הם מטיילים במקומות שרגל יהודי כמעט ולא נגעה בהם, הם סיירים נחושים, הכירו את החרגבים. החרגבים הם שלושה חברים: עופר קלרמן מקידה (נשוי +5, מהנדס בניין), בן ציון אפרסמון מגבעת רונן (נשוי +9, מנהל עבודה) ושיראל חרל"פ ממגדלים (נשוי +5, בעל יקב וכרם). שלושתם החליטו לקחת את אהבת הארץ צעד אחד קדימה, פשוטו כמשמעו.
החבורה הזו חורשת את השטח בכל יום שישי כבר משנת 2014. המטרה שלהם אינה המסלולים המוכרים, אלא דווקא העומק הנסתר. עופר מסביר: "אנחנו שלושה חברים שמטיילים כל יום שישי ביהודה ושומרון, בדגש על שטחים פחות מטויילים ביהודה ושומרון, מקומות יותר מרוחקים, יותר רחוקים מהיישובים היהודיים, יותר רחוקים מהכבישים היהודיים. בקיצור, בדגש על כל השטח ולא רק על המקומות שקל לאנשים להגיע ולטייל בהם".
בהתחלה זו הייתה משיכה אישית לטבע ולנופים, אך עם הזמן הם הבינו את המשמעות הלאומית של נוכחות יהודית בשטח. עופר מספר שהם הבינו שיש אזורים עצומים שיהודים בכלל לא מגיעים אליהם. בעקבות פניות רבות מאנשים שרצו להצטרף, לפני כחמש שנים הם החלו לארגן סיור מותאם לציבור הרחב פעם בחודשיים, שאליו מגיעים עשרות משתתפים.
חשיפות היסטוריות בלב השטח
במהלך 12 שנות הפעילות שלהם, הגיעו חברי חרגבים כמעט לכל תא שטח אפשרי – חורבות, הרים, מעיינות, עצים מרשימים ומערות קבורה. אחד המסלולים הנועזים שעשו לאחרונה התחיל בחוות הר בזק והסתיים ברכס חומש. עופר מתאר: "זה בעצם חוצה שטח מאוד מאוד גדול שהוא כולו שטח A, ויהודים לא ממש מסתובבים בו, נחשב יחסית מסוכן".
לא פעם, הטיולים שלהם מניבים תגליות היסטוריות מרעישות שחוקרי הארץ מפספסים. באחד הטיולים באזור הרי סלפית, שהוא עומק השטח, הם חיפשו מעיין מסוים ולפתע מצאו אוצר ארכיאולוגי. עופר משחזר: "מצאנו מערת קבורה מבית שני מאוד מפוארת שלא הייתה מוכרת לאף אחד ממי שמתעסק בדברים האלה. ובאמת אחרי זה ד"ר דביר רביב הוציא על זה מאמר מסודר עם קרדיט על המיקום לחרגבים".
בן ציון משתף בסיפור טרי מהימים האחרונים, סביב חורבה שחיפשו בעקבות ספר ישן של החוקר מנחם מרקוס. מרקוס כתב על שרידי כנסייה ביזנטית במקום שכיום יושב עליו כפר ערבי. כשהגיעו למקום, גילו מציאות עגומה: "הערבים הרסו שם את הכל ושמו את העמודי שיש כזה לקישוט בכניסה למסגד, ובעוד זרוקים שם באתר".
אבל ההפתעה האמיתית חיכתה להם ביציאה מהמקום, כשהמשיכו לכיוון מטה. בן ציון מתאר בהתרגשות: "ראינו פתאום מקווה טהרה יהודי, מקווה ענקי, כמו שיש בירושלים עם מדרגות. מקווה כזה ענקי שאף אחד לא הכיר ולא ידע עליו. וזה מאוד מגניב לראות שחורבה שהיה בה כאילו הסדר שלה בהתחלה יהודי, ואז גירשו אותם הנוצרים. ואז באו המוסלמים וגירשו גם את הנוצרים".
מתחמקים בחסות החשכה
ההליכה בעומק הכפרים והשטחים דורשת היערכות מיוחדת ויצירתית. בכל הנוגע לכוחות הביטחון, הקבוצה פועלת בעצמאות. "אנחנו לא בעצם מאשרים מראש את הטיול", מבהיר עופר. "אנחנו לא מבקשים אישורים לטיול, בעיקר מודיעים כדי שלא נקפיץ את הגזרה". המטרה היא לוודא שהצבא יודע שהם שם, כדי למנוע הקפצות שווא של כוחות.
כשהם נשאלים על מפגשים עם ערבים בשטח ועל סכנת נפשות, השיטה שלהם ברורה – להיעלם לפני שרואים אותם. שיראל מסביר: "מתחילים באזור חצי שעה לפני הזריחה, ואם יש מקומות שהם בפאתי הכפרים, או במקומות שהם יותר בעייתיים, אנחנו מתחילים בחושך… יצא קצת חיכוך אבל פשוט אנחנו הולכים ומתרחקים". בן ציון מוסיף בחיוך: "אנחנו מאוד משתדלים שלא יראו אותנו, ואם רואים אותנו אנחנו מתרחקים… שמים לב, אבל עד שהם קולטים וזה, אנחנו כבר לא שם". החבורה מזמינה את הציבור הרחב להתחבר לשטח, דרך קבוצות הפייסבוק, הטלגרם והוואטסאפ שלהם שבהן אפשר להתייעץ, לשאול ולקבל הכוונה לטיולים עצמאיים ללא אגו. שיראל מסכם את החזון הגדול שמניע אותם לקום מוקדם בבוקר ולסלול את הדרך: "שכל הארץ תהיה שלנו ונוכל לטייל חופשי בכל מקום". ובן ציון מוסיף מסר ברור לציבור: "פשוט להסתובב ולהכיר".
