שנת הלימודים מסתיימת, בתי הספר מעלים הילוך בהיערכות לשנה הבאה, וגם השנה מתברר שמשבר אינו חולף מאליו: חסרים מורים ומנהלים, ומערכת החינוך בבעיה אמיתית. הבעיה נגרמת בשל מיעוט המורים שמצטרפים למערכת ובשל לא-מעט מורים שעוזבים אותה.

נהוג לומר שהבעיה היא השכר, אך השיח בשטח, וגם סקרים שאת חלקם פרסמנו כאן, מספרים על גורמים אחרים.

קשה להתבונן בעיניו הטרוטות והעצובות של מ', מורה ותיק, בזמן שהוא מגולל לפניי את תלאותיו. אחרי שנים שלמד בישיבה ציונית-דתית נחשבת וכמה שנים שהיה אברך, נכנס מ' בכל הכוח אל מערכת החינוך מתוך תחושת שליחות ברורה לחזק ולהאיר את העולם. אחרי יותר מעשור במערכת הוא מציג בשיחת עומק כנה תמונה עגומה ביותר, שגם אם אינה משקפת את כלל המורים והמורות, טומנת בחובה זעקה שאינה נשמעת בווליום הראוי לה.

הכול מכירים את הבעיות במערכת החינוך, אך איננו מבינים עד כמה הן יוצאות מפרופורציה לפעמים. לאחרונה פורסמו נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, והנתונים בלתי נתפסים: אחד מחמישה מורים עוזב את המערכת בחמש שנותיו הראשונות בה. נוסף על כך כ-3,000 בוגרי לימודי הוראה אינם משתלבים בעבודת החינוך כלל.

"המון הורים משתפים פעולה עם הילד נגד המורה", מספר לי מ'. "בכל כיתה יש נניח שניים-שלושה הורים כאלה. אני מתרחק מהורים כאלה כמה שיותר. הם ממורמרים על הילדים שלהם ומפילים את זה על המורה".

מה זה אומר?

"מפילים עליי שקר מוחלט שאמרתי משהו שלא אמרתי או שהרבצתי לילד שלהם. לדוגמה, בשיעור אחד הענשתי ילד, ושיעור אחר כך נתתי לו כיף חברי. הוא התלונן שקיבל ממני מכה, הביא את אבא ואימא שלו, והם שיתפו איתו פעולה עד שהמנהל העמיד אותו במקום".

אירוע אחר נגע לעלילת שווא של גרסת הילד, שיצאה מפרופורציה. "בפעם הזאת, למזלי, היועץ התערב. הוא צעק על האבא ואמר לו שזאת בושה ושהבן שלו יצא עבריין אם הוא ימשיך ככה. בסוף האבא הודה שהוא נסחף, והלך".

לא תמיד יש איש צוות בכיר שיעמיד את ההורה במקומו. לפעמים גם המנהל אינו עוזר. "היה סיפור שבו ילד בכיתה ד' הוצא מהכיתה כי רצה להרביץ לילד אחר, והמורה קראה למנהל כדי שיחזיק אותו. הילד היה באטרף להרביץ בכל הכוח, אז הוא בעט במנהל, בוקסים, בעיטות, והמנהל – חסר אונים. גם כשהוא מחזיק את הילד שלא ירביץ הוא עושה את זה בדחילו ורחימו כי אסור לו להחזיק את היד לילד. אלו החוקים. זה לא נדיר. זה קורה פעם בשבוע. אני הכי דוגרי".

לך הרביצו?

"ארבע-חמש פעמים תלמידים הרביצו לי", מספר מ', ואני מתקשה להחמיץ את צליל ההשלמה עם המצב. "הרבה פעמים מורות קוראות לי כדי להחזיק את הילד שלא יתפרע ולא ירביץ לאחרים. הן מפחדות כי הילד יותר חזק מהן".

איך מצליחים ללמד ככה?

"יש מורים שמצליחים ללמד, ויש כאלה שיש להם ג'ונגל בכיתה", הוא מספר ומסכם את הכלים העומדים לרשותו כשהוא נתקל בבעיות משמעת בכיתה: "אפשר לקחת מהתלמידים הפסקות ולתת להם עבודות בית. אסור להוציא מהכיתה. בעייתי לשלוח למנהל, כי המנהלים עמוסים. המנהל לא ממש פנוי לטפל בבעיות משמעת. יש לו אלף דברים לעשות לפני כן, ובדרך כלל זה מתמסמס. שלחת למנהל, הוא לא היה פנוי – נגמר הסיפור. עוד יום עבר".

