ביום רביעי האחרון הגעתי לכנסת, לוועדת החוץ והביטחון לדיון חשוב על טרור המים ביהודה ושומרון. הגעתי מטעם מערך האקטיביזם של "על המשמעות", שפועל כדי להביא את קול הציבור הליברלי והציוני אל המקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות על החיים שלנו. פעמים רבות הציבור מגלה את המדיניות רק אחרי שהיא כבר הפכה לעובדה.
אנחנו הולכים לשם לפני, בזמן אמת, כאשר עוד ניתן לעשות שינוי, ומציעים פתרונות המבוססים על חירות, אחריות, תמריצים וריבונות. הדיון, שיזם ח"כ אביחי בוארון, עסק בפגיעה החמורה במשק המים ובתשתיות המים הלאומיות של מדינת ישראל בעקבות טרור המים ביהודה ושומרון. לדיון החשוב הזה הגיעו גם ח״כ לימור סון הר מלך, ח״כ מירב מיכאלי וח״כ בועז ביסמוט, יו"ר הועדה.
הדיון התמקד ברובד הטקטי של הבעיה ולמעשה חברי הכנסת באו לשמוע ממגוון גופי האכיפה שהגיעו מה הם עושים בנידון, ואיך הם מנסים להשתפר. הגישה שאנחנו הצגנו בוועדה היא שההתמקדות באכיפה שקולה לטיפול בסימפטומים ולא במחלה. זאת כי הסיפור של המים ביהודה ושומרון איננו מתחיל בצינור שנחתך או בקידוח בלתי חוקי כזה או אחר. הוא מתחיל בשאלה יסודית בהרבה:
האם מדינת ישראל מבינה שמשאבי המים שלה הם משאב אסטרטגי שיש לנהל ולשמור עליו? או שהיא ממשיכה להתייחס אליו כאל עוד עניין בירוקרטי שמגלגלים בין רשות המים, המנהל האזרחי, המשרד להגנת הסביבה ומערכת הביטחון ובכך מפקירה אותו בידי הפלסטינים.
מדובר במקור המים העיקרי בחירום
הנושא הזה כל כך חשוב מכיוון שהמים ביהודה ושומרון אינם עניין מקומי. אקוויפר ההר איננו שייך רק לכפר אחד או לעיר אחת. מדובר במערכת מים משותפת, מהחשובות ביותר למשק המים הישראלי, ומקור המים העיקרי בחירום. שאיבה בלתי מבוקרת באזור אחד משפיעה על אזורים אחרים. זיהום שפכים במקום אחד מחלחל למי התהום ומסכן מקורות מים רחבים בהרבה. קידוח פיראטי איננו פשוט עבירת בנייה קטנה עם צינור, הוא פגיעה במשאב לאומי שעתידנו המשותף תלוי בו.
במשך שנים התרגלנו לשמוע את אותה עלילת דם פשוטה שהרשות הפלסטינית מפיצה: לפלסטינים חסרים מים, וישראל אשמה. הסיפור הזה מוצג בעולם כהוכחה נוספת לאכזריות הישראלית המומצאת, אבל כאשר פותחים את המסמכים, את הסכמי המים ואת נתוני רשות המים, מתגלה תמונה אחרת לחלוטין. לא תמונה של מחסור טבעי שאי אפשר לפתור, אלא תמונה של מדיניות פלסטינית שמעדיפה להזניח, לזהם ולגנוב בניגוד להסכם ואז להפוך את תוצאות הכשל שלה לכלי תעמולה נגד ישראל.
כדי להבין את גודל האבסורד צריך לחזור למסגרת ההסכמית. בשנת 1995, במסגרת הסכם הביניים, נקבע סעיף 40 שעוסק במים ובביוב. ישראל הכירה בצרכי המים הפלסטיניים, הסכימה להגדיל את האספקה, הסכימה לשתף פעולה, והוקמה ועדת מים משותפת שנועדה לפקח על קידוחים, הגדלות שאיבה ופיתוח מערכות מים וביוב.
