יש מילים ראשונות של תינוק שאנחנו כל כך מחכים להן. אמא. אבא. אור… אנחנו מתרגשים מכל מילה חדשה, כאילו העולם כולו חיכה דווקא לרגע שבו הילד שלנו יגלה אותו. אבל הנכדה שלנו הפתיעה אותנו בשבוע שעבר. היא השלישית במשפחה. ילדה קטנה, מוקפת בשני אחים גדולים, אסרטיביים ומצליחים (ואני כמובן הכי אובייקטיבית). שני האחים שלה קיבלו ארטיק. היא הסתכלה עליהם. הסתכלה על הארטיק. ואז נעמדה על שתי רגליים דקיקות, הצביעה וצרחה בכל הכוח: "גם אני!"
אני לא יודעת אם זאת העובדה שהיא השלישית במשפחה, והיא צריכה למצוא את מקומה, אם זאת הנחישות שהיא כבר מביאה איתה לעולם, אולי התעורר בה אותו רגש עמוק שאנחנו, המבוגרים, קוראים לו קנאה. אבל דבר אחד היה שם בבירור: רצון. רצון כל כך חזק, שהוא הצליח להפוך לרגע אחד של קנאה – למילה. גם אני.
השפה של הקנאה: מה אנחנו באמת רוצים?
בספר "לזמן מציאות" של רוקסי נפוסי, היא מחדשת על מושג הקנאה, עובדה מעניינת. אנחנו רגילים לחשוב שקנאה היא רגש שצריך להתבייש בו. מלמדים אותנו, לא להיות כאלה. לא להשוות. לא להסתכל לצדדים. אבל אולי לפעמים אנחנו מחמיצים משהו כשהמטרה שלנו היא רק להיפטר מהקנאה. כי קנאה יכולה להיות שפה. היא יכולה לספר לנו משהו על עצמנו. מה יש אצל האדם שמולי שמעורר בי כל כך הרבה כאב? מה אני רואה שם שאני כל כך רוצה? האם אני באמת רוצה את החיים שלו, או רק משהו מתוכם? את החופש. את האומץ. את ההכרה. את ההצלחה. את התחושה שמותר לי.
להפוך רגש לרצון
ואז, במקום להיתקע ב"למה לה יש ולי אין?", אפשר להתחיל לשאול: "מה זה אומר עליי? מה אני רוצה?" זה רגע קטן, אבל משמעותי. כי "לה יש" משאיר אותי עסוקה באדם האחר. אבל האמירה "גם אני" מחזירה אותי אל עצמי. יש כאן הזדמנות להפוך רגש שמחליש אותנו לרצון שמכוון אותנו, מדייק אותנו. ההצלחה של אדם אחר אינה אומרת שאנחנו נכשלנו. להפך, העובדה שאנחנו רואים אצל מישהו משהו שאנחנו רוצים יכולה להראות לנו שהדבר הזה אפשרי.
לכן נפוסי מציעה לעבור מ"קנאה" ל"השראה": במקום לראות באדם האחר מתחרה, לראות בו הוכחה לאפשרות. אם תרצו – ב"קנאה" יש תנועה של צמצום, תחושה של חסר – "אם יש למישהו אחר, לא יהיה לי"… לעומת זאת ב"השראה", יש תנועה של התרחבות, יש מקום לכולם – "אם יש לו, יכול להיות גם לי"…
העבודה של אלול: להפסיק לחכות
אנחנו מכירים את התופעה הנפוצה ברשתות החברתיות כשאנחנו משווים את ה"מאחורי הקלעים" שלנו ל"חלון הראווה" של אחרים (הרי אנחנו לא באמת יודעים מה נמצא מאחורי התמונה, לכן אין טעם להשתמש בתמונה של מישהו אחר כמדד לערך שלנו). וזה מתחבר ישירות לרעיון של הספר כולו – "זימון מציאות" אינו קסם. הוא דורש עבודה פנימית וגם פעולה – המחשבות, ההרגלים, הבחירות והנכונות לצאת מאזור הנוחות. ולכן כשאני מרגישה קנאה, במקום להדחיק אותה או להתבייש בה, אפשר לפרק אותה: אני מקנאה ב… מה בדיוק יש שם שאני רוצה? לא "את החיים שלה", אלא משהו ספציפי. למה זה חשוב לי? מה זה אומר על הרצון שלי? מה הצעד הנוסף שאני יכולה לעשות כדי להתקרב לזה?
