הקריאות לביטול הסכמי אוסלו הולכות וגוברות בתקופה האחרונה. מה שהיה פעם נחלתם של שוליים פוליטיים או של דיוני עומק סגורים הופך אט אט לקול ברור בלב השיח הציבורי והממשלתי. רבים בציבור, ובוודאי בימין, משוכנעים שבעיצומה של מלחמה דרמטית כל כך, להסכמים האלה ממילא אין כבר שום משמעות. התחושה הרווחת היא שהם בטלים ומבוטלים דה-פקטו, ולכן עולה התמיהה הטבעית: לשם מה נדרשת הכרזה רשמית על ביטולם? אלא שמה שגם בימין לא תמיד מבינים הוא שרוח ההסכמים הללו אינה נחלת העבר. המבנה שלהם טבוע עמוק ב-DNA של התפיסה הביטחונית הכוללת של צה"ל ומערכת הביטחון עד עצם היום הזה, אפילו תחת אש ובעיצומה של המלחמה.

רגע ההכרעה הגיע: לעצור בגבולות אוסלו או להמשיך קדימה לריבונות ישראלית מלאה

החומה המשפטית שחונקת את ההתיישבות

אך מעבר לקיבעון של התפיסה הביטחונית מסתתרת מציאות גאוגרפית שאפילו אנשי ההתיישבות לא תמיד מבינים את עוצמתה. חלוקת הארץ ששורטטה באוסלו הותירה אזורים עצומים ומרחבי ענק מופקרים לחלוטין מנוכחות יהודית. למרות כל ההישגים האדירים של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון לאורך העשורים האחרונים היכולת להגיע לאותם חבלי ארץ אסטרטגיים ולגאול אותם משליטת הערבים עדיין נתקלת בחומה משפטית ומדינית בצורה.

אומנם בתקופה האחרונה ניכרת רוח חדשה בשטח. בני הדור החדש של ההתיישבות מסרבים להשלים עם מפת המובלעות ומתעקשים לחולל שינוי של ממש ולתקוע יתדות גם באותם אזורים נשכחים. ואולם המציאות בשטח מוכיחה שכל עוד ההסכמים הללו נותרים על כנם, המאמץ החלוצי הזה נאלץ להתקדם בקצב איטי וקטן מדי לעומת גודל האיום.

ללא החלטה על ביטול מוחלט ורשמי של הסכמי אוסלו ימשיכו השטחים העצומים הללו להיות שטח הפקר – והחומה הבצורה הזו תמשיך לבלום את החזרת השליטה האמיתית במרחב.

מפת ההתיישבות נחשפת: אלו עשרות היישובים החדשים שאושרו בקבינט

הרציונל שהתרסק והקונספציה שמסרבת למות

אם המציאות בשטח כל כך אבסורדית ומסוכנת, נשאלת השאלה המתבקשת: מה עמד ביסוד ההסכמים הללו מלכתחילה ברמה הרעיונית, ומדוע מדינת ישראל ממשיכה לתחזק אותם גם היום?

כדי להבין זאת צריך לחזור אל התפיסה הביטחונית והמדינית ששלטה כאן בשנות התשעים. הרציונל המקורי של הסכמי אוסלו נשען על אשליית "קבלן המשנה". התקווה הייתה שמי שיקבל עליו אחריות לביטחון שלנו ויילחם בטרור יהיו מנגנונים הביטחון והמשטרה של הערבים. לפי האמונה העיוורת הזו היה הרעיון ליצור לרשות מרחבים גדולים ככל האפשר מתוך מחשבה שככל שיהיו להם שליטה טריטוריאלית וסמכויות רבות יותר, כך הם יקבלו עליהם אחריות ו"יעשו לנו את העבודה" ללא בג"ץ וללא בצלם.

אלא שהמציאות טפחה על פניה של ישראל במהירות ובאכזריות, והקונספציה התרסקה לרסיסים ספוגי דם. במבצע חומת מגן נאלץ צה"ל לחזור ללב הערים ולשטחי A לאחר שהתברר מעל לכל ספק שאי אפשר לסמוך על הרשות של הערבים.