ההסכם לא העניק לרש"פ רק זכויות
אבל ההסכם לא העניק לרשות הפלסטינית רק זכויות. הוא הטיל עליה גם חובות: למנוע קידוחים בלתי מאושרים, לשמור על איכות מקורות המים, לתחזק את התשתיות, לטפל בשפכים, למנוע נזק למשאב המשותף ולפעול בשיתוף פעולה.
כל זאת תוך שמירה על עקרונות השימוש במים הבינלאומיים.כלומר, גם לפי ההסכם שהרשות הפלסטינית עצמה חתמה עליו, אין דבר כזה "מים בלי אחריות". אין זכות לקבל אספקה, סיוע, תשתיות והכרה בצרכים, ובמקביל להתעלם מהחובה לשמור על האקוויפר, למנוע בזבוז, ולטפל בביוב.
ההסכם בנוי על היגיון פשוט: יש זכויות, אבל יש גם חובות. אלא שבפועל, הרשות הפלסטינית מתעלמת לחלוטין מהאחריות שהיא קיבלה על עצמה וישראל מעלימה עין. לפי נתוני רשות המים, מאז חתימת ההסכם נקדחו יותר מ־250 קידוחים פלסטיניים בלתי מאושרים, שמהם נשאבו לפי ההערכות כעשרה מיליון מטרים מעוקבים בשנה.
מדובר באזורים הרגישים מבחינת ישראל
חלק משמעותי מהקידוחים הללו נעשה דווקא באגן הצפוני והמערבי של אקוויפר ההר, האזורים שלא היו אמורים להיות בהם קידוחים פלסטינים אלא היו אמורים להישאר לטובת ישראל, הם האזורים הרגישים ביותר מבחינת ישראל משום שהמים שם נובעים בנחלים ונביעות במרכז הארץ.
במקביל, קידוחים שאושרו לפלסטינים באקוויפר המזרחי, כלומר במקום שבו ההסכם עצמו ייעד את הפיתוח הפלסטיני העתידי, לא בוצעו במלואם, גם כאשר גורמים בינלאומיים היו מוכנים לממן אותם. זו הנקודה שבה הסיפור מפסיק להיות "ניהול כושל" והופך למדיניות. כאשר הרשות יכולה לפתח מקור מים מוסכם שמיועד לה היא "מתמהמהת". כאשר היא יכולה לקדוח באופן שפוגע במקור מים משותף ומשמש גם את ישראל הקידוחים הפיראטיים מתרבים.
אם אפשר לפתור בעיה תשתיתית כמו זרימת ביוב למים של כולנו, היא נמשכת. וכאשר אפשר להפוך את הבעיה להאשמה נגד ישראל, פתאום יש מוטיבציה. התמונה הנוצרת מאוד ברורה האינטרס הפלסטיני הוא לעשות לישראל כמה שיותר נזק, ולא לדאוג לצרכי המים של אזרחיהם. המצב בתשתיות הפנימיות רק מחדד את אותה תמונה. שיעור אובדן המים במערכות הפלסטיניות גבוה בצורה קיצונית.
כך הקרקע ומקורות המים שלנו מזוהמים
מים שנשאבו, הוזרמו והיו אמורים להגיע לצרכנים פשוט הולכים לאיבוד בגלל צנרת ישנה, דליפות, גניבות וניהול כושל. בזמן שהם מתלוננים על מחסור במים וממשיכים לשאוב עוד, שליש מהמים שהם שואבים דולפים ללא שימוש, זה לעומת שבעה אחוזים בישראל. במקום לתקן את הצנרת ולמנוע דליפות, הרשות הפלסטינית משמרת מערכת שבה מים נעלמים בדרך,
אחר כך המחסור שנוצר מוצג לעולם כהוכחה לכך שישראל מונעת מים מהפלסטינים. אבל הסעיף החמור ביותר הוא הביוב. מים אינם מסתיימים בברז. כל טיפת מים שנכנסת לבית, לעסק או לשדה צריכה לצאת מהמערכת בצורה כלשהי. אם אין מערכת ביוב, אם אין טיפול בשפכים המים חוזרים אל הקרקע, לנחלים, למי התהום ולישראל בצורה של זיהום.
