ההודעה שהגיעה לבחורי ישיבת ניר בקריית ארבע הייתה קצרה ויבשה כמו פתק שמשאירים על סטנדר בבית המדרש – לקחת גמרות וציוג לכמה ימים, לעלות לאוטובוס, ולא לשאול יותר מדי. איש לא אמר לאן, ואיש גם לא באמת התעקש לדעת; בחורי ישיבה כבר למדו שלפעמים התשובה מגיעה רק כשהדלת נפתחת. ורק כשהאוטובוסים כבר מתגלגלים מזרחה, כשהרי יהודה מתחילים להתקפל אל המדבר והאוויר שנכנס בחלונות מתחמם ומתייבש, נאמרה המילה – ושקט מוזר ירד על המושבים, שקט שבו כל אחד שומע את הלב שלו דופק: יריחו.
יריחו. העיר הראשונה שעם ישראל פגש כשחצה את הירדן, העיר שחומותיה נפלו לקול שופרות, העיר שבחומש היא סיפור ובמציאות של השנים האחרונות היא בעיקר שלט אדום בצד הכביש. ועכשיו האוטובוס של הישיבה נוסע אליה, עם ארגזי גמרות במדפים העליונים ותיקי שינה מתחת למושבים, והבחורים מביטים זה בזה ולא יודעים אם לצחוק, להתפלל או פשוט לשתוק.
דרך החתחתים
הכביש עוד נראה כביש, ואז הוא כבר לא. האספלט נסדק, נגמר, והופך לכורכר לבן שהגלגלים מעלים ממנו ענני אבק, והאוטובוס מתנדנד כמו ספינה קטנה בים של אבנים. בצד אחד המדבר נפתח עד אופק של הרי מואב הכחלחלים, ובצד השני הר הפיתוי מתנשא חום וחשוף, עם המנזר התלוי על צלעו. שערים ברזל עומדים בדרך, ומישהו צריך לרדת, לפתוח, לחכות שכל השיירה תעבור, ולסגור אחריה. ובכל עצירה כזו אתה מרגיש את זה בגוף – את השקט החשוד, את העיניים שאולי מסתכלות מחלון כלשהו, את הידיעה הפשוטה והחדה שאתה כבר לא בבית.
ואז הבתים. השיירה נוסעת בין בתי יריחו, קרוב, קרוב מדי, בין חומות בטון נמוכות ודקלים מאובקים, בין חנויות עם תריסים מוגפים וילדים שעוצרים באמצע משחק כדי להביט. אחד הבחורים מצמיד את המצח לחלון, ההתרגשות באוטובוס עצומה, הרגשה של הסטוריה באוויר, אף אחד לא אומר את זה בקול רם, אבל כולם מרגישים את אותו הדבר: אנחנו בשטח.
ההתיישבות היהודית ביריחו חודשה: יהודים נכנסו לשמונה בתים בעיר
פורצים ובונים
על הגבעה מחכה המדריך – נמוך, שזוף, עם כובע מצחייה וחיוך של מי שכבר עשה את זה הרבה פעמים. הוא לא מבזבז מילים. תוך דקות הבחורים מחולקים לצוותים: חלק פורצים, חלק בונים. סולם צהוב נשען על קיר, ארגזי כלים צהובים נפתחים על הרצפה, שישיות מים של עין גדי נערמות ליד דלת עץ מגולפת וכבדה, ושקיות זבל מתמלאות בזו אחר זו מכל מה שהשנים השאירו מאחור. מישהו מטאטא, מישהו מותח כבל חשמל, מישהו סוחב ארגז תמרים עם הענפים עוד מחוברים, כאילו הדקלים עצמם באו לברך.
ואחרי הבחורים – המשפחות. עגלת תינוק עולה על המדרגות האפורות, ילדה קטנה בחצאית כחולה אוחזת ביד של אמא, תינוק עטוף נישא בזרועות, ומבט אחד ארוך אל הבית החדש שהיה עד לפני שעה בית זר. ובפנים, במטבח עם ארונות העץ הכהים, אמא אחת כבר עומדת על קצות האצבעות ומסדרת קופסאות שימורים על המדף העליון, בתה מושיטה לה עוד ועוד, ופעוט יחף משוטט בין הארגזים כאילו נולד כאן.
