הסערה התקשורתית סביב הכוונה להסיר את חסינותה של חברת הכנסת טלי גוטליב חושפת בורות מסוכנת במושגי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. הפקידות המשפטית הפכה את החקירות הפליליות לנשק פוליטי מובהק לחיסול נבחרי ציבור ביקורתיים. השבת החסינות המהותית והדיונית לחברי הכנסת היא התנאי המקדים וההכרחי לביצוע כל שינוי עומק מול מערכת המשפט.
השבוע האחרון סיפק לנו מופע תקשורתי סביב סוגיית החסינות של חברת הכנסת טלי גוטליב. פרשני האולפנים, בעידודם הפעיל ובהדלפות השוטפות של פקידי משרד המשפטים, חגגו את האפשרות לפתוח נגדה בחקירה פלילית. המקהלה התקשורתית מציגה את מוסד החסינות כקומבינה מושחתת של פוליטיקאים המבקשים להתחמק מאימת הדין. האמת ההיסטורית והחוקתית הפוכה לחלוטין. חסינות פרלמנטרית היא כלי הנשק ההגנתי החשוב והבסיסי ביותר שיש לדמוקרטיה הייצוגית להציע לנוכח פקידות דורסנית המבקשת לשלוט בנבחרי העם.
בשיחת עומק של יותר משעתיים שערכתי בשנת 2020 בפודקאסט 'על המשמעות' עם עורך הדין זיו מאור, אסטרטג משפטי חריף המתמודד ברשימת הליכוד לכנסת הקרובה, צללנו בדיוק אל שורשיו העמוקים של מוסד החסינות ואל חשיבותו הקיומית. מאור פירק לגורמים את השקר הממוסד שמלמדים אותנו בשיעורי האזרחות בבתי הספר. ספרי הלימוד הישראליים, שמנסחים ומאשרים אנשי אקדמיה המזוהים באופן מוחלט עם מערכת המשפט, מציגים את החסינות כ"זכות יתר" מתקופת ימי הביניים.
התיאור האקדמי הזה יוצר תפיסה מעוותת לחלוטין של המציאות המוסדית. החסינות הוענקה לנבחרי ציבור במדינות המערב מתוך הכרה ריאליסטית קרה במאבקי הכוח התמידיים בין הרשויות. תפקידה הבלעדי והמוצהר של החסינות הוא להגן על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת מפני התערבות, סחיטה, איומים ורדיפה פוליטית מצד הרשות השופטת וזרועות התביעה הפלילית.
כדי להבין את ההכרחיות של המנגנון הזה ליכולתה של מדינה לשרוד ולמשול לקח אותנו מאור למסע היסטורי מאלף בארצות הברית של אמצע המאה ה-19. ארצות הברית ניצבה אז בפתחה של מלחמת האזרחים המדממת ביותר בתולדותיה. הנשיא אברהם לינקולן התמודד עם סכנה קיומית לשלמות האיחוד. מחבלים ומתקוממים תומכי הדרום חיבלו בשיטתיות בתשתיות הרכבת ובגשרים במדינת מרילנד במטרה אסטרטגית לנתק את הבירה וושינגטון מכל אספקה צבאית ואזרחית. לנוכח איום זה הפעיל לינקולן משטר צבאי נוקשה, הורה לצבאו לעצור את המחבלים ללא משפט והשהה מתוקף סמכותו את הזכות להביאס קורפוס (הזכות לעמוד לפני שופט טרם מעצר ארוך).
כך השמידו את החסינות
נשיא בית המשפט העליון האמריקני דאז, השופט רוג'ר טוני – איש הדרום ותומך עבדות מובהק שייזכר לדיראון עולם מפסק דין 'דרד סקוט' הרקוב – מיהר להתערב. טוני הוציא פסק דין (Ex parte Merryman) הדורש מלינקולן לשחרר מייד את המחבלים העצורים בנימוק משפטי יבש שלפיו הנשיא פועל בניגוד לחוקה, מאחר שרק הקונגרס מוסמך להשהות זכות זו. לינקולן בחר לבצע אקט מודע, פומבי ומוצהר של אי-ציות מנהלי לבית המשפט. הנשיא האמריקני התעלם לחלוטין מפסק הדין של נשיא העליון, המשיך במעצרים הצבאיים, פעל בכוח הזרוע והציל את ארצות הברית מהתפרקות מוחלטת.