אם כן, נראה שהרבה מהמערכת נשענת על המנהל ועל היכולת שלו לעמוד בפרץ למשמע טענות ההורים. "תלמידים מרגישים אם מנהל מפחד מההורים או לא. כשמנהל יודע להעמיד במקום הורים ותלמידים, הם חושבים פעמיים אם לעשות בלגן ולהישלח למנהל". ועדיין יש כמובן מורים שמצליחים ללמד: "מורה כריזמטי שיש לו הרבה ותק במערכת ושיש לו 'את זה' מצליח ללמד".

חשבת לעזוב? דיקלה גל-עד: "בוודאי, כשיש ימים שהמשמעת יותר מאתגרת, מאוד קשה לי. מתסכל מאוד לעמוד מול כיתה, לרצות להעניק להם מהידע שלי ולקבל ג'ונגל"

מיהו מורה שיש לו 'את זה'?

"מורה שמזהיר פעם אחת ומעניש בלי להתבלבל. שלא מפחד אם יקבל גיבוי או לא. שלא מפחד מההורים. מורה שהולך עד הסוף כשהוא מוציא ילד מהכיתה, למשל. ראיתי מאות מורים, וברמה הזאת שאני מתאר יש אולי עשרה אחוזים. כאלה שיודעים להחזיק כיתה אבל חוששים קצת ואין להם משמעת ברזל – יש עוד שלושים אחוז. אצל שישים האחוז הנותרים יש בלגן בכיתות.

"אני מספר לך את זה מהחוויה שלי כמורה בכיתות ה'–ו'. גם בחטיבה התחתונה הייתי, וההתנהגות שם דומה לכיתות ז'–ח'. בכיתות א'–ב' קל יותר ללמד, והאחוזים משתנים: שבעים אחוז להערכתי מצליחים ללמד.

"בתוך עמי אנוכי יושב, אני במערכת הרבה שנים ומכיר מאות מורים. ואי, כמה עוזבים. הייתי במערכת שעזבו אותה כמאה מורים. זאת מערכת שביום רגיל יש בה כחמישים מורים. עזבו יותר מורים משנשארו".

מה גורם לך להישאר במערכת למרות הכול?

"אני מבין את החשיבות של לתת לאחרים. לחנך. רק בגלל זה אני נשאר. בסוף אני משפיע לטובה גם אם זה מוגבל, ויש ימים שאני מתבאס לגמרי: הורים לא מעריכים, מתלוננים, תוקעים מקלות בגלגלים כאילו אני לרעתם. התלמידים קשים, יש להם בעיות רגשיות, אי-חינוך מהבית, לא אוהבים ללמוד.

"לדעתי צריך לצמצם את הכיתות, במקום שלושים תלמידים – 15, וגם לתת למורה יד חופשית ללמד איך שנכון לכיתה וכלים כדי שהוא יוכל לתת צ'ופר שיעזור לתלמידים להקשיב. היום אסור לתת לתלמידים פרס של שיעור חופשי, אבל זה יכול לעזור להשליט משמעת".

מי מפחד מאבא ואימא?

"רוב המורות עוזבות בגלל ההורים", מסכימה אלין קבביה, לשעבר מורה למחול וכיום בעלת סטודיו 'סגול' לריקוד. "אני אוהבת ללמד. מאוד. ומלמדת כעת בגנים, ששם יש לי עזרה מהגננות, או בחוגים, שהילדות באות אליהם מרצונן".

קבביה כבר אינה חוששת לדבר בשם מלא ומציינת שעזבה את המערכת מסיבות אישיות. "היה לי מנהל טוב שהיה מגבה אותי גם אם הענשתי תלמיד, אבל רציתי להיות יותר עם הילדים שלי. לפני כן עבדתי בכמה בתי ספר, והבעיות בכולם מאוד דומות.

"ההורים שצועקים הכי חזק מקבלים את מה שהם רוצים. הרבה הורים מנהלים את בית הספר, והמנהל לא עושה את מה שהוא מאמין בו. מנהל יכול לרצות להחליט על שיטת ענישה, למשל שכל אלימות גוררת השעיה, אך הוא לא יכול ליישם את זה כי ההורים לא ייתנו לו. אני מרגישה שההורים הם יד חזקה בכל בתי הספר שהייתי בהם".

נתקלת באלימות?

"היה מקרה של אלימות חריגה בכיתה ב', ושם הרגשתי בסרט אימה. תלמידים העיפו שולחנות, ופחדתי על עצמי. הייתי מורה חדשה ופחדתי שאצטרך להתקשר למד"א. נכנסתי בוכה לחדר מורים, בהיסטריה, ואמרתי שאני לא נכנסת לכיתה הזאת יותר. המנהלת ניסתה להרגיע אותי, וכשדיברתי עם האימא היא אמרה: למה תמיד מאשימים את הילד שלי?

