היכן נפתח המסע לגבעות החזית? בחנות אינגליש קייק שבשער בנימין בעל החנות דואג לפנק את רועי הצאן בגבעות. בדרך טרחו לעדכן אותי בהקשר הזה שערוץ ואטסאפ המשותף לגבעות ולחוות ערך לאחרונה תחרות "פנק את הרועה". לא פחות מ-148 נקודות נרשמו לתחרות, בערוץ ורק הגרלה הכריעה לבסוף מיהו הרועה המפונק ביותר ברחבי יהודה ושומרון. וחשוב לומר שלא מדובר בצעירים שממתינים לחלוקת הפרסים. יותר במי שבחרו בעבודה קשה, סיזיפית ולחלוטין בלתי מוערכת כדרך חיים.
72 גבעות יהודיות (להבדיל מהחוות העולות בברכת המדינה) הוקמו ביהודה ובשומרון בעשור האחרון, ומהן 28 נקודות יושבות בשטחי אוסלו: שתיים מהן בשטח A , זה שהוגדר בהסכם אוסלו נתון בשליטה פלשתינית מלאה, והשאר בשטח B – שבו על פי ההסכם האסוני ההוא רק השליטה האזרחית נתונה לפלשתינים. 44 משפחות יהודיות מתגוררות בנקודות שבשטחי אוסלו. 352 משפחות מתגוררות בכלל בגבעות.
ברמת מגרון, מחלוצות מפעל הגבעות, לא נרשמו ברוך ה' מעשי הרס של המדינה בארבע השנים האחרונות, לכל אורך כהונת הממשלה הנוכחית. שם לא בזבזו את הזמן, התרחבו והרחיבו ושתלו ונטעו, ולעומת הגבעות הצעירות החודרות שנראה בסיור, אפשר כמעט לומר שברמת מגרון עלו על נתיב הבורגנות. הממשלה היוצאת הניחה אם כן לגבעות הוותיקות להסדיר מעט את הנשימה, אולם המאבק בהחלט נמשך בעומק השטח, בגבעות שמאתגרות את המערכת עוד יותר מאשר אתגרו בעבר.
ברוכים הבאים לעין חסה
שתי תנועות התיישבות מרכזיות מובילות את ההיאחזות בגבעות. אלו שביקרנו בהן שייכות למנהלת גבעות החזית, ארגון שהקימו פעילים ותיקים בגבעות. "אנחנו משתדלים לפעול בצורה מסודרת עד כמה שאפשר, מלווים את הגרעינים שעולים מאל"ף עד תי"ו", מסבירים שם. "תחת מנהלת גבעות החזית פועלות כיום בשטח 16 נקודות. 13 מהן נוסדו בשנה האחרונה. המנהלת מפעילה רכזי שטח שעורכים סיורים ובונים תוכניות התיישבות, מסמנים נקודות קריטיות לשליטה.
"היתרון שלנו כארגון הוא שאנחנו יכולים להעלות רצף התיישבות יהודי, להוציא לפועל מהלכים התיישבותיים רחבים. אדם שעולה לנקודה צריך להיות בעל ניסיון של לפחות שנתיים-שלוש בנקודה שלא כמנהל. זה כמו קורס קצינים. לפני שחייל מגיע לקורס קצינים הוא נדרש לעבור טירונות, אימון מתקדם וקורס מ"כים, לבחון כיצד הוא מגיב למציאויות שונות, לתפוס כמה קווים. קורס מ״כים מקביל בעינינו לניהול תחום בגבעה, למשל להיות מנהל המשק החקלאי, מנהל העדר, מנהל הדיר, להשתפשף בניהול לפני שתופסים פיקוד על נקודה.
"לא הולכים לשום מקום. הם מפנים מה שהם מפנים, ואנחנו נשארים בשטח ומשקמים מחדש
"הגדרנו שבכל נקודה חייבת לחיות משפחה, וממונה ראש הנקודה, שהוא הסמכות הבלעדית. הוא חייב להיות נשוי ובעל ניסיון. לפעמים תצטרף אליו עוד משפחה, לפעמים רק בחורים. מדברים כל הזמן על נוער הגבעות, אבל המשפחות הן הגורם שמתווה את הכיוון בגבעות. יש בגבעות אנשים בעלי מוניטין ארוך מאוד של עשייה, הרבה מאוד ניסיון. את הדרך והאסטרטגיה שלהם הם למדו על בשרם וגיבשו אותן מאפס".
מתחת לכפר טרפון, נקודת התיישבות בת שנה וקצת מעל כביש חוצה בנימין, באמצע הדרך בין צומת המשטרה הבריטית לעטרת, אנחנו פוגשים את רועה הצאן של הגבעה, בניה אביעד דרדיק, בן 18. הוא אחיו של טל ינון דרדיק, שזכה לפרסום שלא בטובתו בעקבות שביתת הרעב שלו בכלא. בימים כתיקונם טל ינון דרדיק מתגורר עם משפחתו בכפר טרפון, אולם לעת עתה הוא נתון במעצר בטענה להפרת צו הרחקה מנהלי מיו"ש. הדרדיקים גדלו במעלה אדומים אולם מזוהים בעידן הנוכחי עם המאחז הזעיר הזה בלב בנימין.
