לאחר עוד שבוע שחוק קריטי הוקפא בו בבג"ץ, הפעם החוק שמונע הענקת מעמד באיחוד משפחות לקרובי מחבלים (חוק שיר חג'אג' הי"ד), אפשר לסכם סופית את העידן שבו היה רלוונטי לנסות ולרסן את האימפריאליזם המשפטי באמצעות עוד ועוד העמסת קרונות חקיקה על מסילה שכבר מזמן אינו בשליטת המנגנונים הדמוקרטיים.
רכבת חקיקה שכזו, משוכללת ככל שתהיה, נאלצת לעצור בתחנת הראשונה, שהיא בג"ץ. אם התחנות אינן בידי העם, אין סיבה של ממש להעמיס עוד קרונות על הרכבות. זה אולי עושה על הצופים רושם של עבודה בהעמסתן, וזה אולי יכול להעלות את הפופולריות של הסבלים ושל הסוורים, אבל אם נהיה אמיתיים, אנחנו יודעים מה יקרה ברגע שהרכבת תצא מטווח הראייה של המחוקק.
מרומא באהבה: לפעמים עצם קיום הדיון מספר את הסיפור כולו | עו"ד דוד פטר
השלב החשוב ביותר כרגע לציבור הוא לשקף את האמת ולשרטט מה הלאה. לפני הכול חשוב לחדד כמה נקודות קריטיות שעל בסיסן אפשר לבנות הלאה. ראשית, יש רוב מוחלט בציבור הישראלי שמעוניין לסיים את מלחמת האזרחים הקרה שמתחוללת כאן בשנים האחרונות. שנית, יש רוב מוחלט בציבור הישראלי שמאס בכאוס ודורש את השבת הסדר על כנו. הציבוריות זקוקה לסדר כמו שדגים זקוקים למים, וזה נכון שבעתיים לאחר מלחמה קשה כל כך.
אירועים שמציבים להם במישור האישי סימן שאלה גדול על יכולתם להמשיך באורח חייהם
לכן קידום נרטיב ימני שכל כולו אך ורק "אנחנו חזקים מול בג"ץ!" מרחיק נתח ניכר כמעט מכל קהל יעד. מי שנוטה שמאלה נופל כפרי בשל לידיים של הקיצוניים תומכי הטרור הפוליטי של קפלן. אנשי המרכז אינם מזהים סנטימנט של 'סדר' אלא של 'עוד כאוס', ולא סיום מלחמת האזרחים הקרה אלא המשכה, ואנשי הימין מזהים היעדר הסקנת מסקנות מן העבר ומכירת אשליות של העמסת עוד קרונות חקיקה על מסילה שאינה מתפקדת כלל. הם עלולים להישאר בבית.
עוד נקודה שחשובה לפאזל היא ההבנה שחייבת לחלחל בימין שמעבר למניפולציות הפוליטיות יש גם חשש אותנטי (ולגיטימי) של חלקים בציבור החילוני בנוגע להגנות על אורח חייהם. קל מאוד בימין להשתיק ולטאטא תופעות כאלה באמירה שאלו תופעות שוליים, אבל בסוף לבית קפה אחד שפתוח בשבת וסופג הפגנות של קיצוניים או לאישה אחת שמרחיקים אותה בצעקות ממעיין בחיק הטבע כי הגיעה קבוצה אחרת ולבושה אינו נאה לה, מדובר באירועים שמציבים להם במישור האישי סימן שאלה גדול על יכולתם להמשיך באורח חייהם.
למעשה בבסיס הדיון הפופוליסטי על הגיוס נמצאת הקרקעית הזו בדיוק. אנשים לא באמת חושבים שאפשר לגייס את כל החרדים, הדיון הזה הוא ניקוז, או העברה בשפה הפסיכולוגית, של הדיון העמוק באמת של יחסי חרדים-חילונים בישראל.
כך נתקענו
בדינמיקה בין-אישית לפעמים נתקעים בוויכוח שכבר אין לו באמת טעם, אבל האינרציה חזקה מדי. אני סבור שהחברה הישראלית נתקעה בוויכוחים מסוימים שאיבדו את תכליתם. רק לדוגמה: אין שום הסבר מניח את הדעת לשליחת אזרחים של המדינה להינשא בחו"ל או באמצעות זום במקום לאפשר לפקיד משרד הפנים לרשום את אותם אזרחים כאן בארץ (ותמך בכך גם הרב בקשי דורון).
היהדות של המדינה אינה תלויה ברישומי משרד הפנים, שממילא מוצפים בנישואי חו"ל, בברית זוגיות של חסרי דת ובמעמד ידועים בציבור. ככל שהתרגלנו לייחס את משקל יהדותה של "המדינה היהודית" לוויכוחים הללו התרוקנה המדינה מיהדות ממשית כנוכחות תרבותית ולאומית. השארנו את היהדות במיקור-חוץ לדתיים ולביורוקרטיה במקום להפוך אותה מתוך חירות למעיין הרנסנס התרבותי של ישראל הריבונית. מצד שני הרדיפה של החרדים חייבת להיפסק.
