"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים"

בחייה של אומה הכל מתגלה לפי חליפות הזמנים והעיתים.

יש זמן לשתיקה ויש זמן לדיבור, יש זמן של הכנעה ויש זמן של עמידה.

השבוע נפל דבר בישראל. קמו ראשי ישיבות הסדר, ראשי מכינות, ראשי ישיבות גבוהות, וכתבו מכתב שאומר דבר אחד פשוט: לא עוד.

צריך לומר את הדברים בלי כחל ושרק – שנים ארוכות אמרנו תודה. אמרנו תודה לכל רמטכ"ל, התרגשנו מכל פירור.שזרקו לנו שמחנו מכל פגישה והקשבה, נאחזנו בכל הבטחה ולא ירדנו לעומק הפרטים, לא הפעלנו חוש ביקורת. סמכנו על מילים, ולא בדקנו את המגמות, ואפילו כשהתחילו לבחוש בצבא אג'נדות הרסניות, גם כשסגרו מפעלי קדושה בצבא, לא ירדנו לעובי הקורה, לא קראנו את המפה, ולא ראינו לאן הדברים הולכים. הרגלנו את עצמנו לעמדה של מי שמקבל בהכנעה את גזירת המלכות.

השבוע נשבר הדפוס הזה. רבנים נכנסו לעובי הקורה, אזרו אומץ וגבורה הבנו שאחרי מלחמה ארוכה וקשה, שבה מסרנו את דם בנינו על מגש הכסף של מדינת ישראל, מותר גם לנו לדבר על הצבא.

כדוגמא, לאורך הדורות לקחו הקיבוצים חלק בכל המלחמות, ומתוך כך הרגישו זכות מלאה לעצב את הצבא בצלמם וכדמותם.

אם להם היה מותר, מותר גם לרבנים. ולא רק לדבר על צביון צה"ל בשבילנו, אלא בשביל כל עם ישראל וכל מדינת ישראל. בלי להתנצל. זהו אירוע של גבורה גדולה מאוד.

המכתב  שנכתב השבוע, לא נכתב מתוך עמדה של אורח שמבקש רשות מבעלי הבית אלא הוא נכתב מתוך עמדה של שותפים פעילים ושווי זכויות להנהגה. ראשי הישיבות כתבו במפורש שתלמידינו נמצאים בחוד החנית של צה"ל, נושאים את עיקר נטל הלחימה, משלמים את מחיר השכול והפציעה. ומתוך העובדה הזו בדיוק נולדת הזכות והחובה לדבר, מכיוון  שהצבא הוא שלנו: אנחנו הצבא, והצבא הוא אנחנו. הקזנו את דמנו ושלחנו את מיטב בנינו ליחידות הלוחמות בלי כל פרופורציה, ולכן צביונו של הצבא הוא צביוננו. אי אפשר עוד שאג'נדות ותפיסות זרות לרוח ישראל ייכנסו בדלת הקדמית וישנו אותנו.

צריך גם לומר את הדברים בהיגיון פשוט: שנים לא הפרענו לרמטכ"לים ולגנרלים. הבנו שהם עסוקים בביטחון המדינה, וכיבדנו את עיסוקם. אך כאן יש כפל לשון שאי אפשר לעבור עליו בשתיקה. כל מיני ארגונים בוחשים בצה"ל, מנסחים עמדות כאוות נפשם, חותמים על הדברים, ובית המשפט נענה להם. מיעוט שאינו נבחר ואינו שולח את בניו לחזית מרשה לעצמו לעצב את הצבא. אבל כשרבנים פותחים את פיהם, פתאום נאמר להם שאסור להם להתערב. הצבא נחטף בידי מי שאינו נושא בנטל.

וכאן מתגלה הגבורה. לא גבורה של מי שצועק מהשוליים, אלא גבורה של מי שיודע שהמערכת תלויה בו. כמו שגדל דור הניצחון של הלוחמים בשנות המלחמה, כך גדל דור הניצחון של הרבנים. ואני מדגיש, אין הכוונה לגיל דווקא, אלא הכוונה להלך רוח, לתפיסת עולם. דור שמבין שהסיפור פה הוא ניסיון של אליטה צרה לגנוב את הכרעותיו של עם שלם. בית משפט או פיקוד בכיר שמחליט החלטה שכל העם נושא בתוצאותיה, בלי לתת משקל לכוח המתמרן של צה"ל, כוח שלעיתים שבעים ושמונים אחוז ממנו שומרי תורה ומצוות, זה דבר שאינו עומד במבחן ההיגיון.

הרבנים הפסיקו לומר: "טוב, זהו צבא של חילונים, נראה איך נסתדר בתוכו." הם אומרים דבר אחר: "זה צבא של כלל ישראל, ואני חלק גדול ממנו, ואולי החלק המשמעותי בכוח הלוחם של היום."

ומתוך הדאגה לכלל ישראל, ומתוך התפיסה שאיש אינו צריך להיכנס למסגרת שכזו, באה אמירה חדה. את החיילים שלי, ואת הברית שכרתת איתי, לא תפר.

החידוש כאן עמוק. הרבנים נושאים חלק גדול בניצחון במלחמה. הם ששלחו את תלמידיהם להילחם על מדינת ישראל. הם המביאים את המוטיבציה ואת כוח האדם, והם המביאים גם את הרוח.

ולא רק את הרוח הם מביאים, אלא את המוסר והדעות האמיתיות והנכונות. כי כשם שאנחנו לוקחים אחריות על בניין הצבא, אנו לוקחים אחריות מוסרית על בניין הדעות של עם ישראל. אנחנו, מתוך אנשי אמונה, יודעים שבסופו של דבר הרוח היא המתחזקת והיא המכריעה את הכף.

יש כאן התעוררות רוחנית בעם ישראל. העם רוצה צבא יהודי ומנצח, צבא של ערכים, צבא שמתקיים בו והיה מחניך קדוש. אנו יודעים שזו הערובה האמיתית לניצחון.

הבשורה הזו גדולה מן הסוגיה הנקודתית. היא מבטאת לא רק את עמדת הציבור האמוני בתוך הצבא, אלא את עתידה של הנהגת המדינה כולה. פנינו להנהגה שבאה מתוך הקודש. הנהגה שרואה במדינת ישראל כלי של קודש, כלי להופעת קדושה ותוכן תורני בעולם, השואב את כוחו מהופעת התורה מהר סיני. מדינת ישראל האהובה היא מדינה שמופיעה בה חיי קודש, וראשית צמיחת גאולתנו.

אך העיקרון הזה אינו נשאר בבתי המדרש ובספרים. הוא יורד אל חיי המעשה. ולא רק כשותפות שמצטרפת אל העשייה הקיימת בצבא, בהתיישבות, בביטחון ובמדינאות. השותפות שלנו היא הנהגה. אנחנו מנהיגים את המדינה מתוך תפיסת הקודש החי הפועמת בנו.

המכתב הזה הוא סנונית ראשונה. אחריו בעזרת השם יבוא הדור שינהיג, דור שיעמוד בפורום המטכ"ל של העתיד, דור שיחליף את מי שחושב שביכולתו לכפות על עם שלם תפיסה שאינה שלו. אנשי קודש קמו ונאבקים על הופעת הקודש בכל המערכות. ובכוח הזה, חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, ונמשיך להופיע את הקודש בכל לב ובכל נפש, בכל המרחבים כולם.