אוסף מרשים של לא פחות משבעה מעיינות יפהפיים מסתתר לצד כביש חוצה בנימין, מתחת לכפר היהודי המתחדש. יום אחרי ביקורי שם עלו כלים כבדים של הרשויות על הבתים הערביים הפיראטיים שנבנו בין המעיינות, ומחקו אותם. המועצה כבר מתכננת להפוך את המקום לאתר תיירות. הרועה דרדיק וחבריו כבר רשאים לסמן לעצמם וי על יעד – אחד מרבים – ששוחרר מאחיזת האויב.
"אלה בתים שמראש נבנים לצורך תפיסת שטח. אלה לא בתים שגרים בהם, אתה רואה? אין חלונות, אין סלון. הכול רק להציב עובדות. וכסף לא חסר. הערבי שבנה אותם לא באמת גר פה, ולכן ברגע שיהודים מתחילים להסתובב הוא עזב מייד. התקשורת ממתגת כל מאחז ערבי כזה ככפר. מבחינתה זה שלהם. זה שהוא הגיע לפני שנתיים, השתלט על ההר הזה, אומר שאני צריך לוותר? זה צמוד לציר חוצה בנימין. המטרה שלהם היא ליצור רצף טריטוריאלי וחנק ערבי על הציר. שכל הצירים ביו״ש יהיו כמו מסדרון חווארה".
כפר טרפון קרוי כך בגלל השם ח'רבת טרפין שהדביקו הערבים לאתר העתיקות שבראש הגבעה. האתר מתוארך לימי בית שני. עד הגעת היהודים בשנה האחרונה הערבים בנו על אתר העתיקות עצמו. במנהל האזרחי פיהקו. נוסף על כך יש בנקודה מערות קבורה מימי בית ראשון. ביתו של טל ינון דרדיק שוכן ממש מעל מערת קבורה כזו, אבל ההלכה מתירה זאת כי הטומאה איננה "בוקעת ועולה".
מלבד משפחתו של טל ינון דרדיק, הכלוא לעת עתה, מתגוררת כאן גם משפחתו של עודד שפירא. השם הזמני שהעניקו בכפר טרפון למעיינות שתחתיו הוא עין חסה. ועדת השמות תשקוד בהמשך על שם מכובד יותר כשתתפנה לדון בעניין. מבהירים לי שכמו במפות הקוד הצה"ליות, בגבעות מקפידים להעניק לכל נקודה בשטח כינוי או מספר, כדי שאם הרועה יותקף חלילה, הוא יוכל להבהיר במהירות לחבריו היכן בדיוק הוא נמצא.
במורדות הגבעה עוד ניכרים סימני הצתה, קבלת הפנים הערבית להתיישבות החדשה. "בזכות הרוח האש לא התקדמה לעברנו", מסביר הרועה דרדיק. "וגם בגלל עצי האלון, הקיסוס והקטלב הים-תיכוניים. אורן נדלק מהר, אבל אין פה יותר מדי אורנים, אז קשה מאוד לאש להידלק. היא לא מתפשטת מהר כמו באזור כוכב השחר, למשל". הוא מספר כיצד חילץ נץ שנתפס בסבך הקיסוס הקוצני.
לעין סיניה בעקבות משה שרת
מי הניח פה את טפטפות ההשקיה? אני שואל. "מי שגנב את האדמות", עונה דרדיק ומתכוון לערבי שניסה את מזלו בהשתלטות על השטח הזה. "אבל הוא עזב מעצמו, הוא הבין. הרשות הפלשתינית ביחד עם חברות נדל״ן ערביות תכננו להקים שכונה של 15 יחידות דיור באזור הזה".
דרדיק מספר שחלק מנערי הגבעות באזור לומדים בשלוחת מיזם היל"ה הפועלת בבית אל. "הם דואגים לנוער הגבעות. לומדים שם לימודי ליבה, את המינימום הנדרש לבגרות". הוא עצמו כבר עבר את הגיל הרלוונטי, אבל גם בזמן אמת לא בחר בדרך הזו. "לא עניינו אותי מבחני בגרות". אילו הייתה בגרות ברעיית צאן, הוא היה שוקל לגשת, אבל בהיל"ה לא מאפשרים מסלול כזה.
"צריך להגיע לשמונה-תשע שעות רעייה ביום", הוא מציג את סדר היום שלו, "כי זה מה שהכבשים צריכות. זה הכי טוב להן. בקיץ מוציאים אותן למרעה לארבע שעות וחצי בבוקר וארבע שעות וחצי בצהריים. היום יצאתי בשבע למרעה. מי שנשאר בחווה מאכיל את הטלאים הקטנים. ב-11:00 חוזרים לחווה, ובשתיים וחצי חוזרים למרעה עד השקיעה.