לפי הנתונים שהוצגו במסמכים, מתוך עשרות מיליוני מטרים מעוקבים של שפכים פלסטיניים, רק חמישה אחוזים מטופלים כנדרש וזאת לעומת 90% שמטופלים במערכת הישראלית כאשר לפלסטינים יש פי שלושה בכמות השפכים! השאר מוזרם לנחלים, מחלחל לקרקע, מזהם את הסביבה ומסכן את אקוויפר ההר והבריאות של כולנו.
זהו כשל פוליטי מכוון
זהו כשל פוליטי מכוון, קודם מזניחים, אחר כך מאבדים מים, מאשימים את ישראל, ואז דורשים מישראל עוד מים. וכאשר ישראל נותנת עוד מים בלי תנאים, היא לא פותרת את הבעיה, היא מממנת את המשך קיומה. זהו מצב בלתי נתפס בו ישראל מממנת גם את המים, גם את הכשל וגם את הנזק. כלומר הציבור הישראלי נדרש לשלם פעמיים: פעם אחת על המים, ופעם שנייה על תוצאות הזיהום.
אחרי כל זה, ישראל עוד ממשיכה לעמוד בהתחייבויותיה ואף מעבר לכך.
לפי ההסכם ישראל חייבת באספקה ישירה בהיקף מסוים, אבל בפועל, לפי נתוני רשות המים, ישראל סיפקה לרשות הפלסטינית כמויות גבוהות יותר. הנתונים עצמם אינם בהכרח משקפים את המספרים המדויקים של היום, אבל הם משקפים את דפוס המדיניות: ישראל מספקת, מטפלת ומממנת. הרשות מפרה, מזהמת, מזניחה ומאשימה.
כאן צריך לומר את האמת הפשוטה. המדיניות הישראלית בנושא כושלת. זו אינה מדיניות ליברלית. זו אינה מדיניות מוסרית. זו מדיניות שמעודדת חוסר אחריות. כאשר אין מחיר לקידוח פיראטי, יהיו עוד קידוחים פיראטיים. כאשר אין מחיר לגניבת מים, יהיו עוד גניבות מים. כאשר אין מחיר להזרמת ביוב, יהיה עוד ביוב בטבע שלנו. כאשר אין מחיר למים, הפלסטינים ימשיכו לבזבז אותם.
הגישה הזאת נכשלה
וכאשר ישראל ממשיכה לספק עוד ועוד מים בלי לקשור בין אספקה לאחריות, היא למעשה אומרת להנהגה הפלסטינית: תמשיכו להפר, אנחנו נמשיך לשלם. זה הכשל המרכזי של המדיניות הקיימת. ישראל התרגלה להתנהל מול הרשות הפלסטינית כאל גוף אחד, מרכזי, ריכוזי, שדרכו אמור לעבור כל פתרון. אבל הגישה הזאת נכשלה משלוש סיבות.
הראשונה היא שהיא ריכוזית מדי. רשות מקומית פלסטינית שזקוקה לתשתית מים, צנרת חדשה, מתקן ביוב או מערכת גבייה תלויה במנגנון הפוליטי של הרשות הפלסטינית. כך נוצרת מערכת שבה מי שנדרש לספק שירות לתושב, הרשות המקומית, אינו מחזיק בכלים הדרושים כדי לעשות זאת. בנוסף ריכוזיות זו מונעת תחרות והשוואה בין הרשויות השונות.
