הגענו ביום רביעי האחרון בבוקר לוועדה לביטחון לאומי לשני דיונים חשובים על רפורמת הנשק האזרחי. הגענו מטעם מערך האקטיביזם של על המשמעות, עו"ד אודליה קדמי, סתיו רוט ואני עידן ליפשיץ. המערך פועל כדי להביא את קול הציבור הליברלי, הימני אל ועדות הכנסת ולהשפיע על תהליכי החקיקה המשפיעים על החירות והביטחון של כולנו. הדיון הראשון עסק בסקירת הרפורמה ובהישגים המרשימים של האגף לרישוי ופיקוח כלי ירייה, הדיון השני עסק בהרחבת התבחינים לקבלת רישיון לכלי ירייה. נאמרו שם הרבה מילים מקצועיות: תבחינים, רישוי, הכשרות, מגבלות, פיקוח, איזונים. אבל כל המונחים הביורוקרטיים הללו מסתירים שאלה אחת פשוטה בהרבה: למה מדינת ישראל עדיין לא מוכנה לסמוך על אזרחיה?

זו השאלה שעמדה בלב הדברים שאמרה עו״ד אודליה קדמי, חברת מועצת זכרון יעקב ופעילה במערך האקטיביזם של “על המשמעות”, בדיוני הוועדה. וזו גם השאלה שעומדת בלב נייר העמדה שהוגש מטעמנו לוועדה לביטחון לאומי: האם ישראל תמשיך להתייחס לאזרח הנורמטיבי כאל חשוד שצריך להוכיח לפקיד למה מותר לו להחזיק נשק, או שתעבור סוף סוף למודל בוגר, חופשי ואחראי. מודל שבו נקודת המוצא היא אמון באזרח, והחריג הוא פסילה מנומקת.

במילים אחרות, ישראל צריכה מהפכה בתחום הנשק האישי. הדיון לא צריך להיות על עוד תיקון או הרחבה. מה שנדרש הוא שינוי פרדיגמה: מגישה מגבילה לגישה של אחריות אישית. זו זכותו של כל אזרח שאינו מנוע לרישיון לכלי ירייה בהתאם לסעיף 4 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. תפקיד המדינה צריך להיות לפקח ולא למנוע.

פחות נשק חוקי פירושו פחות ביטחון? המציאות מוכיחה אחרת

במשך שנים המדיניות הישראלית בתחום כלי הירייה האזרחיים התבססה על הנדסה חברתית שמטרתה שנגיע להנחת יסוד שגויה: פחות נשק חוקי בידי אזרחים נורמטיביים פירושו יותר ביטחון. הסיפור שנאמר לנו הוא שאם המדינה תצמצם ככל האפשר את מספר האזרחים החמושים, היא תצמצם אלימות. אלא שהמציאות, מספרת סיפור אחר לחלוטין.

מי שנפגע מהבירוקרטיה הוא דווקא האזרח שומר החוק, זה שהמדינה אמורה לרצות שיעמוד בקו הראשון כאשר אין שוטר, אין חייל, ואין זמן לחכות. המחבל לא מגיש בקשה לרישיון. העבריין לא עובר תבחינים. ארגוני הטרור לא ממתינים לאישור מהאגף לכלי ירייה. מי שנפגע מהגישה המגבילה תמיד יהיה האדם הטוב, האזרח שומר החוק, משרת המילואים, החקלאי, לוחם השב"ס והחלוץ שמתיישב בגבולותינו. האזרח הקטן עומד בתור, מגיש מסמכים ובסוף מגלה שהמדינה עדיין לא בטוחה שיש לו צורך או זכות להגן על חייו וקהילתו.

וזו בדיוק הייתה ליבת הדברים שאודליה הביאה לוועדה: נשק אזרחי איננו מטרד שהמדינה נאלצת "לנהל". הוא נכס אסטרטגי. הוא מכפיל כוח מבוזר. הוא ההבדל בין פיגוע שנעצר בתוך שניות לבין מסע רצח שנמשך דקות ארוכות מדי. כדי להבין את זה חובה עלינו לצלול לעומק הטענות המופרכות שהעלו אותם ארגוני "זכויות אדם" בוועדה וההיגיון הפשוט שניתן ללמוד מהטבח הנורא בשבעה באוקטובר.