"בקיץ קשה להתרחק במרעה, כי חם. יש ימים שאנחנו לא חוזרים מהמרעה להפסקה אלא נשארים בשטח עד סוף היום, כי כך אפשר להתרחק יותר ולשלוט בשטח. בחורף מגיעים לשם בלי להניד עפעף, אבל בקיץ חם, וזה קשה לכבשים. אם לא חוזרים לחווה בצהריים, אפשר להגיע רחוק יותר. דרושה נוכחות יום-יומית שלנו", הוא אומר בנוגע למפעלים ערביים בתחתית העמק, "כי עוד יש שם עוד נוכחות יום-יומית ערבית. זה משהו שלא יישאר, בעזרת ה'.
"לפני חודשיים הגיע לכפר טרפון עוד בחור, מלאכי, ואנחנו מתחלקים בעבודה. פעם אני מוציא את העדר, פעם הוא מוציא. מי שלא יוצא למרעה עובד בדברים אחרים בחווה. יש ימים שצריך לבנות פה, לסדר שם, לתקן רכב. לצערנו הרב רכבים זה לא דבר שמחזיק מעמד בתנאים פה, תמיד יש צורך לשפץ אותם".
חוויתם מעשי החרבה בידי כוחות הביטחון?
"בהתחלה כן".
ומה עושים במקרה כזה, הולכים וחוזרים?
"לא הולכים לשום מקום. הם מפנים מה שהם מפנים, ואנחנו נשארים בשטח ומשקמים מחדש. יש אנשים שבאים ברוך ה' לתת יד, ומצליחים להרים מחדש פעם ועוד פעם ועוד פעם. לאחרונה הרסו בכ"ה בתשרי בשנה שעברה, ובעזרת ה' לא יהיה עוד מסע הרס.
"אתה רואה את הבתים ואת המכלים?" הוא מצביע על גבעה מרוחקת. "שם למעלה פתחו לי את הראש לפני חצי שנה".
מה עושים במקרה כזה?
"מזעיקים עזרה. צה"ל הגיע, אבל בית המשפט המחוזי שחרר את הערבי שפגע בי אחרי חמישה ימים. הוא טען שהרבצתי לו קודם לכן. זה היה שקר וכזב. יש סרטון ברור שרואים אותו זורק לי אבן על הראש כשהייתי עם הגב אליו. מדינת ישראל האהובה שחררה אותו. חוץ מזה לא היו פה יותר מדי תקריות עם הערבים. כל אחד הבין את מקומו באזור".
אתה נחשף לתקשורת?
"קצת. כן".
זה מעניין אותך?
"לא יותר מדי. אם עורכים כתבות נגדנו, זה מצחיק אותי. את הכותרות של השמאלנים אני קורא בפייסבוק. זה משעשע. בשבוע שעבר ערבים הדליקו שרפה בעין סיניה, איפה שאנחנו רועים, ובטעות שרפו לעצמם מפעלים, אבל בפייסבוק ראיתי פרסום שמתנחלים הציתו מפעל בעין סיניה. לאט לאט ראיתי איך זה מסלים. אחרי שעה ראיתי שאיזה שמאלני מגנה את היהודים על ההצתה. זה מתחיל להצחיק אותי. חדשות 12 אני לא רואה".
בין 1906 ל-1908 התגוררה בעין סיניה, כפר קטן מאז ועד היום, משפחת שרתוק, שבילדיהם ראש הממשלה לעתיד משה שרת. למעשה, בהפרש של 120 שנה ניהלו כאן השרתוקים אורח חיים דומה מאוד לזה של דרדיק וחבריו. הם היו נערי הגבעות של העידן ההוא. המשפחה הגיעה למקום מייד לאחר עלייתה השנייה ארצה. בעין סיניה חכרו אחוזה, ניהלו בית בד וטחנת קמח, ובשנת 1908 עזבו את הכפר לטובת יפו, ואחר כך לתל אביב. רועה הצאן העכשווי, אפילו בלי לימודי ליבה, מכיר היטב את ההיסטוריה המקומית, ובתוכה גם את תולדות הנוכחות היהודית בסביבת עין סיניה.
"מה ציפיתם? שלא נגן על עצמנו?"
"הרשויות מאלצות את אנשי הגבעות להגן על עצמם בידיים מההמון הערבי", מסבירים לי שם. "החבר'ה לומדים קרב מגע. אין לנו נשק. זה לא שאפשר לעשות את הדברים בצורה סטרילית, רבש"ץ או איש כיתות כוננות באפוד וקסדה ונשק שיירה כמה יריות ויקפל את האירוע. הדרך היחידה של החבר'ה כאן להתמודד עם האיום מצד האויב היא להגיע עם הציוד שיש להם: אלה. כל רועה מצויד בסכין, שלא יהיה כאן בנימין אחימאיר 2.
"נכון, זה לא פוטוגני בכלל ונראה על הפנים, אבל זאת הדרך של התושבים כאן להגן על עצמם ועל החברים שלהם. או שייתנו להם נשקים, ואז יצאו תמונות טובות יותר שלא ישרתו את קמפיין 'אלימות המתנחלים', או שיבינו את המציאות של האנשים פה. לא משאירים להם ברירה", מכוונים שם להנהגת המדינה, ולא פחות מכך להנהגת ההתיישבות הממוסדת. "זאת הדרך שלנו להתגונן כשהחיים שלנו נתונים בסכנה והמון ערבי עולה עלינו".