הפעולה ההרואית של לינקולן התאפשרה אך ורק בזכות החסינות המהותית והמבנית העומדת לנשיא נבחר. במערכת נטולת חסינות היה השופט טוני שולח את המרשלים הפדרליים שלו לאסור את נשיא ארצות הברית באשמת ביזיון בית המשפט והפרת חוק ומחסל את סיכויי הניצחון של הצפון. החסינות היא החמצן של הריבון. היא מעניקה לדרג הנבחר את מרחב הנשימה ואת הביטחון הפיזי להתייצב חזיתית מול פסיקות בלתי חוקיות או פוליטיות של מערכת המשפט ולוודא שרצון העם מתממש בשעות משבר וחירום.
בישראל תהליך חיסול החסינות התבצע בשיטתיות מטרידה לאורך עשורים. בעבר קבע הכלל כי חבר כנסת נהנה מחסינות אוטומטית מפני כל העמדה לדין או מעצר. גורמי האכיפה נדרשו להגיע לוועדת הכנסת ולשכנע את נבחרי הציבור להסיר את החסינות המוקנית לחברם. אבל בשנת 2005, בחסות תהליכי ההתנתקות, הלחץ התקשורתי המסיבי וקמפיינים של "טוהר מידות", הכנסת סירסה את עצמה לדעת. החוק שונה מן היסוד.
כיום ברגע שהיועצת המשפטית לממשלה מחליטה על דעת עצמה להגיש כתב אישום, החסינות מוסרת אוטומטית. חבר הכנסת נדרש כעת לעמוד כעני בפתח ולהתחנן לפני ועדת הכנסת כדי לקבל את חסינותו בחזרה, תהליך החושף אותו ללחצים תקשורתיים ופוליטיים אדירים. השינוי הטכני הזה – המעבר מברירת מחדל של הגנה שלטונית לברירת מחדל של הפקרה משפטית – העביר את הכוח המוחלט מנבחרי הציבור לידיהם של פקידי התביעה.
התוצאה הישירה של רפורמת החסינות ב-2005 הפכה את פרקליטות המדינה לזרוע פוליטית דורסנית ומאיימת. היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה ופרקליט המדינה עמית איסמן מחזיקים כיום באקדח טעון ודרוך המכוון ישירות לרקתו של כל שר וחבר כנסת. כאשר נבחר ציבור דוגמת חברת הכנסת טלי גוטליב מציב חלופה ביקורתית חריפה, מבקר את מערכת המשפט או מנסה לקדם מדיניות שאינה מוצאת חן בעיני האליטה הפקידותית, נפתחת נגדו חקירה פלילית מהירה בחשדות עמומים כגון "הפרת אמונים", "הסתה" או "פגיעה בביטחון המדינה". באיום התמידי בהעמדה לדין די לשתק שרים פעילים, לגרום להם להתיישר בפחד עם דרישות הייעוץ המשפטי ולסכל כל חקיקה של ממש כבר בשלבי התכנון.
בוזגלו? אין דבר כזה
מאור פירק בשיחתנו לחלוטין את מיתוס "מבחן בוזגלו" המפורסם, שטבע נשיא העליון לשעבר אהרן ברק. ברק קבע את המשוואה שלפיה דינו של שר בכיר בממשלה כדינו של האזרח הפשוט בוזגלו מהרחוב, ולכן המערכת מסרבת להעניק לפוליטיקאים כל יחס מועדף בחקירות. הגישה הזו מתעלמת בצורה מסוכנת מההבדל המהותי בתוצאות הנזק הציבורי.
כאשר המשטרה חוקרת אזרח פשוט והוא מזוכה בסוף התהליך המשפטי המייסר, נגרם עוול כבד וטרגי לאדם אחד ולמשפחתו. כאשר פקידות תובענית תופרת תיק חקירה לשר ביצועי או לראש ממשלה מכהן, היא מסכלת בצעד אחת את רצונם החופשי של מיליוני בוחרים. היא משבשת את ניהול המדינה השוטף, מחבלת בפרויקטים לאומיים ומשנה בכוח את הכיוון האסטרטגי של אומה שלמה.
ההיסטוריה הישראלית רוויה בנזקי האקטיביזם הזה. מאור הזכיר את הטרגדיה המזעזעת של שר השיכון בממשלת רבין אברהם עופר. עופר שם קץ לחייו בשנת 1977 לאחר שאהרן ברק, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, סירב לנקות את שמו ולסגור את התיק נגדו למרות היעדר ראיות מספקות, אגב עינוי דין מתמשך וחסר פרופורציות שחיסל את חייו הציבוריים והאישיים. פקידים בכירים המחזיקים בכוח המוחלט להרוס את חייהם של נבחרי ציבור ללא כל דין וחשבון וללא תשלום מחיר אישי מצידם הם סכנה ברורה, מיידית ומוחשית לעצם קיומה של הדמוקרטיה.