אשליית המדינה הריכוזית התנפצה בשטח

הנחת היסוד הראשונה שאנו צריכים להבין היא שהמדינה לא יכולה להיות בכל מקום, לא יכול להיות חייל בכל צומת, מקטע בגדר או רחוב, ולכן הדבר היחיד שיכול לעצור מחבל או פושע חמוש הוא האנשים שנמצאים בכל זירה, האזרחים. באמצעות גישה של הגבלה על רישיונות נשק הדבר היחיד שהמדינה משיגה היא מניעת יכולת הקורבן בזירה להגיב לאירוע ומשאירה את כולנו חשופים.

האשליה הזו התנפצה לנו בפנים בשבעה באוקטובר. באותו יום נחשפה האשליה המסוכנת ביותר של המדינה הריכוזית. האשליה שהיא יכולה להגן על כל אזרח, בכל מקום, בכל רגע. אין מדינה בעולם שיכולה, אלו כללי המשחק. כאשר מחבלים נכנסים לבית, לקיבוץ, לשכונה, השאלה הראשונה אינה מי השר או מי הרמטכ"ל. השאלה הראשונה היא האם לאדם שנמצא בשטח יש יכולת להגן על חייו ועל חיי משפחתו.

אחרי זוועות השבעה באוקטובר, היכולת של אזרח להגן על עצמו אינה רק סוגיית ביטחון. היא שינוי עמוק בתחושת החירות, העצמאות והמסוגלות

בנייר העמדה שהגשנו לוועדה סקרנו שלושה עשרה זירות פיגוע מרכזיות מהשנים האחרונות, שבהן נוכחות של אזרחים חמושים הייתה המשתנה שהפריד בין אירוע קשה לבין טבח המוני. באירועים שבחנו נרצחו 25 בני אדם ונפצעו 77, אך ההערכה היא כי בין 116 ל־128 בני אדם ניצלו ישירות בזכות התערבות של אזרחים חמושים שנטרלו את המחבלים לפני שהספיקו לתבוע קורבנות נוספים. כלומר, לא מדובר בסיסמה ריקה, מדובר בישראלים חיים, משפחות שלמות, ילדים והורים, שנמצאים בינינו היום. משום שאדם חמוש, מיומן ואחראי היה שם בזמן אמת. לא יכול להיות כלי סיכול מהיר יותר במציאות שאנו חיים בה, ולכן גם אם אתם לא רוצים לקחת על עצמכם את האחריות בנשיאת נשק, חשוב שתדעו ותתמכו בכך שמי שרוצה לקחת על עצמו את הנטל להגן על הציבור יוכל לעשות זאת.

חשוב לציין שהמערכת הביטחונית הישראלית יודעת לפעול היטב כאשר היא נמצאת בשטח. הבעיה היא הדקות שלפני. פיגוע בתחנת אוטובוס או בצומת אינו מחכה לכוחות הביטחון. הטרור מתרחש בזמן אפס, לכן גם התגובה חייבת להיות בזמן אפס. אזרח חמוש שנמצא כבר בזירה אינו בא להחליף את המשטרה או את צה"ל. הוא מגשר על הפער הקטלני שבין תחילת האירוע לבין הגעת הכוח המאורגן.

אקדח קצר בידיים נורמטיביות קוטע את רצף הטבח

עמדה זו מגובה בהמון עדויות מטבח שמיני עצרת ובהן סיפורו של ירון מניר עוז, יוצא פלנ"ט גבעתי, שהצליח באמצעות אקדח ושתי מחסניות בלבד לחסל שני מחבלים ולפגוע בשישה נוספים. מתוך כ־250 בתים בניר עוז, המחבלים לא נכנסו לארבעה בלבד, 3 מאותם בתים מלאי משפחות נמצאים ממש ליד ביתו של ירון, ירון מאמין שהוא הסיט את תשומת ליבם של המחבלים וכך הציל אותם. עדות זו, לצד עדות נוספת של תושב מבוגר (גם מניר עוז) שהבריח מחבלים מפתחי הממ"ד באמצעות ירי באקדח, ממחישה שגם נשק קצר, בידיים נורמטיביות, אף לא מאומנות קוטע את רצף הטבח. זהו בדיוק ההבדל בין אזרח חסר אונים לבין אזרח שמסוגל לשנות את מהלך האירוע. אפילו אקדח פרטי, גם בלי עבר מבצעי רחב, יכול להפוך ברגע האמת לקו ההגנה האחרון.

אבל יש כאן נקודה עמוקה יותר. נשק בעורף אינו חשוב רק כדי להגן על העורף. הוא חשוב גם כדי לשחרר פסיכולוגית ומבצעית את החזית. דניאל מאיר, רבש"ץ קיבוץ נירים, העיד שהידיעה שהשאיר את אקדחו האישי לבנו כדי שישמור על משפחתם בממ"ד, אפשרה לו לצאת מהבית בראש שקט, לפקד על הגנת הישוב ולהציל חיים. כאשר בבית יש אדם חמוש, נוצר שחרור ומי שצריך לצאת להילחם יכול לצאת. מי שנשאר מאחור אינו הופך לקורבן פסיבי. חימוש העורף הוא תנאי לאפקטיביות החזית.