עודד שפירא: "אני היום בן 33, ובערך מגיל 14–15 מסתובב בגבעות. להגיד שאין היום אהדה לגבעות זה לא נכון. הרבה שנים היינו מנודים, אנשים לא הבינו את השיגעונות שלנו. ניסינו לפרוץ מחוץ לגדר, לצאת מטר החוצה ולהגיד שגם מחוץ לגדר זה שטח של ארץ ישראל וזה שלנו, ורוב הציבור לא הבין אותנו"
דרדיק רוכב על פרד. "סוס הוא חיה רגישה מאוד. לפרד יש כל היתרונות של חמור והעוצמה של הסוס. הוא אומנם לא מהיר ממש כמו סוס, אבל כמעט". בגבעה ממול ניצבת הווילה של חוסיין א-שיח', סגנו של אבו מאזן ובקרוב אולי מי שיירש את מקומו בראש הרשות הפלשתינית. דרדיק מספר שבכפר טרפון מניפים את דגל המקדש, לא את דגל המדינה. זו לא הנקודה היחידה שראינו בה את העדפת הדגל שעליו הכיתוב "ועשו לי מקדש" על פני זה הכחול-לבן.
מה אתה עונה על טענות של גורמים, בין השאר של הממסד ההתיישבותי, שטוענים שאתם נוער פורע חוק ושצריך להחזיר את המעצרים המנהליים?
"אנשים נבזים. עזות מצח. זה אותו זן של אנשים, גם עם כיפות ופאות, שחיים כשסביבם גדר ובוחרים להנציח את הסטטוס-קוו. הם לא באמת מבינים את המשמעות של אהבת הארץ. חלק מהמתנגדים מונעים גם מטעמי פוליטיקה. לשמחתנו המתנגדים הם אחוז קטן מאוד. אנשים תומכים, מגיעים, מבקרים, עוצרים טרמפים ומזהים לפי הריח שבאתי מהמרעה, ואומרים לנו: כל הכבוד. הרוב מעריך".
מאשימים אתכם שאתם מתגרים בערבים סתם כך, ללא סיבה. זה נכון?
"יש פה אויב רצחני שכל רצונו הוא לראות אותנו טובעים בדם, אבל רובו של האויב הרצחני הזה ביהודה ושומרון רוצה גם הוא לשמור על הסטטוס-קוו. כרגע נוח לו שמשה מעלי מעסיק אותו, והוא שותה אצלו קפה, והוא חבר שלו ומחייך אליו, אבל יבוא יום והוא יסובב אליו את הסכין ויתקוף אותו. כך זה אצל רוב האוכלוסייה הפלשתינית. והנוער בהתיישבות, בחוות, בגבעות, לא מסכים שזה יתפוס אותו מופתע כשהוא ישן. התפיסה ביישובים כמו עפרה היא שהגדר שומרת עליי, החומה תשמור עליי, כאילו אנחנו נמצאים בגטו".
אז מה אתה אומר בזה? "כן, זה בסדר להיכנס לכפרים ולעשות מה שבא לנו"?
"אנחנו דואגים שהערבים ידעו את מקומם. אני דואג לזה שרכב שנכנס לחווה, אני אדע מי הוא. אני ערני. כשאני נמצא במרעה פה, הכול בסדר, הכול רגוע. אני לא יוצא למרעה כדי להאכיל את הכבשים אלא כדי לשלוט במרחב. אם אנחנו לא נשלוט במרחב, הם ישלטו במרחב.
"בציר אלון עד לפני שלוש שנים זרקו עליך אבן מימין, אבן משמאל, עוד אבן מימין ועוד אבן משמאל, וגם צה"ל לא פתר את הבעיה הזו. אם תיסע היום בציר אלון, תראה רועה צאן יהודי ועוד רועה צאן יהודי ועוד רועה צאן יהודי. הערבים רואים שאתה מגיע עם הכבשים שלך, לא כוח צבאי ברכב דוד שעושה פוזות והולך. אתה יושב מתחת לעץ זית, מכין לך תה. אתה חלק מהשטח, אתה לא נטע זר. כשהוא רואה שאני יושב בגינה שלי, הוא אומר: ואללה, מה אני עושה פה? אולי איסוג לאחור. ואז יש ביטחון.
במנהלת גבעות החזית הוחלט לאחרונה לסמן את ואדי זרקא, נחל נטוף, יעד להתיישבות יהודית. גרעין מקומי של בוגרי ההתיישבות במערב בנימין עלה לנקודה במעלה הנחל, אור בנימין, וממש בו בזמן העלתה מנהלת גבעות החזית את גבעת תדהר אל הקרקע במערב הנחל
"אנחנו לא מגיעים לכפרים להציק. אנחנו לא מציקים לאיש. אנחנו באים לקחת את מה ששייך לנו. את מה שהקב"ה נתן לנו. יש פה אנשים שהם לא רק רוצחים, הם גם גנבים. פה, בעין חסה, ערבי חלש על שטח של עשרים דונם. עזוב שזה בשטח C, זה לא מעניין אותי, אבל הוא השתלט פה על שבעה מעיינות, הוא בנה את הבית שלו על גבי מעיין. מים זורמים בתוך הבית. הם גונבים לנו את הארץ".
