לפני כשנה וחצי, נפילת שלטון אסד בסוריה, כבש צה"ל 'רצועת ביטחון' בגבול רמת הגולן. רצועה זו נועדה להגן על תושבי הצפון מאיומי הטרור מסוריה. לאחר תקופה של רגיעה (לכאורה), נשאלת השאלה האם עדיין יש צורך ביטחוני להישאר ברצועת ביטחון זו?
לקחי העבר – חוסן צריך התמדה
זמן רב שמדינת ישראל נמצאת במלחמה לסירוגין בכמה גזרות, בהן צה"ל כבר שלט בעבר. מציאות זו מצביעה בצורה ברורה: כל מקום שניסוג ממנו – נצטרך להילחם ולהקריב חיילים יקרים מפז כדי לכבוש אותו שוב.
גם בעזה וגם בלבנון צה"ל כבר שלט בעבר, ונסוג בשל חוסר הבנה של חשיבות האחיזה בחבלי המולדת, וכן מהתרפסות כלפי אומות העולם. בשתי גזרות אלה הוצרכנו לחזור ולהילחם שוב ושוב, ולשפוך את דם חיילינו ממש באותם מקומות שקודמיהם מסרו בהם את נפשם. אין צורך לחזור ולקיים ניסויי-נסיגות בגזרה הסורית, לנטוש את השטח לידי הטרוריסטים שאוחזים כעת השלטון, כדי לגלות אח"כ שהם ימהרו להפר כל הסכם, ויכינו עצמם למתקפה הבאה על ישראל.
ביתר שאת מתחדדת תובנה זו, כשממש בימים אלו צה"ל נלחם בפעם הרביעית בדרום לבנון, אחרי הנסיגה האחרונה לא-מכבר.
אחיזה של קבע – תג מחיר לטרור
חוץ מהצורך המיידי לשמור על תושבי הצפון משלטונו המסוכן של ג'ולאני וארגוני הטרור, וחוץ מההבנה שכל שטח שנפקיר נצטרך במוקדם או במאוחר לשוב ולכבוש, יש בהיאחזות ברצועת הבטחון הבהרת כוונות חשובה כלפי אויבינו.
הקושי של המערב ושל מדינת ישראל (המתנהלת בתפיסה מערבית) להילחם באסלאם, נובע מחוסר הבנה של סולם הערכים הערבי והאסלאמי. צורת החשיבה הערבית מציבה בראש את הכח ואת שלטון הדת. ערכים אלה קודמים לדידם לשלום ולחיי אדם, ובוודאי לערכים כמו איכות חיים ועוצמה כלכלית. במלחמות ישראל מאז מלחמת יום כיפור, כל הניצחונות היו ברמה הפרקטית, של הדיפת הצבא התוקף וכניסה צבאית לשטחו. התוצאה ביטאה אמנם את הניצחון המעשי במערכה, אך לא את ניצחון הרוח הלאומית, המתבטא בכיבוש שטחי האויב, התיישבות אזרחית וגירוש האוכלוסייה העויינת.
הם יאלצו לקחת בחשבון שלכל פגיעה בריבונותה של ישראל תהיה תגובה של כיבוש שטח. לראשונה מזה שנים רבות – הם יבינו שיש להם מה להפסיד לטווח הרחוק
הניצחון לא הביא התנהלות של ריבון, וממילא לא שידר כלפי האוייב כי הוא באמת נוצח.
לכן, ניצול את ההזדמנות ההיסטורית בצורה של יישוב וסיפוח חבל הבשן – יחולל מהפך בהרתעה של אויבינו. הם יידעו שאם שייתקפו את ישראל, לא רק שייענו ביד קשה וחיסול צמרת הפיקוד, שכפי שראינו לא מספיק מרתיעה אותם. הם יאלצו לקחת בחשבון שלכל פגיעה בריבונותה של ישראל תהיה תגובה של כיבוש שטח, מה שמסמל – וודאי בתפיסת העולם הערבית – את כשלון כוחם והבסת הג'יהאד, העומד בראש סולם הערכים של מי שבוחרים במלחמה זו שוב ושוב.
לראשונה מזה שנים רבות – הם יבינו שיש להם מה להפסיד, ולטווח הרחוק, מלתקוף את ישראל.
החלופה הגרועה – אחיזה צבאית
כאמור, הטעות החמורה ביותר, שמדינת ישראל ניסתה בכישלון רב מספר פעמים, היא נסיגה. שנייה לה, אך חמורה גם היא, היא הבחירה להשאיר את השטח בשליטה צבאית ללא התיישבות אזרחית.
מדיניותה של ישראל כיום, כפי שהגדיר שר הבטחון ישראל כץ, היא ליצור אזורים צבאיים נקיים מאזרחים ישראלים (ולא בהכרח מאזרחי אוייב), שישמשו בלם ומרחב-ביטחון לאזרחים שמאחור. זו לא הפעם הראשונה שמדינת ישראל בוחרת בשיטה זו – קדמה לה רצועת הביטחון בדרום לבנון לאחר מלחמת שלום-הגליל.
הניסיון ברצועת-ביטחון דאז הראה, שצבא ללא אזרחים הניצב בשטח זר לו, נתון במציאות בלתי אפשרית. הצבא לא שולט במרחב ובמה שמתרחש באוכלוסייה האזרחית. כפי שתיאר רה"מ לשעבר יצחק שמיר: "איש לא היה בטוח בלבנון של אותם ימים נוראים: צלפים, מוקשים ומלכודות קטלניות ארבו בכל פינה".
כל מקום שניסוג ממנו – נצטרך להילחם ולהקריב חיילים יקרים מפז כדי לכבוש אותו שוב
השלב הבא הוא התכנסות למוצבים מסוגרים, מה שמוביל לצורך בפתיחת צירים בכל תנועה במרחב. כל יציאה מחומות המוצבים נהיית מבצע צבאי עם סכנה לאבידות בנפש. התועלת נמוכה והקושי גדול, ובמצב כזה קל מאד להתגלגל לנסיגות המפורסמות, על כל משמעויותיהן הנוראות.
לעומת זאת, כאשר האזור מיושב באזרחים, הצבא לא נמצא במצב של מלחמה תמידית בתוך כל עיר וכפר, שכן התנועה האזרחית מביאה באופן טבעי לשליטה בכבישים ובכל מרחב התנועה האזרחית.
מנחלת מנשה ועד סוריה: השורש התורני וההיסטוריה הקדומה שמאחורי הגבול
הצורך בהתיישבות כלפי העולם
גם מבחינת התפיסה הבינלאומית, אחיזה צבאית לבדה נתפסת ככיבוש קולוניאליסטי זר, שאין לו זיקה וזכות במקום. כלפי פנים אחיזה צבאית בלבד גורמת לחוסר מחויבות אמיתית להחזיק בשטח בתנאי הקושי. התיישבות אזרחית היא אמירה הפוכה: אמירה של עם השב לארצו ומחובר אליה, וכתוצאה מכך פועל לביסוס אחיזתו גם בצד הבטחוני.
לכן, כשם שהגיוני לומר שחיילים יבחרו להתייצב בחזית, כדי להגן על מרכזי האוכלוסייה שמאחור, כך מחויב גם לומר שאזרחים יכולים וצריכים לבחור להתייצב בחזית כדי לשמור על מרכזי האוכלוסייה שמאחור.
בהתאם לשיקולים שהוזכרו, תנועה חלוצי הבשן ממשיכה לפעול במטרה ליישב את הבשן. להבטיח שהשטח יישאר בידינו, ושהגבול הצפון-מזרחי יהיה גבול שמור ובטוח.