האויב מתחמש בלי לשאול אף אחד

אי אפשר לדבר על הנושא המהותי הזה בלי להתייחס לתמונת המצב המודיעינית ותרחיש הייחוס שאנו חיים מולו. כיום הרגולציה לא מונעת מנשק בלתי חוקי להגיע לשטח, ובזמן שאזרחי ישראל עדיין מתבקשים להוכיח למדינה למה הם "צריכים" נשק, הצד השני מתחמש בלי לשאול אף אחד. יש שימוש גובר ברחפנים ובצירים פרוצים להברחת נשק ותחמושת, כולל אקדחים, מאגים, רובי סער ואף טילים. לפי עדותו של קצין משטרה, בגבולות הדרום מתבצעות כ־50 הברחות רחפנים בשבוע, כאשר אנחנו מצליחים לסכל אחת מתוכן. במילים אחרות, האויב אינו מתלבט אם להתחמש. הרשות הפלסטינית מחזיקה בכ-50,000 חמושים מקבלי משכורת. בנוסף יש להם יחידות סער ומתקני אימונים צבאיים במרחק קילומטרים מישובים (למשל הישוב קדם ערבה מרוחק קילומטרים ספורים ממתקן האימונים של הרש"פ ביריחו). הלקח מהשביעי הוא לשפוט את האויב לפי יכולות ולא לפי כוונות?

האלטרנטיבה הליברלית שאנחנו מציעים היא פשוטה. ביטול "שיטת התבחינים" הריכוזית ומעבר למודל "שומר הסף". אזרח ישראלי, ששירת שירות צבאי מלא או מחזיק ברקע ביטחוני מתאים, ללא עבר פלילי, ללא מניעה רפואית או נפשית, ללא עבר משמעתי חמור וללא אינדיקציה ממשית למסוכנות, צריך להיות זכאי לרישיון נשק. תפקיד המדינה אינו להמציא עוד ועוד קטגוריות זכאות צרות, אלא לשלול רישיון ממי שאינו כשיר. כלומר, מעבר מתבחינים מזכים לתבחינים פוסלים. לכן הדרישה שהצגנו בוועדה אינה עוד תיקון קטן בתבחינים, עוד הרחבה נקודתית, עוד טלאי על טלאי. הדרישה היא שינוי פרדיגמה. מעבר ממדיניות של חשדנות כלפי האזרח למדיניות של אחריות אישית.

הברחת הנשק בדרום: האמת המטרידה שהוסתרה מהציבור

שבירת מונופול התחמושת והציוד

המהפכה הנדרשת אינה מסתיימת בעצם הרישיון. צריך גם לפתוח את שוק התחמושת והציוד לתחרות, להוריד מחירים, לאפשר לאזרחים להתאמן יותר, ולהפסיק להפוך כל כדור וכל אביזר בטיחות לסיפור בירוקרטי יקר. נדרשות הקלות רגולטוריות בייבוא ובייצור. כלומר, שבירת מונופול התחמושת והציוד. התקנים הדרקוניים הנוכחיים וריכוזיות היבוא (התניית כל משלוח באישור פרטני של המשרד לביטחון לאומי) יצרו כשל שוק חמור שמייקר את עלות כדור האקדח בישראל בכ-1,000% ממחירו בארה"ב, ובכ-200%–300% ממחירו באירופה. בנוסף, רגולציה קשיחה מייקרת ללא הצדקה אביזרי בטיחות וערכות הסבה חיוניות (כגון ערכות "רוני" לשיפור יציבות הירייה). חסם כלכלי זה פוגע ישירות ביכולת האזרחים להתאמן, להתחמש ולשמור על כשירות.

• רפורמת ייבוא מבוזרת: יש לפתוח את שוק הייבוא והייצור המקומי לתחרות חופשית. כחלק מכך, מוצע לאפשר לכל אזרח ששירת כמג"ד קרבי לקבל רישיון ייבוא מסחרי בכפוף למעבר קורס קצר וייעודי.
• שינוי תפיסתי: המדינה תעבור ממשטור מוקדם של רישיונות ייבוא לאכיפה עונשית קשה בשטח נגד מי שיפר את כללי הבטיחות או יזלוג לשוק השחור.