קילו תערובת לאתון
אתה ממליץ על תחום רעיית הצאן?
"זה אומר מחויבות. שבת או חג, קר או חם, העדר צריך לצאת מהדיר. הרבה פעמים זה קשה מאוד. תשע שעות מרעה ביום, כל יום, אי אפשר לוותר על כך אפילו יום אחד. גם בשבת יוצאים. גם בחגים, גם ביום כיפור. כמו חיילים שיוצאים לשמירה בשבת ועורכים סיורים בשבת. אין לך פה חיילים שמגינים עליך. אתה שם לשמור על כל המרחב הזה".
עונג השבת בכפר טרפון הוא הפחתת שעה, שעה וחצי לכל היותר, בשעות המרעה. "הנוהל פה הוא שחייבים לשמור על שגרה. הטלפון נשאר בכיס, העיניים נשארות פקוחות. בעזרת ה' כשהארץ תהיה שלנו ותגיע הגאולה, נוכל לשבות כמו שצריך. כרגע אנחנו לא כל כך שובתים. עכשיו גם בגלל שטל ינון נעצר, אין פה מספיק כוח אדם", הוא מסביר מדוע המחויבות להגנה על החווה מכתיבה עוצר יציאות. "אבל זה לא באמת עובד לו", מוסיף דרדיק על מפקד הפיקוד ועל צווי ההגבלה שהנפיק. "הוא חושב שיצליח לדכא באופן הזה משהו שהרבה יותר גדול ממנו, משהו שהוא בכלל לא מסוגל להבין".
דרדיק מספר על פשיטות משטרתיות תדירות על כפר טרפון שהמשטרה מרבה להחרים בהן את מכשירי הטלפון. גם שלו הוחרם פעמים רבות. לא פעם הוא גם נעצר בפשיטות הללו.
אתה אומר הלל ביום העצמאות?
"לא".
אחרי המפגש עם רועה הכפר אנחנו עולים לכפר טרפון עצמו. עודד שפירא מקבל שם את פנינו בקפה שחור ועוגיות. על לוח התלוי על קיר העץ במבנה נכתבו המשימות היום-יומיות בחתימתו של הרועה דרדיק: "קילו תערובת לאתון, בימים ראשון וחמישי – דלי מים גדול לעצים. להוציא את הטליות למרעה שעה בכל יום. לבדוק שהמפטמה מלאה. דלי תערובת לאילים, שני חופני בונזו לכלבים – ומים. תערובת לכבשה שבדיר ומים לפרד ולחמור".
כפר טרפון מצוי בשוליו של גוש עארורה, שטח B נרחב בלב נחלת בנימין. "הערבים רצו לחבר את גוש סלפית לגוש רמאללה באופן הזה", הוא מסביר כשהוא מחזיק במפה של האזור, כמו קצין בעת תדריך מוצב. "בתוכנית טראמפ, בכהונה הקודמת שלו, עטרת הייתה אמורה להיות מובלעת יהודית בודדת בתוך המדינה הפלשתינית. הם היו אמורים להגיע ליישוב בעזרת גשר או מטוס", הוא צוחק.
הוא גדל במכמש. קודם הגעתה לפה התגוררה משפחת שפירא בגבעת קול דודי, ליד כוכב השחר. "הקמנו את קול דודי לפני כעשור, והיום יש שם קרוב לשלושים משפחות".
זה נעשה ממוסד מדי בשבילכם?
"זה לא ממוסד מדי. ברוך ה' האופי החקלאי נשמר שם, ויש שם אווירה טובה מאוד ואנשים טובים, אבל הרגשנו שיש צורך להתקדם למשימה הבאה. אני לא אוהב להגיד שהמשימה באזור כוכב השחר הושלמה, אבל חוץ מציר אלון, שערבים עדיין נוסעים בו, וגם שם הם כבר מתנהלים כזרים ויעדיפו שלא לעצור בצד אפילו כדי להחליף פנצ'ר, האזור ככלל יהודי".
העם כבר מבין
למשפחה שישה ילדים. שלושת הבנים לומדים בתלמוד תורה בעמיחי, ואחת הבנות בחטיבת הביניים בפסגות. "אין להם הסעות לשם", נאנח שפירא. "בגבעות ובחוות כל מי שיש לו ילדים בגיל הלימודים עובד חצי משרה בהסעות וחצי מהזמן בשאר המשימות האחרות. זה אתגר מורכב".
נחמה בת השלוש באה לקבל נשיקה מאבא לאחר שנפלה. "איפה קיבלת מכה? פה, וגם פה. וגם פה". נחמה נולדה ימים אחדים אחרי הפיגוע בתחנת הדלק בעלי שנרצחו בו נחמן מורדוף והראל מסעוד. "חברים ואחים לנשק, חברים למערכה. ואז הגיעה לנו נחמה, ממש כמה ימים אחר כך".
יום אחרי ביקורי שם עלו כלים כבדים של הרשויות על הבתים הערביים הפיראטיים שנבנו בין המעיינות, ומחקו אותם. המועצה כבר מתכננת להפוך את המקום לאתר תיירות. הרועה דרדיק וחבריו כבר רשאים לסמן לעצמם וי על יעד – אחד מרבים – ששוחרר מאחיזת האויב
ממה מתפרנסים פה?