גוטליב היא רק קדימון
ההקשר האקטואלי של פתיחת החקירה נגד טלי גוטליב משמש קדימון בלבד למערכה החוקתית הגדולה המונחת לפתחנו. הדיון העקרוני על חסינות חברי הכנסת חיוני היום יותר מאי פעם בשל המאבק על הרפורמה במערכת המשפט.
שר המשפטים יריב לוין ויושב ראש ועדת החוקה שמחה רוטמן גילו על בשרם הפוליטי כי כל ניסיון להגביל את כוחם הדורסני של שופטי בג"ץ באמצעות חקיקה נתקל מייד במבול של איומים משפטיים, חקירתיים ותקשורתיים. שופט בית המשפט העליון יצחק עמית ועמיתיו הראו בשנה האחרונה מעל לכל ספק כי הם מחזיקים בנכונות מוחלטת לבטל חוקי יסוד ולשכתב את חוקי המשחק הדמוקרטיים בהתאם להשקפת עולמם הערכית והפוליטית.
המסקנה של עו"ד זיו מאור חותכת ומתווה את אסטרטגיית הפעולה היחידה שנותרה למחנה הלאומי. כדי שממשלה נבחרת תוכל לבצע מהלכים אמיצים של "אי-ציות" לפסיקות בג"ץ בלתי חוקיות – בדיוק כפי שעשה הנשיא לינקולן בארצות הברית וכפי שעשה הנשיא שארל דה-גול בצרפת, כאשר התעלם מהחלטות המועצה החוקתית וקבע משאל עם ישיר – נבחרי הציבור שלנו חייבים לקבל חזרה את רשת הביטחון המשפטית שלהם – חסינות. נבחר ציבור חסר חסינות, החושש ממעצר לילי מתוקשר על ידי חוקרי יחידת להב 433 בעוון "ביזיון בית המשפט" או "פגיעה בסדרי השלטון", לעולם לא יאזור את האומץ הנדרש לאתגר את הדיקטטורה הפקידותית ולעמוד מולה פנים אל פנים.
בהרצאותיי השוטפות לפני קבוצות של פעילים, סטודנטים ומכינות קדם-צבאיות אני חוזר ומדגיש את סדר הפעולות הנדרש כדי לנצח במערכה הזו. הניסיון של הימין לקדם רפורמה במערכת המשפט בשיטת הסלמי או באמצעות הידברות ופסיחות על שתי הסעיפים נידון לכישלון מוחלט ומוחץ כל עוד אקדח הפלילים מונח על השולחן בידי הפרקליטות. הצעד הראשון בחזרתה של ישראל לשפיות שלטונית עובר דרך מיגון נבחריה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, עם שר המשפטים יריב לוין וכלל חברי הקואליציה, מחויבים להעביר מייד את תיקון חוק החסינות ולהחזיר אותו למתכונתו המקורית, זו שהייתה נהוגה טרם שנת 2005.
השבת החסינות המהותית והפרוצדורלית במלואה לחברי הכנסת אינה בשום צורה צ'ופר מושחת למקורבים. החסינות היא האפוד הקרמי האזרחי, הכלי המוסדי ההכרחי המאפשר למחוקקים שלנו להיכנס בביטחון לשדה הקרב המשפטי. רק באמצעות חסינות מלאה יוכלו נבחרינו לבצע את הניתוח הכירורגי הדחוף והנדרש ברשות השופטת בלי לחשוש שישלחו אותם למאסר ביום המחרת בדיוק מי שאת כוחם המופרז הם באים לרסן כעת. הגנה מוחלטת על חסינותה של חברת הכנסת טלי גוטליב היום היא המבחן הראשון וההכרחי בדרך לשחרור המדינה כולה.
נשיא בית המשפט העליון האמריקני דאז, השופט רוג'ר טוני – איש הדרום ותומך עבדות מובהק שייזכר לדיראון עולם מפסק דין 'דרד סקוט' הרקוב – מיהר להתערב
עופר שם קץ לחייו בשנת 1977 לאחר שאהרן ברק, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, סירב לנקות את שמו ולסגור את התיק נגדו למרות היעדר ראיות מספקות, אגב עינוי דין מתמשך וחסר פרופורציות