הסיבה השנייה היא שהריכוזיות הזאת מאפשרת להנהגת הרשות להחזיק את התושבים כבני ערובה של המאבק המדיני. אם תושב פלסטיני רוצה מים נקיים וביוב מסודר, הוא תלוי בהנהגה שמרוויחה פוליטית מהמשך המחסור. אם רשות מקומית רוצה להתנהל באחריות, היא נבלעת בתוך מערכת ארצית שהאינטרס שלה איננו בהכרח פתרון הבעיה, אלא שימור הבעיה ככלי נגד ישראל.
ישראל קיימה את חלקה והצד השני מפר, גונב ומזהם
והשלישית היא שהגישה הזאת מנתקת בין זכויות לאחריות ואכיפה. אפשר לקבל עוד מים ועוד סיוע בלי להפחית אובדן, בלי לגבות תשלום, בלי להתקין מונים, בלי לטפל בשפכים ובלי למנוע גניבות. זהו בדיוק ההפך מכלכלה נורמלית. אם אנחנו רוצים לבחון את המדיניות הישראלית עלינו להסתכל על התמריצים שהיא יוצרת. בכל מערכת מתפקדת, מי שצורך משלם, מי שמזהם משלם, מי שעומד בתנאים מקבל סיוע, ומי שמפר הסכם נושא במחיר. כאן נוצר עולם הפוך. מי שמפר מקבל עוד.
בנקודה הזאת בדיוק צריך להכניס את נקודת המבט של הפדרליסט. המילטון הסביר עיקרון יסוד שכל מדינה ואזרח חייבים להבין, חוק בלי סנקציה איננו חוק אלא המלצה. שלטון שאינו מסוגל לוודא שמי שמפר את הכללים נושא במחיר, איננו באמת שולט. כאשר הממשל המרכזי של הקונפדרציה האמריקאית ניסה לפעול רק מול המדינות החברות, בלי יכולת להגיע אל הגורמים שעליהם צריך להפעיל את הכללים, הוא הפך את החוק לתחינה. ככה מהחוק נשארות התחייבויות באוויר.
זה בדיוק מה שקורה לנו מול הרשות הפלסטינית. ישראל חתמה על הסכם, הקימה מנגנונים וסיפקה מים. ישראל קיימה את חלקה. אבל בזמן שהצד השני מפר, מזהם, גונב ומתחמק אין מנגנון אמיתי שמייצר מחיר ולכן ההסכם הוא פשוט מילים יפות ללא כיסוי. אנחנו ממשיכים לפעול מול הנהגה מרכזית שיש לה אינטרס פוליטי בהמשך המשבר, ואז מתפלאים שהמשבר נמשך.
לעבור לתקשר עם הרשות המקומית ברש"פ
לכן הפתרון אינו יכול להיות עוד דיון אכיפה בלבד. ודאי שצריך אכיפה. ודאי שצריך לעצור קידוחים בלתי חוקיים, לפרק חיבורים פיראטיים, למנוע גניבת מים, וודאי שצריך לעצור הזרמת שפכים לנחלים. ריבונות מתחילה באכיפה בשטח. אבל מי שחושב שאפשר לפתור את משבר המים רק באמצעות עוד פיקוח או עוד צו לא מבין את מקור הבעיה. ישראל לא יכולה להציב פקח ליד כל צינור ולזהות כל קידוח. בשטחי A ו־B היכולת הישראלית לפעול ישירות מוגבלת עוד יותר.
וגם במקום שבו ניתן לאכוף, אכיפה לבדה מטפלת במעשה שכבר נעשה, לא במנגנון שמייצר ומתמרץ אותו. המחלה היא מערכת תמריצים קלוקלת. הסימפטומים הם קידוח פיראטי, גניבת מים וזרימת ביוב בנחל. אבל המחלה היא שהרשות הפלסטינית יודעת שהיא יכולה להפר, והחשבון יגיע בסוף לישראל.