ובכן, לפחות לגבי העדר זה מורכב: "אם מתנהלים נכון וגרים במושב מבוסס ומתעסקים רק בעדר, אפשר להתפרנס מזה. עשיר לא תהיה מזה, אבל להתקיים אפשר. אבל כשמוסיפים לזה גם החזקה של חווה, התנכלויות מצד המערכת וגם מצד הערבים ואת ההכרח להחזיק קבוצת בחורים שתפעיל את כל המערכת הזאת, זה מוריד את האפשרות להתפרנס מהעדר באופן בלעדי.
"אבל עם ישראל תורם ורוצה להיות שותף. היום אנשים שמחים כשאתה מנגיש להם קישור שמאפשר להם לתרום לגבעות. רבים מאוד רוצים להיות שותפים ולחוש שהם שותפים במהפכה שמתרחשת. כשאנחנו מגיעים למשימה כזאת בשם עם ישראל ורואים את האהבה של עם ישראל, זה מחזק מאוד את ההבנה שאנחנו לא פה בשביל עצמנו, שלא באנו להקים את המשק הפרטי שלנו אלא שאנחנו בשליחות". נוסף על כך שפירא הוא קבלן בנייה, ובין שאר משימות החווה מצליח להשחיל עבודות בנייה פה ושם ולהשלים את ההכנסה.
"אני היום בן 33, ובערך מגיל 14–15 מסתובב בגבעות. להגיד שאין היום אהדה לגבעות זה לא נכון. הרבה שנים היינו מנודים, אנשים לא הבינו את השיגעונות שלנו. ניסינו לפרוץ מחוץ לגדר, לצאת מטר החוצה ולהגיד שגם מחוץ לגדר זה שטח של ארץ ישראל וזה שלנו, ורוב הציבור לא הבין אותנו. גם אם בידיעות אחרונות יש היום כותרות מפוצצות על אלימות מתנחלים, רוב עם ישראל מבין כיום את השליחות שלנו פה".
בשבת שקדמה לביקורנו אירעה התרחשות נדירה. אורחים שהגיעו לחווה איישו את המקום ואת המשימות הדרושות ואפשרו למשפחת שפירא לצאת לחופשה קלה בעורף אחרי חודשים של ריתוק מרצון לכפר טרפון, כי לא הייתה בנמצא משפחה אחרת שתיטול את שרביט האחיזה במקום.
נשק יש לך?
"לא. קיבלתי נשק בימי כהונתו של עמר בר-לב, ודווקא בכהונת הממשלה האחרונה השב"כ החרים לי אותו. בשנה האחרונה יש לצערנו הרבה אירועים של החרמות עדרים", הוא מוסיף, "שזו התנהלות מזעזעת. השלטונות הבינו כמה זה כואב, ומשתמשים בשיטה הזו יותר ויותר". גם לגבי מעשי הרס והחרבה מצד הממסד חשוב לו להבהיר: "המילה פינוי לא נכונה. גם כשבאו לפה והרסו, הם סיימו את פעולת ההרס והלכו, ואנחנו נשארנו. הפעם האחרונה שהרסו פה הייתה ביום שישי. היה מאתגר לבנות עד שבת מבנה שיאפשר צל, אבל נשארנו. זו לא הייתה התלבטות".
זה לא שובר כשהמדינה הורסת?
"יש שבר מסוים כשמגיעים והורסים ומורידים לטמיון עבודה של הרבה מאוד זמן. אבל בסוף אנחנו מסתכלים על השטח, וגם אם מבצעים פעולת הרס כזאת או אחרת, בסוף מה שחשוב הוא שהשטח נשאר בידיים יהודיות. מכה קלה בכנף, ומתקדמים מעלה. וגם עם ישראל תומך ועוזר. נתנו לנו הרבה תרומות כספיות, וגם אנשים שבאו לסייע בעקבות ההרס עזרו לנו מאוד".
נחל נטוף בידינו
אנחנו ממשיכים לנקודה הבאה, גבעת תדהר במערב בנימין, מעל חלקו המערבי של ואדי זרקא, נחל נטוף, שבו תצפית מדהימה על מישור החוף. הגבעה קרויה על שמו של תדהר גוזלן, איש הגבעות שנהרג לפני שנה וחצי בהתהפכות טרקטור בשטח חקלאי ליד גבעת זאב, שעל שמירתו הופקד. "זו קרקע שהם גאלו מידי ערבים. עבדו שם כל הלילה כדי שלא יגישו בג״ץ, להראות שהשטח מעובד. הוא היה מסור לארץ ישראל".
נחל נטוף הוא למעשה הגרסה הבנימינית של עמק המעיינות. מדובר ביובל של נחל איילון, ובו כ-15 בריכות ובסך הכול יותר ממאה נביעות. בהסכמי אוסלו הוגדר הנחל שטח B כמו שאר האזור, וכדרך כל מקום שנמסר לשליטה ערבית הלך ונעשה מסוכן ליהודים.