"הייתי מזדעזעת אם הבן שלי היה עושה דבר כזה, והיא שאלה מה שאר הילדים עשו וניסתה להפיל את זה על אחרים ולומר: גם תלמידים אחרים הרביצו, נכון? רגע, הוא זרק עליי שולחן, וזה היה הכי חמור.

"יש הורים שמצפים מהמורים להיות קוסמים ולהצליח ללמד עם הילד המופרע בכיתה. אני באמת חושבת, לא בקטע מתנשא, שכל ההורים צריכים הדרכת הורים. חובה, כמו שמורה לומדת להיות מורה, שיהיה קורס מטעם בית הספר לכל ההורים שילמדו בו מה עושים כשהילד עושה כך או כך. הורים לא יודעים איך להגיב. הם ייתנו לילד ארטיק ולא יתמודדו עם מה שהם צריכים להתמודד איתו.

אלין קבביה: "פעם היינו מפחדים שהמורה תתקשר להורים. היום לא. אין גב מהאימא, והיא כועסת עליי למה כעסתי על הבת שלה"

"זה מתחיל מהבית, ואם אין שם משמעת, אין בבית הספר. פעם היינו מפחדים שהמורה תתקשר להורים. היום לא. אין גב מהאימא, והיא כועסת עליי למה כעסתי על הבת שלה ואומרת לי: אל תדברי ככה לבת שלי".

לפעמים הפתרונות הזמינים אינם אפקטיביים. "מצחיק לומר, אבל היה קלסר של דפים: אלימות ראשונה, אזהרה. מקבלים דף בצבע ירוק. אזהרה שנייה – דף צהוב. השעיה, נניח –דף אדום. זה מצחיק, כי התלמידים לא מראים את הדף הזה להורים.

"יש אופציה של להוציא תלמיד, אבל ההורים אחר כך כועסים כי הילד לא לומד. הוא מגיע לכיתה ו' ולא יודע לקרוא שוטף. אפשר להצמיד גם סייעת אישית, אבל צריך אישורים לזה, אי אפשר שיהיו שש סייעות בכיתה. גם אי אפשר שלא להספיק חומר ולעסוק בנושאים חברתיים חשובים בגלל הציפיות שלא משתנות למרות הקורונה והמלחמות, ואת צריכה להוכיח למשרד החינוך שאת מורה טובה".

את ממליצה על התחום?

"כרגע לא. זה תפקיד שנותנים בו את הלב והנשמה, והמשכורת זעומה. את אוהבת ילדים שהם לא שלך. את בוכה במסיבת סיום, והדבר האחרון שמגיע לך הוא שיכעסו עלייך וידרשו ממך".

המסכים הם רעה חולה

דיקלה גל-עד היא שחקנית, בימאית תיאטרון, מחזאית, מוזיקאית וגם מורה לאנגלית המלמדת בבית ספר מסורתי. לדידה הכול מתחיל במספר התלמידים. שם השורש. "מעמדו הירוד של המורה בישראל וחוסר התחרות במקצוע גורם שגם למורים המוכשרים אין מוטיבציה חיצונית להצטיין", היא אומרת.

"כשיש יותר מעשרים תלמידים בכיתה, מאוד קשה להגיע לכל אחד. הכול מושתת על זה. אני רוצה להכיר את הילדים כדי להבין את החזקות ואת החולשות שלהם ואיך לקדם כל אחד, וקשה לעשות את זה בכאלה מסות. צריך להקטין את הכיתות, ודחוף, לעשרים תלמידים לכל היותר. היום התקן לכיתה הוא ארבעים תלמידים, זה מטורף.

"אני לא מרצה באוניברסיטה שמעבירה את החומר וזהו. חינוך זאת שליחות; לחנך, ללמד, להטמיע ערכים, להביא את הלב לשיעור. אני צריכה להבין שהם רכשו את הידע גם בצורה חווייתית ומתמשכת".

אחרי שהשורש, מספר התלמידים המוגזם, פורה ראש, מגיעות הבעיות הנלוות המסיחות את הדעת משורש צמיחתן. "בגלל זה נוצרות בעיות משמעת", אומרת גל-עד. "בכיתה קטנה אפשרויות ההפרעה קטנות יותר".

באילו בעיות את נתקלת?

