף העולם ועד סופו: כל סוף אינו אלא התחלה חדשה, אופטימית ושמחה יותר.