היעדר קליטה סלולרית סדירה והשתלטות ערבית על השטח הפכו את הנחל, שלפני אוסלו היה מוצף במטיילים ובגדר מסלול חובה, למקום שיהודים חפצי חיים אינם מעיזים להציג בו את כף רגלם. בינתיים התבססה הנוכחות הערבית בנחל. המעיינות גודרו נשאבו לצורכי חקלאות, ובאחרים גבו תשלום על הכניסה לבריכות.
במנהלת גבעות החזית הוחלט לאחרונה לסמן את ואדי זרקא, נחל נטוף, יעד להתיישבות יהודית. גרעין מקומי של בוגרי ההתיישבות במערב בנימין עלה לנקודה במעלה הנחל, אור בנימין, וממש בו בזמן העלתה מנהלת גבעות החזית את גבעת תדהר אל הקרקע במערב הנחל. "הערבים השתוללו", סיפרו לנו שם. "ערביי דיר אבו משעל רתחו, הבעירו צמיגים, יצרו חסמים ולמעשה הטילו מצור על גבעת תדהר. הם החלו לעלות לעבר הגבעה. שישה חבר'ה נפצעו בימים הראשונים. לא היה איך לפנות בחורים שנפצעו. נדרש זמן ממושך לפנות את החסמים כדי שטנדר יוכל להיכנס. ביום הראשון הכול נראה שחור. שאלנו את עצמנו איך נחזיק פה מעמד. בשבוע הראשון הגבעה הייתה נצורה, יכולנו להגיע אליה רק באמצע הלילה, כשהערבים התקפלו.
"ברוך ה' החבר'ה הלכו והתבססו, והערבים התייאשו", הם מוסיפים בגאווה. "אנחנו עוד בהלם ששקט פה. הערבים מבינים, מעכלים ומשלימים עם המצב הרבה יותר מהר ממה שאנחנו מדמיינים. מוטבעת אצלם התובנה לזהות מיהו בעל הבית". שלושה חודשים אחרי העלייה של שתי הנקודות חזר נחל נטוף לידיים יהודיות. "אין ערבים היום בוואדי, הכול נוקה, הבריכות שהם גנבו והקיפו בגדר נפתחו בחזרה למטיילים. כל יהודי שרוצה יכול להיכנס ולטבול, ולאט לאט המטיילים חוזרים. זה מקום עם פוטנציאל משמעותי".
סמוך לגבעת תדהר, על ראש הגבעה שממול, נמצא מבצר ארטבה החשמונאי. עד חזרת היהודים למקום חווה המבצר הרס עתיקות. המחצבה המקומית החלה לחצוב גם במבצר עצמו, אלא שכעת נבלם ההרס. רועה צאן יהודי שנכנס לאחת המערות במבצר גילה שם מטווח שמחבלים ייסדו במקום, כולל מטרות דמות ותחמושת. המערה בלעה את כל הרעשים, וכך כוחות האויב התאמנו בה בחופשיות. מהרגע שעלתה הגבעה ננטש המטווח.
אפרים גוזלן הוא הגורם המנהל את גבעת תדהר. הוא אחיו של תדהר ז"ל, שעל שמו הגבעה. גוזלן הגיע לכאן עם אשתו ושתי בנותיו ממעוז אסתר, הצמוד לכוכב השחר. אנחנו מגיעים לגבעה בעיצומו של לימוד יומי שהוא עורך עם קבוצת הנערים שהגיעו לסייע באחיזה בנקודה. בין מרעה למרעה חשוב לגוזלן שהחבר'ה ילמדו תורה כדי שלא ישכחו את מטרתם. הלימוד התאחר היום, הם מסבירים, "כי היינו עסוקים: האוהל שהקמנו קרס ברוחות". סדר היום פה קשוח. כבר בחמש וחצי בבוקר יוצאים כאן למרעה. גם בשבת כמובן. "לפני שבועיים היה פינוי. בנינו הכול מחדש, ברוך ה'. היינו מוכנים לזה. ככה זה, כל גבעה חדשה שקמה מושכת את האש. גם במעוז אסתר היה קשה בהתחלה".
גם בראש גבעת תדהר מוצב דגל המקדש. "באנו לשלוט במרחב", מסבירים הנערים שהפרענו להם בלימודם. "מי ששולט בעמק, בשדה, בהר, הוא השולט. כשערבי יכול לנסוע בכיף שלו ורק אנחנו מוגבלים, זה לא נקרא לשלוט".
אני שואל מהי דעתם בעניין המתקפה התקשורתית האחרונה על נוער הגבעות. הם לא שמעו עליה. "תקשורת, רשתות חברתיות, טוויטר וכל זה לא תמצא פה בגזרה. אנחנו נגד אלימות, במיוחד אלימות של הערבים כלפינו", מבהיר גוזלן, "אבל אם צריך, אנחנו שומרים על עצמנו ושומרים על האדמה הזאת".
הם חולקים חוויות מההרס האחרון של המקום בידי המדינה: הבחורים הבריחו את העדר באמצע הלילה, ירדו למטעים וחזרו רק כעבור שלוש שעות, כשכוחות ההרס עזבו, ומייד החלו לבנות הכול מחדש. גוזלן שמח שבנותיו ישנו כשהחווה הוחרבה, ובכל זאת הוא ואשתו טורחים להבהיר להן את המורכבות: "צריך להסביר להן שאנחנו פה בשליחות, נחזק אותן".