"תלמידים קמים באמצע השיעור, מדברים, רבים בשיעור, מאוד עסוקים בטלפון. היכן שאני מלמדת היום העניין של הטלפונים נאכף וכמעט אין הפרעות של טלפונים בשיעור. בגדול הטלפונים הם רעה חולה, ולאו דווקא בשיעור. החשיפה למסכים הורסת. המורה צריכה להתחרות בהעברת התכנים. אני לא מסך אישי שמספק גירויים חדשים כל הזמן, אני בשר ודם וצריכה להתייחס לעוד ילדים. אני יודעת שהמון מורים משתמשים במסכים, אבל ההוראה שלי מאוד פרונטלית".

כשיש בכל זאת הפרעה בכיתה למורה הוותיקה, גל-עד נוקטת אמצעים פשוטים, ובבית ספרה הם די יעילים. "ראשית אני מנסה להימנע מעונשים, אז אני מתגמלת על התנהגות טובה, מאדירה הצלחות, מזמינה את התלמידים להציג איתי, וכשדרושה ענישה אני מדברת עם ההורים, כותבת הפרעה במערכת משוב".

"לדעתי המשמעת בכיתה קשורה גם להנהלה. יש לנו מנהלת שלא סופרת אף אחד ושום דבר חוץ מטובת התלמידים והנחיות משרד החינוך. היום יש הרבה הורים מגוננים מדי, והמנהלת מגבה מורים שצריכים לגבות.

מ': "הרבה פעמים מורות קוראות לי כדי להחזיק את הילד שלא יתפרע ולא ירביץ לאחרים. הן מפחדות כי הילד יותר חזק מהן"

"היה לי סיפור בכיתה ג'. נתתי מבחן ואמרתי בהתחלה שאסור להעתיק, אך דווקא אחד החכמים העתיק. פסלתי לו את הבחינה, ובתגובה אבא שלו התקשר וטען: מה את חושבת לעצמך? זו לא אוניברסיטה, הוא ילד קטן, את צריכה לוותר לו.

"אמרתי לו: יש לך הזדמנות לגדוע את העניין הזה באיבו, עכשיו, ולא להגיע לדברים חמורים יותר חלילה בהמשך. גם אתה לא היית רוצה להיות מטופל אצל רופא שהעתיק. הוא התעקש, והשיח נהיה לא-נעים. הוא אמר שהוא ידבר עם המנהלת, אבל היא חזלשה אותו; גיבתה אותי. אמרה לו שהמורה צודקת ושהוא צריך להתבייש בזה ולא למצוא הקלות.

"לא תמיד המנהלות שלי היו כאלה", מציינת גל-עד. "יש הורים מגזימים, נקודה. על כל דבר הם מתלוננים, על מה אמרת לילד ואיך אמרת לו. הם לוקחים למורה את האוטוריטה. 'מה שאומר המורה – קדוש' לא קיים אצלם. 'אני אראה למורה' – זה השיח. הוא מאוד מזלזל, והילדים סופגים את זה.

"ילד אחד שהוצא מהשיעור אצלי פעם אמר לי שהוא לא יוצא מהשיעור כי אבא שלו משלם על השיעור. ילדים פותחים את הפה ולא מעניין אותם כלום. באים עם מגילת זכויות הילד".

תנו להורים ללמד יום אחד

"חינוך ראוי מתחיל בבית, וחייבים מנהלים שעומדים על שלהם ומגבים את המורים", חוזרת גל-עד על המסר. "נוסף על כך אני חושבת שמורים צריכים תגמול. לאחרונה היה לנו יום מורים באחד מימי שישי, ההורים קישטו למורים את חדר המורים, ניתנו מתנות לכל מורה, ובמקום המורים ההורים נכנסו ולימדו בכיתות באותו זמן.

"באמצע ארוחת הבוקר הגיע אחד ההורים ועצר את הארוחה. הוא נראה מזועזע. 'איך אתם מתמודדים עם הילדים?!' הוא שאל. הילדים לא אפשרו לו ללמד. אולי זה אחד הפתרונות, לתת להורים ללמד יום אחד", מחייכת גל-עד.

חשבת לעזוב?

"בוודאי, כשיש ימים שהמשמעת יותר מאתגרת, מאוד קשה לי. מתסכל מאוד לעמוד מול כיתה, לרצות להעניק להם מהידע שלי ולקבל ג'ונגל, אבל אני גם מרגישה שזאת שליחות. רואה איך תלמידים מתקדמים בזכותי, נזכרת בסיפורים מרגשים של ילדים שעברו שינוי משמעותי ויודעת שיש לי מה לתת.

"רוב ההצלחות שלי הן בשדה הוותיק שלי, התיאטרון. עם זאת אני חייבת עוד משרה לצד היותי אומנית עצמאית כדי לפרנס את המשפחה וגם להגשים את עצמי, ובאיזשהו מקום ההוראה נותנת לי ביטחון כלכלי קבוע, גם אם לא רב".