אך כאן בדיוק טמון האבסורד הגדול מכולם: למרות ההתפכחות הביטחונית המהדהדת מחומת מגן לא בוטלו ההסכמים והרשות לא פורקה. המדינה בחרה להמשיך ולתחזק אותה כגוף מנהל, והקונספציה רק שינתה את צורתה. למה? התשובה טמונה בפחד העמוק משליטה. הגישה שהשתרשה במערכת הביטחונית והמדינית הייתה שלמרות הכול אנחנו לא רוצים לשלוט באמת בשטחים האלה, "כי אי אפשר לשלוט בחיים של כל כך הרבה ערבים".

שיקלי בבנימין: נגמלים מאוסלו ועוברים למעשים בשטח

גופת אוסלו מונשמת באופן מלאכותי

וכך הפכה הרשות משותף ביטחוני לקבלן אזרחי. מדינת ישראל שכנעה את עצמה, כמעט בכוח, שקיומה של ישות זו הוא עדיין בגדר אינטרס ישראלי שיש לטפח ולשמר. כך, אף על פי שההסכמים הופרו שוב ושוב ברגל גסה, הנוחות המנהלית והפחד מהכרעה השאירו את גופת אוסלו מונשמת באופן מלאכותי עד עצם היום הזה.

עשרות שנים, מאז נחתמו ההסכמים, היו שרי הביטחון של ישראל מי ששמרו על גחלת אוסלו יותר מכולם. שר הביטחון הנוכחי, ישראל כ"ץ, מסתמן כשר הביטחון הראשון ששובר את המסורת הזו ואינו תופס עוד את הרשות כאינטרס שיש לשמר או לטפח.

"אנחנו שבויים בהזיות אוסלו": אלחנן גרונר מנתח את מסמכי נתניהו

האבסורד של צפון השומרון: לתקן חטא אחד ולהשאיר את השורש

כדי להבין עד כמה המצב הנוכחי חסר היגיון, די להסתכל על צפון השומרון – חבל ארץ ענקי, גדול פי שניים מרצועת עזה – הממחיש את האבסורד בחדות. מדינת ישראל ביטלה את חוק ההתנתקות בצפון השומרון, והביטול אפשר את החזרה לישיבה בחומש וליישובים נוספים שנעקרו. זהו תיקון עוול מוסרי ואסטרטגי אדיר, אבל כאן בדיוק נחשף הפרדוקס. חזרנו ליישובים, אבל השארנו את מפת אוסלו על כנה. המשמעות היא שיצרנו מובלעות יהודיות בודדות בתוך ים אין-סופי של שטח A. זה כמו לטפל בתסמין בלי לעקור את המחלה. כל עוד ההסכמים הללו אינם מבוטלים, החזרה ליישובים מותירה אותנו במציאות שברירית ומוקפת אויב.

הכירו את השטחים העצומים שעדיין מופקרים

צפון השומרון: שטח ההפקר שגדול פי שניים מעזה

השטח העצום ביותר שנמסר לידי הרשות הפלשתינית הוא צפון השומרון, המרחב שבין העיר שכם לג'נין. מדובר בשטח שבגודלו הוא פי שניים(!) מרצועת עזה.

בהסכמי אוסלו פינה צה"ל היאחזויות נח"ל במרחב ומחנות צבא. למעשה שטח C באזור כלל רק את היישובים המעטים שהיו קיימים ואת בסיסי הצבא.

אזור צפון השומרון הפך למרחב עצום בשליטת האויב, ואחרי שומר חומות הוקמו במרחב גדודי טרור שהלכו והתפתחו ככל שהמדינה ניסתה לחזק את הרשות הפלשתינית. אחרי תיקון ההתנתקות הצעד הבא המתחייב הוא תיקון חטא אוסלו, כי בלי זה המרחב העצום הזה יישאר ללא נוכחות יהודית.נחל קנה בין שכם לסלפית: טבעת החנק סביב יצהר וציר גלעד.

נחל קנה בין שכם לסלפית: טבעת החנק סביב יצהר וציר גלעד

מדרום לשכם עובר ציר גלעד, שנסלל ככביש עוקף אחרי הסכמי אוסלו. הבנייה הערבית בשטחי B על הרכס שמצפון לו, רכס סלע, מאיימת על התנועה במרחב, ולצה"ל אין איך לעצור אותה. כל המרחב מדרום, שטח של יותר מ-40,000 דונם, חונק את יצהר משלושה כיוונים ועלול להביא בשנים הקרובות רצף בנייה אורבנית משכם ועד לפאתי אריאל.