חומה ומגדל, רק בלי החומה
אחת מפסגות העשייה של מנהלת גבעות החזית היא שלוש נקודות התיישבות שהוקמו בשנה האחרונה בגוש קנה, רצועה רחבה של שטח B שניתן לערפאת בלילה שקדם לחתימת הסכמי אוסלו. בספרו מתאר חגי הוברמן כיצד בליל חתימת ההסכם נדדה שנתו של ערפאת מרוב התרגשות ודאגה.
הוא עבר על המפות שוב ושוב ורצה לוודא שהמפות מאפשרות לו את תוכנית הקמת המדינה הפלשתינית שסרטט. ערפאת התבסס על רצפים טריטוריאליים ערביים בין הגושים. באישון לילה הוא גילה לפתע שאין חיבור בין גוש שכם–ג'נין לגוש סלפית–רמאללה, שני המרכזים של המדינה הפלשתינית. הוא קרא לעוזר שלו, עבד אל-ראזק יחיא, ודרש ממנו לרוץ למלון שבו ישן נציג המשא ומתן הישראלי, האלוף יום טוב סמיה. הוא דפק על הדלת של סמיה בשתיים בלילה, וסמיה חתם על מה שדרש.
כך, כמעט בלי משים, נמסרו חבלי ארץ שלמים. מדובר על הגוש שבפנים המשולש המחבר בין יצהר, עמנואל וחוות גלעד. יצהר ועמנואל מרוחקים זה מזה שמונה קילומטרים, אבל היום מפרידה ביניהם נסיעה של 25 דקות בשל העיקוף הגדול שיצר הסכם אוסלו.
נקודה ראשונה שהועלתה לקרקע בגוש הערבי הזה היא מבוא קנה, שנוסדה ממש בשיפולי יצהר. מי שהתמסר לגאולת השטח העצום הזה הוא עוז יהודה רום. הוא התנדב להיות ראש החץ שאחריו יגיעו כל השאר, ובסוף המסלול גם הגורמים הממסדיים. "רום היה כאן במבוא קנה, בהתחלה עם עדר, ולאט לאט נכנס לעומק הנחל וריכך את השטח", מסביר אלישע ירד, ממובילי המהלך.
עוז יהודה רום: "אתה רואה את הדגל? זה דגל שבניהו תלה על הווילה שלו. לפני שבוע וחצי, כשכוחות הביטחון הרסו את המקום, הם החרימו גם חלק מהעדר, אבל עם ישראל חי, ברוך ה', ובתוך 48 שעות גייסו כסף לעדר חדש"
אחרי שלושה חודשים רום ואנשיו דילגו קדימה, לנקודה קדמית יותר, צאן אביעזר, באמצע הדרך שבין יצהר לעמנואל. שם המקום הוענק לו בשל היותו בנחלת אביעזר, מצאצאי מנשה. בצאן אביעזר מתגוררות שלוש משפחות, ובמושגים של ההתיישבות היהודית בגוש קנה זו ממש עיר ואם בישראל.
אחרי הרצח של בניהו מלט, שהיה מהדוחפים המרכזיים להשלמת החיבור בין יצהר לעמנואל, הוחלט לעלות לכפר רועים, נקודה שלישית ממש בלב הגוש הזה. במקביל יצא ראש חץ גם מחוות גלעד בדמות נקודת אחיזה יהודית בגבעה חודרת. הגוש הערבי שנועד לחבר בין חלקי המדינה הפלשתינית הולך ומתמלא אט אט בנוכחות יהודית.
ביטול תוכנית ערפאת: את צוואתו של בניהו מלט הי"ד כבר מקיימים בשטח
יש מספיק אנשים לאייש את כל הנקודות?
"יש מחסור רציני, אבל נאחזים בשיניים".
כל פרט בכפר רועים מזכיר את בניהו מלט ואת מורשת גאולת הקרקע שלו, כולל המשפטים על חולצתו וכובעו של עוז יהודה. "אתה רואה את הדגל? זה דגל שבניהו תלה על הווילה שלו. לפני שבוע וחצי, כשכוחות הביטחון הרסו את המקום, הם החרימו גם חלק מהעדר, אבל עם ישראל חי, ברוך ה', ובתוך 48 שעות גייסו כסף לעדר חדש".
אשתו של רום, תמר, מגיעה ממש איתנו לכפר רועים ממקום עבודתה כמדריכה בתיכון. לנוכח הציפיות למעשה הרס נוסף באותו הלילה, שאחד מסימניו הוא רחפן צה"לי מעל לנקודת ההתיישבות (הרס שאכן התרחש; א"ס), שאלתי אותה כיצד תגיב אם המדינה תוסיף להתנכל למפעל חייהם. "בסוף הם יודעים שאנחנו ננצח", היא משיבה. "החיילים והשוטרים אומרים לנו: אנחנו עושים את זה כי זה מה שצריך, אבל אנחנו יודעים שאתם תישארו פה. הם רואים שבכל פעם כזו קמות עוד ועוד גבעות וחוות".