השבעה באוקטובר ואירועי לחימה מתמשכים בעורף הוכיחו שגם אזרח חמוש אינו יכול להסתפק בסיסמה של "נשק אישי" אם ברגע האמת אין לו יכולת להחזיק מעמד יותר מכמה דקות. מגבלת תחמושת של כ־100 כדורים אולי נשמעת סבירה בדיון תיאורטי, אבל באירוע מתמשך היא עלולה להפוך לכשל מסכן חיים. אזרח מיומן, אחראי ובעל רישיון אינו צריך להישאר חסר אונים בגלל מגבלה שרירותית. יש להגדיל משמעותית את כמות המחסניות והתחמושת המותרת להחזקה ביתית עבור מי שעומד בדרישות כשירות ומיומנות, כדי להבטיח שבשעת חירום הוא יוכל להמשיך לתפקד, להגן על סביבתו, ולא להפוך דווקא ברגע הקריטי לאדם חמוש בלי תחמושת.

מסלול ירוק מול הכשרה מורחבת

בנוסף, לשיטתנו נדרש מודל הכשרה דיפרנציאלי: "מסלול ירוק" מול הכשרה מורחבת, יש להבחין בין סוגי מבקשים. מי שהיה מדריך ירי, מפקד טירונים, לוחם ביחידה מיוחדת או נשא נשק באופן קבוע במסגרת שירותו, לא צריך להמתין חודשים לאישור פקידותי. עבורו צריך להיות מסלול ירוק, מהיר ופשוט. לעומת זאת, אזרח חסר ניסיון מעשי קודם יכול וצריך לעבור הכשרה מעמיקה וממושכת יותר. כך צריכה להיראות רגולציה חכמה: לא חסם גורף, אלא התאמה לפי ניסיון ומיומנות.

ולבסוף, יש להגן משפטית על אזרחים שפועלים לנטרול מחבלים. אזרח שנקלע לפיגוע אינו צריך לנהל תחת אש דיון משפטי בראשו. ודאי שצריך לחקור מקרים חריגים, ודאי שצריך למנוע הפקרות, אבל אסור ליצור אפקט מצנן שבו אזרח חמוש מהסס לירות במחבל מתוך פחד מהחקירה שאחר כך. מי שמגן על חיי אדם צריך לדעת שהמדינה עומדת מאחוריו.

בסופו של דבר, הדיון בוועדה לביטחון לאומי היה הרבה יותר מדיון טכני על תבחינים. הוא היה דיון על תפיסת האזרחות במדינת ישראל. האם האזרח הוא נתין שממתין להגנה מלמעלה, או אדם חופשי ואחראי שמותר לו לקחת חלק בהגנה על חייו, משפחתו וארצו?

אפילו אקדח פרטי, גם בלי עבר מבצעי רחב, יכול להפוך ברגע האמת לקו ההגנה האחרון

התשובה שלנו ברורה. חירות וביטחון אינם סותרים זה את זה – הם משלימים. חברה חופשית היא חברה שבה האזרח אינו קורבן חסר אונים הממתין ללויאליות של מנגנון ריכוזי, אלא שותף פעיל בהגנה על חייו, משפחתו וארצו. הוועדה לביטחון לאומי חייבת להמשיך ולהרחיב את הרפורמה לחלוקת נשק, מתוך הבנה שהאקדח בכיסו של האזרח הנורמטיבי הוא המענה המהיר, המוסרי והאפקטיבי ביותר לטרור.

לאחר הדיון בוועדה חשוב גם לומר מילה טובה. יו"ר הוועדה צביקה פוגל וח"כ עמית הלוי שהבינו כמה הכרחי שמדינת ישראל לא תהיה אדישה לנושא הזה, והביעו את הקול הליברלי והאחראי בוועדה. השר לביטחון לאומי, מנכ"ל המשרד ועובדי אגף כלי הירייה הובילו בשנים האחרונות שינוי משמעותי. מאות אלפי אזרחים הצטרפו למעגל נושאי הנשק החוקיים. עשרות אלפי נשים קיבלו את האפשרות לשאת נשק ולהגן על עצמן. זה אינו פרט שולי. אחרי זוועות השבעה באוקטובר, היכולת של אזרח להגן על עצמו אינה רק סוגיית ביטחון. היא שינוי עמוק בתחושת החירות, העצמאות והמסוגלות.

אנחנו ב"על המשמעות" נמשיך לעקוב אחר עבודת הוועדה, ולעדכן את הציבור במה מתרחש. אחרי השבעה באוקטובר העם התעורר, והמציאות זועקת לקול שפוי, שידחוף לשינוי הפרדיגמה הקיימת.