לא כולם שמחים. אנרכיסטים מגיעים, מצלמות ביד, קולות רמים, ניסיון לשבש, להפריע, לעצור. הבחורים מתבקשים לא להגיב, לא להיגרר, להמשיך לעבוד. והם ממשיכים, בשיניים חשוקות, כי הם יודעים שהדבר החזק ביותר שהם יכולים לעשות עכשיו הוא פשוט להישאר.
ויצב גבול אלמנה
וכשהשמש מתחילה לרדת, משהו משתנה. הכיסאות הלבנים מסודרים במעגל על הגג, הגמרות שנלקחו בבוקר בלי לדעת לאן יוצאות מהתיקים, וראש הישיבה, הרב נעם ולדמן, עומד מול תלמידיו. הוא מברך, קובע מזוזה בפתח הבית ומבורך בהתרגשות מציב גבול אלמנה על ארץ שהייתה כאלמנה, ועל גבול שנקבע מחדש. ואז הוא מושיט יד אל המשקוף וקובע מזוזה, והבחורים עונים אמן בקול שמהדהד מעבר לחומת הגג אל העיר שלמטה.
ואז קורה הדבר המפתיע מכול: לא קורה כלום. כלומר, קורה שיעור. שיעור רגיל בגמרא, עם "תא שמע" ו"מאי קאמר", עם קושיה שנזרקת מהשורה השלישית ותירוץ שמגיע מהשורה הראשונה, עם אצבע שמשרטטת באוויר את מהלך הסוגיא. מאחורי הלומדים הדקלים מצהיבים באור האחרון, ההר מאדים, ואיש לא מסתכל עליהם. כולם בתוך הדף. מי שהיה עוצם עיניים היה בטוח שהוא יושב בבית המדרש בקריית ארבע, ורק ריח המדבר ושקט העיר מסגירים שהפעם בית המדרש עלה ליריחו.
לילה על הגג
הערב יורד מהר במדבר, כמו וילון כבד. בבת אחת נדלקים פנסי ההצפה, והחצר הופכת לבמה מוארת בלב חושך גמור. מתארגנים: מישהו מכין ארוחת ערב, מישהו מסדר מניין למעריב, מישהו כותב בטלפון את רשימת השמירות עד הבוקר. על המנגל המאולתר נדלקות גחלים, וניצוצות כתומים עולים אל השמים השחורים, והבחורים מתקבצים סביבם, צוחקים, מעייפים, מאובקים עד הברכיים.
בשעה מאוחרת מגיעה השרה אורית סטרוק. היא יושבת סביב שולחן פלסטיק לבן עם נשות המקום, בין כוסות קפה מנייר וקופסאות עוגיות, מאזינה, שואלת, וחיוך עייף וחם על פניה. מאחוריה, על רקע אורות העיר שמתפזרים בעמק כמו גחלים בשדה, עומד שוטר באפוד, גבו אל השולחן ועיניו אל החושך. הלילה הזה שקט, אבל אף אחד כאן לא שוכח לרגע שהשקט הוא עניין של שמירה.
בסלון, על ספה פרחונית רחבה שנשארה מבעלי הבית הקודמים, ילד קטן בכיפה מקפל רגליים ומביט במצלמה בסקרנות, אחותו הגדולה צוחקת, ואבא שקוע בספר קטן ולא מרים את הראש. בחוץ, ליד הגדר, שני בחורים עומדים ומביטים אל האורות הרחוקים, אחד מצביע, השני שותק.
ובפינת הגג, הרחק מהמנגל ומהשולחנות, שלושה בחורים יושבים על כיסאות פלסטיק, נעלי עבודה מאובקות, ערימת ספרים כהים על המעקה ובקבוק מים לרגלם. אחד קורא בקול, השני מקשה, השלישי שותק וחושב. השעה כבר אחרי חצות, והם עדיין שם, בתוך הדף, מול יריחו.
כך נגמר היום הראשון. לא בקול שופר ולא בחומות שנופלות, אלא בקול של שלושה בחורים שלומדים גמרא בלילה, במקום שעד הבוקר אף אחד מהם לא ידע שהוא נוסע אליו.
עוד באותו נושא
