הייתי השבוע בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת, שסיפק – אולי טוב יותר מכל מסמך אקדמי – תצוגת תכלית מדכאת לכל מה שרע בדרך שבה המערכת הממשלתית שלנו מנוהלת. הנושא שעל הפרק היה טרור הפרוטקשן – דמי החסות – שמרסק אלפי עסקים ברחבי הארץ. בחדר ישבה סוללה של נציגים: פקידי משרד האוצר, אנשי המשרד לביטחון פנים ונציגי משטרת ישראל.
במקום להישיר מבט, לקבל עליהם אחריות ולהציג פתרונות, הם פשוט שיחקו מסירות. גלגלו את הכדור, את האחריות ואת האשמה מאחד לשני. משרד אחד אומר שזה עניין של המשרד השני, המשטרה טוענת שזה עניין כלכלי, והאוצר טוען שזה עניין של אכיפה. העיקר לא להתמודד עם הבעיה האמיתית. אבל מעבר לכישלון המשילות הברור של מדינה ריבונית שמאפשרת לכנופיות חמושות לסחוט את אזרחיה, נחשף בדיון כשל כלכלי אבסורדי במיוחד, שבחרתי להצביע עליו כשהגיעה אליי רשות הדיבור.
כיום בעלי עסקים שסובלים מפרוטקשן מוצאים את עצמם לא רק מאוימים פיזית וכלכלית על ידי ארגוני פשיעה, אלא גם חסרי יכולת בסיסית לבטח את העסק שלהם מפני נזק. למה? בגלל רגולציה עיוורת. כל הרעיון של שוק הביטוח מבוסס על תמחור וגידור סיכונים. עסק שנמצא באזור מוכה סחיטה או עסק שכבר סובל מאיומים, הוא מטבע הדברים עסק בסיכון גבוה.
בעולם מתוקן הייתה חברת הביטוח גובה פרמיה גבוהה בהתאם לסיכון, ובעל העסק היה מחליט אם לשלם אותה כדי לישון בשקט. אבל חוקי הביטוח והרגולציה הישראלית נוקשים ופטרנליסטיים כל כך, עד שהם אינם מאפשרים לשוק להגיב על המציאות. המדינה, באמצעות המפקח על הביטוח, מגבילה את חברות הביטוח ומונעת מהן לגבות את הפרמיה הגבוהה הנדרשת כדי לכסות את הסיכון העצום.
חברות הביטוח מרימות ידיים מול הפרוטקשן
התוצאה הבלתי נמנעת וההגיונית לחלוטין מנקודת מבטן של חברות הביטוח היא נטישה: הן פשוט יוצאות מהמשחק ומסרבות לבטח עסקים בפריפריה ובאזורי התעשייה. כך בעל העסק נותר קירח מכאן ומכאן: המדינה אינה שומרת עליו ואינה משלמת די פיצויים על נזקי הפרוטקשן (כפי שהיא עושה למשל בנזקי טרור לאומני), וגם אינה נותנת לו לקנות מטרייה ביטוחית. הוא נותר חשוף לחלוטין לקריסה מוחלטת ביום שבו תחליט הכנופיה לשרוף לו את הטרקטורים או המחסן.
הקיבעון הרגולטורי הזה אינו נעצר רק בפרוטקשן; הוא מחלה מערכתית. לאחרונה נפגשתי עם נציג של חברת ביטוח שוויצרית גדולה. הוא סיפר לי בתסכול איך חומות הרגולציה והבירוקרטיה הישראלית חוסמות אותם פעם אחר פעם מלהיכנס לתחום הביטוח הסיעודי בישראל, תחום שנמצא כיום במשבר עמוק. במקום לפתוח את השוק, להכניס שחקנים בין-לאומיים, להגדיל היצע ולעודד תחרות שתציע לציבור פתרונות אמיתיים, הפקידים שלנו ממשיכים לתחזק שוק סגור ויקר.
כאשר הצפתי בוועדה את הכשל הכלכלי והמערכתי הזה, קרה משהו מעניין. מתברר שכשמכניסים היגיון בריא וכלכלי לחדר מלא בתירוצים בירוקרטיים – זה עובד. יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת אביגדור ליברמן, עצר את הדיון, פנה לנציגי הממשלה וביקש שבדיון הבא תהיה התייחסות רשמית ומעשית לדברים האלו. זה בדיוק ההיגיון שעומד בבסיס מערך האקטיביזם שלנו: מפסיקים לשתוק, מגיעים לוועדות, מייצגים את הצרכים שלנו, הציבור, ודורשים פתרונות המבוססים על שוק חופשי, חירות ומשילות אמיתית.
אבולוציה של חקיקה מפגרת מאחור
הכלכלן וחתן פרס נובל גארי בקר לימד אותנו שפושעים אינם מפלצות חסרות היגיון אלא "שחקנים רציונליים". הם פועלים על פי משוואת עלות-תועלת: הם שוקלים את הרווח הכלכלי הצפוי לעומת הסיכוי להיתפס וחומרת העונש. ובישראל משוואת הפרוטקשן הייתה שנים ארוכות העסק המשתלם ביותר במדינה.
