"נחמו נחמו עמי יאמר א-לוהיכם", נקרא בשבת בבתי הכנסת, והחזרה הכפולה על המילה נחמו מזרזת את הציווי להתנחם, כאילו הקב"ה אומר: אם לא תעשו את זה בפעולה יזומה, בהחלטה להתנחם, זה לא יקרה חלילה לעולם.
והשנה זה זריז במיוחד: הצום מסתיים ביום חמישי בערב, מכונת הכביסה מופעלת מוקדם מתמיד בגלל השבת, השבת כולה היא שבת נחמו, ובראשון? כולם בצימר, בנופש, בטיסה. איך נפש יכולה להתנחם כך? מה עם חמשת שלבי האבל?
ועוד תהייה: "נחמו נחמו… כי לקחה מיד ה' כפליים מכל חטאותיה". מה ההיגיון במשפט הזה? הרי אם "לקחה כפליים", משתמע שהיא זקוקה לזמן אבל כפול!
והבן איש חי מפתיע ואומר: "כי כל הנחמות הן נחמות של הבל". עד לביאת המשיח והגאולה השלמה אין באמת משהו שינחם על חורבן, על היעדר מישהו אהוב, ועם כל רצונם הטוב של המנחמים, כל זה הבל לנוכח האבל.
כך ממש מתאר מדרש איכה רבה את כנסת ישראל המסרבת להתנחם: "אמר הקב"ה לנביאים: לכו לכו נחמו את ירושלים! כיוון שבאו אצלה אמרה: כבר אזני מלאין מהתוכחות שהוכחתם אותי, ועכשיו באין לנחמני?… אמר הקב"ה: אלך אני בעצמי ואנחמנה! בתי, הגיע זמנך להיגאל!"
נחמה אינה אוטומטית! כך אומרת כנסת ישראל, "אוזניי עוד מלאות מהתוכחות", אני עדיין בנמיכות הרוח ובאבל, איזה היגיון יש עכשיו בנחמה?! והקב"ה אומר: בדיוק. נחמה חייבת להיות לא-הגיונית, היא חייבת להיות עניין של החלטה בלי קשר לנסיבות האובייקטיביות: "בתי, הגיע זמנך להיגאל!" הזמן מכתיב עכשיו: נחמה.
יש ברעיון הזה עצמו נחמה גדולה, מפני שהיכולת להתנחם בדרך הגיונית על מותו של מישהו יקר היא נוראה. "הזמן משכך ומשכיח"? לא נכון! זו עורלת לב להישכח כמת מלב! מתי נחמה לא תהיה אכזרית? כשנחליט באופן מוכתב מבחוץ שעכשיו זמן נחמה. לא מפני שחדלנו להצטער על האדם האהוב אלא מפני שהחלטנו! הזמן לא שיכך, להפך, אבל הוא ציווה: עכשיו נחמה! "בתי, הגיע זמנך להיגאל!"
זו החשיבה העמוקה של בנות ישראל בט"ו באב: אני עדיין לא בשלה להתחתן; הוא עדיין לא בשל; אני כבר בשלה מכדי לחלום על זוגיות; עבר זמני; אני מחכה שזה פשוט יקרה.
חתונה חייבת להתנתק מכל הטיעונים הצודקים מאוד ולהחליט: בתי! הגיע זמנך להתחתן! זו הייתה אומנותן של בנות ישראל בשילה: "בחור! שא עיניך!" אתה מסתובב בעיניים מושפלות, ככל הנראה בגלל כאב מסוים, אי-רצון להמשיך קדימה, להיפרד מרווקות נוחה, אבל יש "ימים טובים לישראל" שמכתיבים נשיאת עיניים: "מה אתה בורר לך?" חתונה, כמו נחמה, היא עניין של ברירה, של בחירה, ואולי עניין של אין-ברירה.
לא יהיו שוב ימים טובים כאלה, "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ישראל יוצאות". יוצאות מאבלן ומחליטות: היום!
בתי! הגיע זמנך להתחתן. ואתה? הגיע הזמן לשאת עיניים, הגיע הזמן לשאת אישה.
