הסערה הציבורית והתורנית המתרגשת בעת האחרונה סביב סוגיית שילובן של לוחמות בחיל השריון היא אירוע בעל משמעות היסטורית עבור הציבור הדתי-לאומי. אין מדובר באירוע מבודד, אלא בנקודת רתיחה המשלבת בתוכה תהליכים ארוכי טווח לצד התעוררות חדשה ותביעה לשינוי פרדיגמה עמוק ביחסים שבין עולם התורה לבין צמרת צה"ל.
הישן: כרוניקה של נסיגה מתמשכת
במבט לאחור, המשבר הנוכחי בשריון אינו חדש. הוא מהווה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של "קרבות נסיגה" שניהל הציבור שומר המצוות מול מגמות הפמיניזם הרדיקלי בצבא.
בהשתתפות רבנים וחכי"ם: כנס חירום בכנסת בעקבות שילוב נשים בשריון
ההיסטוריה חוזרת: בעבר היו אלו ישיבות ההסדר שנאלצו להוציא את תלמידיהן מחיל האיסוף הקרבי ומחיל התותחנים בשל הכנסת לוחמות ומניעת תנאים הלכתיים בסיסיים. שנים קודם לכן התרחשו תהליכים דומים בפיקוד העורף ובמשמר הגבול. כעת, האיום לפרוש מגיע אל חיל השריון.
הצבת העובדות בשטח: המציאות הנוכחית מתאפיינת בנגיסה מתמדת של תפיסות פרוגרסיביות בליבת היחידות הלוחמות, כאשר שומרי המצוות נאלצים לסגת פעם אחר פעם מכל "שטח" שנכבש ומעורבב מגדרית.
ברית האג'נדה ובג"ץ: תהליך זה לא קורה בוואקום. הוא מובל על ידי שיתוף פעולה של צמרת צה"ל עם ארגוני מגדר רדיקליים, וכאשר המערכת הצבאית עצמה מנסה לעיתים לומר "די", מגיע תורו של בג"ץ לכפות את המדיניות בעקבות עתירות של ארגוני שמאל פרוגרסיביים.
שורשי התופעה נעוצים עוד בלמעלה משלושה עשורים לאחור, בבג"ץ אליס מילר. פסק דין זה יצר בעיות הלכתיות קשות ומורכבות בקורס טיס הנמשכות עד היום, וכל זאת עבור "רווח" צבאי של פחות מ-5% טייסות – במקום להשקיע בעתודות הגברים העצומות והאיכותיות של הציבור הדתי והחרדי.
החדש: ההבנה שהאג'נדה הגיעה לליבה
אולם, לצד המוכר והידוע, ישנו אלמנט חדש לחלוטין באירוע הנוכחי. ראשי ישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות מבינים כיום כי "הכיבוש המגדרי" הגיע אל קודש הקודשים של המערך המתמרן. השילוב בשריון, ובהמשך בשאר חטיבות החי"ר, לצד השילוב שכבר התבצע ביחידות עלית כמו סיירת מטכ"ל, מביא עמו לא רק פגיעה בקדושת המחנה אלא גם הורדת רף מבצעי מובהקת.
כתוצאה מכך, ההתנגדות של המכינות והישיבות – הגופים המשמשים כספק העיקרי של לוחמים עזי נפש ומוסרי חיים לצבא – נעשית בעוצמה שלא ראינו כמותה. זוהי "יציאת מצרים" רעיונית. מדובר בהבנה שהגיעה העת לפרוק עול. לא עול של משמעת, לא עול של חוק, וחלילה לא סרבנות בזויה מהסוג שהובילו גורמים פרוגרסיביים ערב האסון והטבח שפקדו אותנו, אלא אמירה ודרישה הלכתית וערכית ברורה: יש לנו יהדות, יש לנו עקרונות, ויש לנו קווים אדומים. הציבור הדתי מעוניין לשרת, במוטיבציה הגבוהה ביותר ובסטנדרטים המבצעיים המובילים, אך ורק על פי ההלכה.
מהפרט אל הכלל: המאבק על דמותו של צה"ל
בשלב זה, הציונות הדתית כבר אינה בורחת או מחפשת פתרונות קוסמטיים, אלא מציבה קו מבוצר ונאבקת על יסודות החיים היהודיים וערכי המשפחה. אך האם די בכך? התשובה היא חד-משמעית: לא. מי שיעסוק בפתרון לחייל הפרטי במקום במערכת הכוללת – יפסיד. השמאל הרדיקלי הולך על כל הקופה.
רוב הקולות הנשמעים כיום בבתי המדרש ובתקשורת עדיין מתמקדים בבעייתו של החייל הפרט והיכולת שלו 'לשמור נגיעה' או על העיניים. אך היכן הדאגה להלכה של הצבא כולו? של המדינה? איפה הזעקה על הפגיעה המוכחת בביטחון והורדת הרף המבצעי?
כיצד ניתן להשלים עם ניהול מופקר של בניין הכוח, בעיצומה של מלחמה קיומית, תוך עיסוק אובססיבי באג'נדות מגדריות במקום התרכזות מוחלטת בניצחון והכרעת האויב?
ומדוע לא מדברים על הרבנות הצבאית שהתרוקנה לחלוטין מתוכן בסוגיה כה יסודית? מדוע הפניות הן לרמטכ"ל, פקיד, ולא לממשלה, נציגת העם והציבור האמוני? מדוע להוציא את החייל הדתי מהשריון ולא פשוט לסגור את יוהל"ם ולהוציא את הפמיניזם הרדיקלי מהצבא כולו?
אנו נמצאים בראשיתה של יציאת מצרים רוחנית
לבתי המדרש של "התורה הגואלת" יש חובה לומר דברים ברורים ונוקבים על הכלל. הציבור שבניו לוקחים אחריות על גורל המדינה ויוצאים אל המערכה במסירות נפש שאין שנייה לה, אינו יכול לדשדש מאחור במאבק הרעיוני והמעשי על דמותו של הצבא.
מחרות מצרים לקבלת התורה.
אנו נמצאים בראשיתה של יציאת מצרים רוחנית. הציבור מתחיל למרוד ברעיון הפרוגרסיבי, עליו התרענו בארגון "תורת לחימה" כבר לפני כעשור – עם אישור פקודת השירות המשותף והטמעת תפיסות המגדר ההרסניות של הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט ויוהל"ם.
אך יציאה משיעבוד האג'נדה היא רק השלב הראשון. הצעד המתבקש הבא הוא קבלת התורה: החלת התפיסה היהודית, הברורה והבריאה על צביונו של צבא הגנה לישראל. זהו בדיוק רצונו של רוב העם, המייחל לצבא יהודי, מוסר לחימה יהודי, ומדינה יהודית – צבא שעוסק אך ורק בניצחון והכנעה, ולא באג'נדות זרות שאת מחירן הכבד כבר שילמנו.
הכותב הוא רס"ן במילואים ומנכ"ל ארגון תורת לחימה
הלוואי שדבריך יפלו על אזניים קשובות,
הלוואי שלרוב הציבור הדתי ציוני יהיה איכפת שבניו ישמרו תורה ומצוות בצורה מלאה, לפחות כמו שאיכפת לו שיהיה להם תואר אקדמי ויפרנסו בכבוד,
הלוואי שעיתונאי המגזר הדתי לאומי יהדהדו היטב את קריאתך להימנע מ"ולא יראה בך ערות דבר"