הבעיה המרכזית הייתה שהמשפט הפלילי שלנו פשוט לא תפס את התופעה. הנטייה שלנו לתרגם את המילה "פרוטקשן" ל"סחיטה באיומים" שגויה מהיסוד. עברייני ישראל אימצו דגם מתוחכם בהרבה מהמאפיה הקלסית. על פי רוב אין בריון שדופק על השולחן ואומר "תשלם או שאני שורף לך את העסק".
הפרוטקשן המודרני מגיע בדמות קב"ט מנומס של "חברת שמירה חקלאית", שמציע שירות, שם מדבקה על הדלת, ואפילו מנפיק חשבונית מס כחוק. בעל העסק פשוט "מבין בעצמו" שאם לא ייקח את השירות, בבוקר למחרת הציוד שלו יעלה באש.בגלל היעדר איום מפורש המשטרה והפרקליטות התקשו שנים להוכיח את יסודות עבירת הסחיטה באיומים.
עד שנת 2023 היה הטיפול המשפטי עקיף וחלש. אלא שאז, לאחר לחץ ציבורי מתמשך, נרשמה פריצת דרך עם אישורו של תיקון 146 לחוק העונשין, "חוק הפרוטקשן". החוק הוסיף את סעיף 428א, שקובע כי עצם ניצול המצוקה של אדם החושש לרכושו או לחייו כדי לגבות ממנו תמורה (או לגבות מחיר מופרז על "שירות"), הוא עבירה שדינה שש שנות מאסר גם ללא הוכחת איום מפורש.
הטיפול הישראלי בפרוטקשן הוא טיפול בפינצטה
החוק הגדיל לעשות ויצר "חזקה חלוטה": אם הגבייה נעשית בשיטתיות, ובסביבת העסק התרחשו בעבר עבירות רכוש, נקבעת הנחה משפטית שהגובה ידע שהוא מנצל מצוקה, ונטל ההוכחה עובר אליו. זהו תיקון חשוב שנועד לשבור את שתיקת הפחד. נוסף על כך החמיר החוק את הענישה עד לתשע שנות מאסר במקרים של איום מפורש וקבע עונשי מינימום והסדרי חילוט.
אך המציאות מוכיחה שחוק פלילי אינו מטה קסם. מנתונים שהוצגו לכנסת עולה כי מאז כניסת החוק באוגוסט 2023 ועד סוף 2024 נפתחו רק 160 תיקים בנושא (רובם המוחלט במחוז הצפון). אנו יודעים שזהו פסיק מהיקף התופעה. הסיבה היא שפרוטקשן הוא "עבירת חשיפה": בלי תלונה המשטרה אינה יודעת שיש פשע, והאזרחים פשוט פוחדים להתלונן.
לכן בשנת 2025 החלו לקדם יוזמות לאפשר לבעלי עסקים להעיד שלא בנוכחות הנאשם (כמו בעבירות מין), וב-2026 עלתה הצעת חוק להפוך את הפרוטקשן ל"פשע חמור" שיאפשר למשטרה לבצע חיפושים ותפיסת מצלמות אבטחה ללא צו שופט בזמן אמת. ועדיין, הטיפול הישראלי הוא טיפול בפינצטה, והתופעה נמשכת ואולי אפילו התגברה.
לקחי העולם והפער הישראלי
במחקר יסודי של פורום קהלת ("שמירה ללא ביטחון" מאת מורין אמיתי ודן גפן) נבחנו דרכי ההתמודדות של מדינות דמוקרטיות בעולם עם תופעות של פרוטקשן ופשיעה מאורגנת, והמסקנות חותכות. במדינות כמו ארצות הברית או איטליה הבינו מזמן שעבירת פרוטקשן אינה עבירה פרטית בין עבריין לקורבן אלא מערכת כלכלית, ופעלו בהתאם.
בארצות הברית חוקי ה-RICO המפורסמים מאפשרים לתקוף את הארגון כולו, להחרים את נכסיו ולמוטט אותו כלכלית מן היסוד. באיטליה המדינה אינה מסתפקת רק באכיפה אלא מפעילה "קרן סולידריות" שמפצה בעלי עסקים שסירבו לשלם למאפיה ונפגעו, אגב שימוש בכספים שחולטו מהעבריינים עצמם.
בישראל לעומת זאת העבריינות משתלמת. במאי 2020 לדוגמה חשפה המשטרה פרשת פרוטקשן ענקית בהיקף של שלושים מיליון שקלים מול קבלני תשתיות. ראש ארגון הפשיעה חמק מאישום, ואילו ה"חיילים" שלו יצאו בעונשים מגוחכים של עבודות שירות ו-14 חודשי מאסר.
המדינה חייבת לשנות פאזה: הפרוטקשן אינו בעיה פריפריאלית ולא רק מס שמוטל על כולנו כאשר הקבלן שמשלם דמי חסות מגלגל את העלות למחירי הדיור שלנו, הוא תשתית ממשית לטרור ולפשיעה. נדרש כאן שילוב של טיפול בשורש הכלכלי, החלת חוקי הלבנת הון נוקשים על חברות שמירה "אפורות", שינוי רגולטורי שיאפשר לחברות הביטוח להגן על העסקים, ובעיקר משילות שאינה מסתתרת מאחורי ניירות וסמכויות, אלא נוכחת בשטח.