אגן נחל תאנים: 80,000 דונמים מעבר לגדר

מי שייסע מהשומרון לנתניה בכביש 57 כמעט לא ישים לב שמדרום וממערב לכביש יש שטח עצום ללא נוכחות יהודית – המרחב שמתפרס מקדומים ועד ליישוב צופים ולגדר ההפרדה – הכולל כ-80,000 דונם באגן נחל תאנים. לפני הסכמי אוסלו רכשו יהודים אדמות בשטח, אבל הן נשארו מעבר לגדר.

גוש ערורה ולב בנימין: העומק האסטרטגי שעדיין בידי הרשות הפלשתינית

כשמדרימים עוד ועוברים את אריאל מגיעים לגוש ערורה, "לב בנימין", שנמסר לרשות הפלשתינית. המרחב העצום, שמתפרס מאריאל ועד לכביש חוצה בנימין, וממזרח למערב ממעלה לבונה ועד לבית אריה, נתפס העומק האסטרטגי של הרשות הפלשתינית. כל המרחב של אגן נחל שילה הוגדר שטח A בעיקר משום שלא היו אז באזור יישובים יהודיים. גם כאן מדובר ביותר מ-60,000 דונם.

מרמאללה ועד ביר זית

מדרום לכביש חוצה בנימין שוב אנחנו מגיעים לשטחים מופקרים לידי הרשות הפלשתינית. הנסיעה מבית אל לגוש טלמונים הפכה לעיקוף מטורף אחרי אוסלו. המרחב כולו נשאר ללא יהודים: 25,000 דונם של שטחי A סביב העיר רמאללה ועוד 40,000 דונם של שטחי B מצפון לרמאללה ועד לביר זית.

מדרום לירושלים: המדבר שהפך לשמורה עוינת

גם כאן מרחבים עצומים של מדבר, ממעלה אדומים ועד כרמל, נמסרו לשליטת הרשות הפלשתינית. כאן מדובר בשני מקטעים שמפרידה ביניהם רצועה של קילומטר: המקטע הצפוני הוא של 50,000 דונם מדבר, ויש עוד שטח של 70,000 דונם מדרום לו.

שני גוש עציון

את גוש עציון מפרידה לשני חלקים, מזרח ומערב, סדרה של שטחי הרשות הפלשתינית מבית לחם ועד סעיר. בלי ביטול הסכמי אוסלו יישארו שני גוש עציון. אבל גם ממערב יש בין היישובים תלם ואדורה לבת עין וכרמי צור שטח של כ-40,000 דונם שמשתרע בן תרקומיא לצוריף וחלחול.

דרום הר חברון: 26 קילומטרים שגם המתנחלים אינם מכירים

המצב בדרום הר חברון, מהעיר חברון ודרומה, הוא רצף ערבי של 26 קילומטר בלי יישובים יהודיים. מדובר בשטח של כ-50,000 דונם סביב העיר יטא ל-70,000 הדונמים שמחברון לדהרייה ללא נוכחות יהודית.

צורך קיומי בנוכחות יהודית עמוקה בשטח

השטחים העצומים האלה הם לא רק שטחים אסטרטגיים שהכבישים העוקפים שנסללו בעידן אוסלו הסתירו מאיתנו, אלא שהם כוללים את הערים ההיסטוריות, עשרות אתרים ארכאולוגיים, מעיינות שופעים ועומק אסטרטגי ביטחוני.

המציאות הצבאית מוכיחה פעם אחר פעם: צבא אינו יכול לשלוט ביטחונית על תא שטח אם הוא פועל בו רק בשיטת "היכנס וצא".

השליטה האמיתית, זו שמונעת התבססות של תשתיות טרור מפלצתיות, דורשת נוכחות קבועה. וכאן נכנסת לתמונה ההתיישבות: צבא שרוצה לשלוט ביטחונית בעומק השטח חייב נוכחות אזרחית-יהודית שתגבה אותו. היישובים, החוות החקלאיות, הנוכחות היהודית על הצירים והחיים עצמם – הם שקובעים את גבולות הגזרה של הביטחון.