כלומר, לפעמים האדם שאנחנו מקנאים בו אינו האדם שאנחנו רוצים להיות. הוא פשוט מצביע לנו על משהו בתוכנו שאנחנו עדיין לא מרשים לעצמנו לרצות.
העובדה שאנחנו רואים אצל מישהו משהו שאנחנו רוצים, יכולה להראות לנו שהדבר הזה אפשרי
והיום ראש חודש אלול. החודש שבו אנחנו מתחילים להתכונן לראש השנה. החודש ששמו נדרש בראשי התיבות של הפסוק: "אני לדודי ודודי לי". בחסידות מודגש שהעבודה של אלול מתחילה דווקא ב"אני לדודי", בתנועה שמגיעה מאיתנו. לפני שמחכים שמשהו יקרה לנו מלמעלה, אנחנו נקראים לעשות צעד. להתעורר. לרצות. לבחור להתקרב.
זה זמן לשאול את עצמנו – מה אנחנו רוצים? לא מה יש לה. לא מה יש לו. לא מי התקדם יותר. לא איפה אני ביחס לאחרים. אלא: מה הנשמה שלי מבקשת ממני עכשיו?
להעמיד שומרים בשער
וזה מתחבר גם לפרשת "שופטים" שאנחנו קוראים השבת בספר דברים – "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". הרבי מליובאוויטש מסביר את רעיון ה"שערים" בדרך חסידית, ביחס לשערים שבתוך האדם, המקומות שדרכם אנחנו קולטים את העולם. העיניים, האוזניים, הפה. למה אנחנו נותנים להיכנס פנימה, ומה אנחנו מוציאים החוצה.
ואני חושבת כמה זה מדויק דווקא היום. כי אנחנו פותחים את הטלפון הנייד, ומיד מישהו אחר נכנס לנו לעיניים. הבית שלה. הילדים שלה. החופשה שלה. הקריירה שלה. החיים שנראים כל כך שלמים מבחוץ. ואם לא נעמיד שומר בשער, ההשוואה הזאת יכולה להפוך בלי שנרגיש לקול הפנימי שלנו. לה יש. ולי אין. אז חודש אלול מבקש מאתנו משהו אחר. ללמוד להסתכל על האחר, ועם זאת לא לאבד את עצמי. להקשיב להרגשת הקנאה אם היא מבצבצת וללמוד מכך על הרצונות שלי. ואז להפוך את הלמה לה יש?" ל"גם אני". לא ממקום תחרותי. לא ממקום של מחסור. אלא ממקום של אמונה. גם אני רוצה. גם אני יכולה. גם אני ראויה לנסות.
לפעמים האדם שאנחנו מקנאים בו אינו האדם שאנחנו רוצים להיות. הוא פשוט מצביע לנו על משהו בתוכנו שאנחנו עדיין לא מרשים לעצמנו לרצות
וזו אחת המתנות של חודש אלול: להפסיק לחכות שהחיים יראו לנו מה אפשרי, ולהעז לומר בקול את הדבר שהלב כבר מזמן יודע. גם אני. ואם ילדה קטנה שעוד רק לומדת לדבר הצליחה להפוך קנאה לרצון, ורצון למילה, אולי גם אנחנו יכולים. שנדע השנה לא רק לראות מה יש לאחרים, אלא לזהות דרך מה שאנחנו רואים, מה אנחנו מבקשים לעצמנו.
שבת שלום וחודש טוב, בת גלים.