לכן הפתרון שאנחנו מציעים הוא שינוי יסודי. להפסיק להתייחס למשק המים הפלסטיני כיחידה אחת הנשלטת מרמאללה, ולעבור להתקשרות ישירה ומותנית עם הרשויות המקומיות ביהודה ושומרון. הפרד ומשול. לא כסיסמה ריקה, אלא כעיקרון אסטרטגי. להבחין בין מי שמוכן לקבל אחריות לבין מי שממשיך להפר. בין רשות שרוצה מערכת מים מתקדמת שישראל יכולה לספק לבין רשות שרוצה להמשיך לזהם במחיר מחסור במים לתושביה.
המתווה פשוט: "תשתית תמורת אחריות"
המתווה פשוט: "תשתית תמורת אחריות". כל רשות מקומית פלסטינית שתהיה מוכנה להיכנס להסדר תקבל חבילת תשתיות מלאה. חיבור מוסדר של כל בית לרשת מים מודרנית, הפחתת דליפות, התקנת מונה, הקמת תשתיות מים, חיבור למערכת ביוב, הקמת מתקנים לטיפול בשפכים ואפשרות להשבת קולחים לשימוש חקלאי.
מבחינת התושב, החיבור הראשוני יכול להיות ללא עלות. אין לנו עניין להעניש את התושב הפשוט. להפך. המטרה היא לשפר את חייו, לתת לו מים נקיים, מערכת ביוב מודרנית ושירות יציב יותר וזה מתוך הבנה שזה ייטיב עם ישראל. אבל מרגע שהמערכת קיימת, כל בית משלם לפי צריכה דיפרנציאלית, כך מפסיקים לתגמל בזבוז ויוצרים צריכה חכמה.זהו לב העניין הכלכלי.
מחיר איננו רק דרך לגבות כסף. מחיר הוא איתות. הוא הדרך שבה אדם מרגיש שלפעולה שלו יש עלות. כאשר מים ניתנים בחינם, אין סיבה לחסוך. כאשר דליפה אינה פוגעת בתקציב של הרשות המקומית, אין סיבה לתקן אותה. כאשר חיבור פיראטי אינו גורר הפסד ממשי למי שמנהל את המערכת, אין סיבה להילחם בו.
העיקרון השני חייב להיות חד וברור: אין מים בלי ביוב
אבל כאשר כל מ"ק נמדד, כאשר כל בית מחובר למונה, כאשר כל רשות יודעת שאובדן מים גבוה יפגע במימון העתידי שלה, האינטרס הוא לשמור על המים. העיקרון השני חייב להיות חד וברור: אין מים בלי ביוב. לא ייתכן שמדינת ישראל תגדיל אספקת מים למקום שאינו מטפל בשפכים שנוצרים בעקבות השימוש. מים וביוב הם מערכת אחת. כל חיבור חדש למים חייב להיות מלווה בחיבור למערכת ביוב מוסדרת.
העיקרון השלישי הוא התחייבות מקומית לאכיפה נגד פשיעת מים. כל רשות שתיכנס למתווה תתחייב לפעול נגד קידוחים שלא אושרו, חיבורים פיראטיים, גניבת מים והזרמת שפכים לנחלים. המשך המימון יהיה מותנה בעמידה בתנאים ובשיתוף פעולה עם צוותי פיקוח מקצועיים.
העיקרון הרביעי הוא שקיפות. כל רשות מקומית שתשתתף בתוכנית תידרש לפרסם באופן תקופתי כמה מים נכנסו למערכת, כמה נמכרו לצרכנים, מה שיעור אובדן המים, מה שיעור הגבייה, כמה שפכים טופלו, וכמה חיבורים חוקיים ובלתי חוקיים אותרו. בלי שקיפות אין דרך לדעת מי משתפר ומי ממשיך להפר.
ריבונות בלי אכיפה היא סיסמה ריקה
העיקרון החמישי הוא ביצוע הדרגתי ותחרות בין רשויות. לא צריך לחכות להסכם כולל, סופי, היסטורי ובלתי מושג מול הרשות הפלסטינית. צריך להתחיל בפיילוטים מול רשויות שירצו בכך. רשות שתפחית אובדן מים, תחבר בתים לביוב, תגדיל גבייה ותעמוד ביעדי איכות, תקבל מימון נוסף.