עקומת לאפר
לאחרונה ננקטים נגד החרדים שלל צעדים מדינתיים בלתי חוקיים בעליל ביוזמת מערכת המשפט. אין שום קבוצת אוכלוסייה שנוהגים בה כך וזה עובר בשתיקה מוחלטת. איש לא יגייס חרדים בכפייה, והכול מנצלים את הנושא לקמפיין ציני. מדינת ישראל אינה צריכה להיות המקום היחיד בעולם שמגייסים בו בכפייה יהודים חרדים. לכן צריך לטעמי להעניק פטור מלא מטעמי דת, בכפוף לשלל תוצאות כלכליות.
החרדים יקבלו מצד אחד הגנת נצח על עולם הישיבות, אבל מצד שני הם ייאלצו להבין במישור הכלכלי שהם אוכלוסייה גדלה והולכת, ומה שהתאים למיעוט קטנטן כבר אינו מתאים לאוכלוסייה גדולה. גם במישור העקרוני המדינה אינה צריכה לתמוך במי שאינו יכול מטעמי דת לתרום מזמנו להגנתה.
מכירים את עקומת לאפר בכלכלה? הורדת מס מעלה את תקבולי המס של המדינה. אותו דבר כאן: שיעור הגיוס רק יעלה, והאזרח החרדי, הפרט, יהיה משוחרר מהמוסדות שלו. איש אינו כופה עליו להיות רשום בשום מקום. חכו עשרים שנה ותראו שאנחנו בעולם אחר.
כולנו צריכים לרדת מהעץ, להפסיק לצעוק ולהתחיל לגבש פתרונות.
מה שהתאים ב-1948 בהסדר חירום המשכי למנדט הבריטי כבר אינו מתאים עכשיו. הימין צריך להוביל רנסנס תרבותי עמוק, לטרוף את הקלפים ולחלק אותם מחדש על סמך עקרונות החירות, היהדות הלאומית והציונות.
מה בפועל?
לדעתי נכון להניח לפני העם מתווה רחב של ביצור החומות שמגינות על החירות האישית:
חופש ביטוי: לנוכח הניסיונות לסגור כלי תקשורת, לצנזר רשתות חברתיות או למנוע מאומנית ששמה נטלי כהן וקסברג לעשות מיצג שמאשים את ישראל בניצול ציני של השואה. תנו לאנשים להתבטא.
חופש דת: ואכיפה דרקונית של השפלת נוצרים או ניסיון למנוע אירועים דתיים בהפרדה מגדרית.
זכות להליך הוגן: הגנה ממשית מול הפרקליטות האימתנית והמשטרה.
קניין ופרטיות: הגנה קריטית על החירות האישית מפני כוחו של השלטון.
חופש תנועה
חופש עיסוק: החלשת הגילדות, כמו לשכת עורכי הדין, מיגור רישיונות עיסוק בתחומים שאין בהם הצדקה לכך והחופש מפני התאגדות כפויה של ההסתדרות. וכמובן, הזכות החשובה מכול, שהיא הכתר: הזכויות הפוליטיות הנתונות לכל אזרח. שחרור הפוליטיקה מהרסן הבלתי חוקי שהניחו עליה.
הציבור צמא להסדרה חיובית
רק באמצעות הזכויות הפוליטיות אפשר להביא לידי מימוש את רצון הציבור במדיניות קונקרטית. הציבור צמא להסדרה חיובית, "מה כן". יש לשרטט בדיוק כיצד אמורה להיראות הערכאה שתדון בהפרה של הקודקס החדש, איך בוחרים את המכהנים בה (בדומה לעולם הדמוקרטי), איך אמור להיראות מוסד היועמ"ש, שבעיניי צריך להיות שר, וכו'. יהיו שלא יאהבו את ההצעה, כמובן, וזו זכותם המלאה, גם הם בעלי הבית בדיוק כמו כל אדם אחר, הם מוזמנים להצביע נגדה.
מישהו רוצה להפגין? שיפגין, הכול בסדר. אבל בסוף אין הרבה רוח במפרשים, שפשוט יצביעו נגד. לא יקרה כלום אם ההצעה תיפול ויהיו כמה סבבים של תיקונים עד להגעה לאישור הקודקס החדש. לא צריך לפחד מהציבור. צריך גם לחזק את הכנסת, להגדיל את מספר חבריה, להגדיל את תקציב הלשכות כדי לאפשר העסקת יועצים מקצועיים מנוסים, להקים אולם שימועים מיוחד ולגבש נוהל שימועים לעובדי ציבורי לצד חיזוק החסינות הפרלמנטרית.
מדינת ישראל זקוקה לעסקת חבילה שתשיב את הסדר על כנו. עסקה שבמרבית רכיביה מתאימה למרבית האנשים מרבית מהזמן.
הימין בישראל צריך להבין שהוא אינו תנועת מחאה, הוא השלטון. צו השעה הוא השבת הדמוקרטיה לתפקוד אפקטיבי והגנה על החירות האישית של כל אזרח מול רשויות החוק וגם מול איומים אחרים. הצורך העמוק ביותר של הציבור הוא ייצוב המדינה מתוך מבט רחב של אחריות לאומית, ציונות וחירות לאחר תקופה חשוכה של כאוס.