רשות שתמשיך לאפשר גניבות, דליפות וזיהום תישאר מאחור ותספוג נזק פוליטי מהאוכלוסיה שלה. כך יוצרים תחרות חיובית. כך מעבירים את הכוח מההנהגה המרכזית לתושבים ולרשויות המקומיות. והעיקרון השישי הוא אכיפה. לא אכיפה במקום רפורמה, אלא אכיפה כצעד משלים לרפורמה.
ברגע ששוברים את המונופול של הרשות הפלסטינית על משק המים, ניתן לאכוף באופן חכם יותר. לא מול מערכת אחת שמתחמקת מאחריות, אלא מול גורמים ברורים שמשתפים פעולה. ריבונות בלי אכיפה היא סיסמה ריקה, אבל אכיפה בלי מנגנון תמריצים היא מרדף אינסופי.
המתווה מגן על מקורות המים של ישראל
כאן אפשר ללמוד גם ממקרים אחרים בעולם. הסכם המים בין ישראל לירדן מוכיח שגם בין צדדים שיש ביניהם מחלוקות עמוקות ניתן לייצר מנגנון טכני המבוסס על התחייבויות מדידות, חילופי מידע, הגנה על איכות מקורות מים ווועדה משותפת. אבל הלקח החשוב הוא ששיתוף פעולה אינו יכול להיות חד־צדדי. צד שמקבל מים חייב לשאת באחריות למערכת שבשטחו.
אמנת נהר האינדוס בין הודו לפקיסטן מלמדת שיעור נוסף. כאשר האמון הפוליטי נמוך, צריך לצמצם את התלות בהחלטות פוליטיות יומיומיות. במקום שכל צינור וכל מתקן ביוב יהפכו למשבר מדיני, יש לחלק אחריות ולהעביר מחלוקות מקצועיות למסלול מקצועי. זו בדיוק הסיבה שלא צריך להמתין לרמאללה כדי לתקן בעיות מים מקומיות.
יתרונות המתווה ברורים. הוא מגן על מקורות המים של ישראל. הוא מקטין קידוחים בלתי חוקיים וזיהום שפכים. הוא מחליש את התלות בהנהגת הרשות הפלסטינית ואת היכולת שלה להשתמש במים ככלי מדיני. הוא יוצר תמריץ לחיסכון והוא מפסיק את סבסוד הכשל.
צריך גם לקבוע מנגנון קיזוז אוטומטי מול הרש"פ
צריך גם לקבוע מנגנון קיזוז אוטומטי מול הרשות כיום, שבו כל עלות שישראל נושאת בה בגלל גניבת מים, אי תשלום, זיהום ואי טיפול בשפכים תקוזז מהכספים המועברים לרשות. כיום, פעמים רבות ישראל מטפלת בנזק כי אין לה ברירה פיזית. הנחל המזוהם מגיע אליה וההמלחה של האקוויפר פוגעת בנו. אבל אין שום סיבה שהציבור הישראלי יישא בעלות בלי שהגורם הפלסטיני האחראי יחויב.
לצד כל זה, חייבים להתמודד עם בעיית הנתונים. לא ייתכן שנושא אסטרטגי כל כך חושב יתנהל בלי תמונת מצב עדכנית לציבור ונבחריו. הכנסת צריכה לדרוש מרשות המים דוחות שנתיים על קידוחים לא חוקיים, אובדן מים, גניבות, חובות, טיפול בשפכים וזיהום מקורות מים. המשרד להגנת הסביבה צריך לפרסם דוחות על הפגיעה הסביבתית שנגרמת בעקבות טרור המים הפלסטיני ועל עלויות השיקום. בלי מידע אמין אי אפשר לגבש מדיניות אפקטיבית, אין אכיפה ואין אפשרות למדוד הצלחה.
למרות הקונצנזוס על העשייה הדרושה, הדיון בכנסת, חשוב ככל שהיה, השאיר טעם חמוץ. חברי הכנסת הכירו בחומרת הדברים. הם שמעו את הנתונים. הם הבינו שיש כאן אירוע אסטרטגי ולא רק תקלה נקודתית. אבל למרות הדברים שאמרתי בדיון, ולמרות ההכרה וההסכמה על ידי כולם לתיאור הבעיה שהצגתי, אף אחד מהם לא מקדם כרגע את הפתרון הזה.
זו בדיוק המשמעות האמיתית של ריבונות
זה לא מפני שאין מה לעשות. יש. זה לא מפני שהבעיה לא ברורה, וזה לא מפני שהפתרון מסובך מדי. הסיבה עמוקה וכואבת יותר. השיטה הפוליטית שלנו פגומה. היא מתגמלת כותרות במקום פתרונות וביצוע. היא מתגמלת סרטונים, לא מדדים. היא מתגמלת פוליטיקאים שחושבים על הבחירות הבאות, לא על משק המים של ישראל בעוד עשרים שנה.
מים, ביוב, אקוויפר, מונים, זיהום, קיזוזים, גבייה, תחזוקה, אלה לא מילים שמייצרות קמפיין נוצץ. אבל זו בדיוק המשמעות האמיתית של ריבונות. ריבונות איננה נמדדת רק בדגל בכביש או בנאום במליאה על חוק פופוליסטי ולא ישים. ריבונות נמדדת בשאלה האם מדינה מסוגלת למנוע קידוח פיראטי שפוגע באקוויפר שלה. האם היא מסוגלת לעצור ביוב שמזהם את מקורות המים שלה.
האם היא מסוגלת לגרום למי שמפר הסכם לשלם מחיר. לכן אסור להשאיר את זה לחסדם של הפוליטיקאים. העם צריך לדרוש את הדברים האלה מהפוליטיקאים. הציבור צריך להבין שמשק המים של ישראל הוא לא נושא טכני. זו ריבונות. זו כלכלה. זו בריאות. זה ביטחון לאומי.
אם הציבור לא ידרוש פתרונות אמיתיים, שום דבר לא יקרה
אם הציבור לא ידרוש פתרונות אמיתיים, במקרה שלפנינו: שקיפות, אכיפה, חיבור בין מים לביוב, תשלום לפי צריכה, התקשרות ישירה עם רשויות מקומיות ותשתית תמורת אחריות, שום דבר לא יקרה. הפוליטיקאים ימשיכו לדבר על משילות, הוועדות ימשיכו להתכנס, הפקידים ימשיכו להציג מצגות, הרשות הפלסטינית תמשיך להפר, ואזרחי ישראל ימשיכו לשלם את המחיר.
אנחנו במערך האקטיביזם של “על המשמעות” נמשיך להגיע לכנסת, להציג פתרונות, לעקוב אחרי עבודת הוועדות ולעדכן את הציבור במה שמתרחש באמת. אבל בסוף, שינוי מדיניות אמיתי יגיע רק כאשר הציבור ידרוש מציאות פוליטית אחרת: מציאות שבה נבחרי ציבור לא מסתפקים בכותרות, אלא בונים מנגנונים. לא רק מתארים את הכשל, אלא משנים את התמריץ שמייצר אותו. לא רק מדברים על ריבונות, אלא מממשים אותה בשטח.
טרור המים ביהודה ושומרון אינו גזירת גורל. הוא תוצאה של מדיניות ישראלית גרועה, תמריצים מעוותים ופחד פוליטי מקבלת החלטות רציניות. ואת זה אפשר לשנות. צריך רק להפסיק לסבסד את הכשל, להפסיק להתייחס לרשות הפלסטינית כאל שותף תמים, ולהתחיל לנהל את משאב המים של ישראל כמו שמנהלים משאב אסטרטגי: באחריות, בתקיפות, בשקיפות, ובאמירה פשוטה אחת: מי שמקבל מים, תשתיות וסיוע, חייב לקבל גם אחריות.