פליט סודני בשם גויא נימר גלטן ווין חי עם יעל איזנברג מאז 2012. רשות האוכלוסין ידעה את זה. בני הזוג עברו ראיונות, בדיקות, הליכים. הקשר הוכר כאמיתי. גם בתי המשפט קבעו כך. איש לא טען שמדובר בנישואי נוחות או בהליך פיקטיבי. אלא שגויא הגיע מסודן
הרשות דרשה מסמכים ביניהם דרכון תעודת יושר אישור מצב אישי מסמכים רגילים לגמרי מבחינתה. אלא שלישראל וסודן אין יחסי עבודה תקינים, ולכן לא היה ניתן להשיג את המסמכים הנדרשים על מנת להמשיך בהליך הסדרת המעמד שלו כמי שמנהל זוגיות עם אזרחית ישראלית, גויא עצמו הוכר כמבקש מקלט שנמלט משם. השנים עברו, המסמכים לא הגיעו, והרשות המשיכה לבקש את המסמכים כפי שהנוהל מורה.
בשלב מסוים בית המשפט התערב, בשנת 2019 קבעה השופטת מיכל אגמון גונן כי עמידת הרשות על הדרישה למסמכים אינה נעשית בתום לב, נוכח העובדה שגם המדינה יודעת שאין דרך ממשית להשיגם. הרשות עתרה לבית המשפט העליון ובעליון התוצאה לא השתנתה – גויא קיבל תושבות קבע. לאחר מכן גויא ביקש אזרחות. ובאפריל 2026 ניתן פסק הדין שהורה להעניק לו אותה.
מאמר זה אינו בא לתת זווית על עניין המעמד האישי או על החוסר בנהלים כאלו ואחרים המתייחסים למבקשי מקלט, שגם זה עניין להעמקה גדולה אלא שהענקת אזרחות היא כבר עניין אחר.
מדינות מעניקות רישיונות, היתרים, אישורי שהיה וכדו' – אזרחות היא חברות, אזרחות היא אומרת משהו על זהות משותפת, על שייכות, על מי שהופך לחלק בלתי נפרד מהמדינה הקולטת אותו באופן מלא. בישראל, השאלה הזאת מעולם לא הייתה טכנית בלבד, עניין הזהות של הבאים בשעריה הוא עמוק לאין ערוך מעניין טכני כזה או אחר, המשמעות של הענקת אזרחות ישראלית היא מתחברת באופן כמעט מלא לעניין הזהותי השורשי והמהותי של חיבור האזרח עם הארץ הזו – ואני מדבר על החיבור היהודי לאומי, ופסק הדין הזה כמעט שלא עוסק בזה.
פסק הדין עסק בזוטי דברים ביחס לנקודה השורשית האמונית העל חוקתית כמדינה יהודית – הוא עוסק ברשות ובפרטים הטכניים, בהתנהלותה, בסחבת, בדרישת המסמכים, בכל אלה יש כנראה ביקורת מוצדקת. אלא שבין ביקורת על רשות מנהלית לבין הענקת אזרחות בפועל יש מרחק לא קטן. המרחק הזה כמעט לא נדון.
ובישראל של השנים האחרונות, נדמה יותר ויותר שהגבול בין ביקורת שיפוטית לבין קביעת מדיניות הולך ונמחק.
מצוקה אנושית גדולה ככל שתהיה אינה יכולה על דרך התפלפלות משפטית בענייני דיני ההגירה והמסתעף להסתיים בהתאזרחות משום שבית המשפט כך קבע, הפתרון אמור לשקף בעיקר את התרומה השלילית של פתרון מסוג כזה לעקרון המייסד של המדינה והוא 'מדינה יהודית', ובכן – אם שאר העניינים המשפטיים מסתדרים עם זה הרי זה משובח, ואם לאו הרי שהפתרונות ככל שיהיו אנושיים אמורים לסגת מול ערך עליון זה.
בית משפט רואה תיק אחד, לפעמים אדם אחד וזו גם מגבלתו, מדיניות הגירה נבחנת אחרת – היא נוגעת להצטברות של מקרים, למסלולים שנוצרים עם הזמן, למשמעות של תקדימים. מדינה לא קובעת את אופייה דרך מקרה אחד, אלא דרך מאות ואלפים שמגיעים אחריו, ועקרון זה נסדק בעבר וכעת עם פסיקתה של השופטת אגמון גונן – הדלת הזו נפתחה, במקרים מסויימים, לא עוד מסמכים לא עוד בקרה.
כאמור, בפסק הדין אין דיון ממשי במשמעות הרחבה של יצירת מסלול התאזרחות למבקשי מקלט באמצעות זוגיות עם אזרחים ישראלים. אין כמעט עיסוק בשאלת הסמכות של בית המשפט בבואו לקבל הכרעות הרות גורל כאלו האם הן צריכות להתקבל על ידי בית משפט במסגרת תיק פרטני, או במסגרת מדיניות ממשלתית ברורה. נדמה שהמקרה האישי בלע את השאלה הציבורית כולה.
האמת צריכה להיאמר, זה לא התחיל בפרשה הזאת
במשך שנים הולכת ומתרחבת בישראל התפיסה שלפיה כמעט כל סוגיה ציבורית ניתנת לתרגום לשפת זכויות הפרט בלבד, וברגע שזה קורה, הדיון הרחב מצטמצם מאוד. מי שמתנגד מיד מוצג כאטום, כבירוקרט, שלא לומר פוגע בזכויות אדם או כאנטיפת. אלא שמדינות נדרשות לפעמים לראות גם מעבר לאדם היחיד שעומד מולן, קל וחומר מדינת ישראל שהיא המדינה היהודית היחידה שיש.
וגם זו אחריות ציבורית.
את הפליט עצמו זה בוודאי לא עניין. הוא ביקש לחיות כאן במקום טוב ומסודר, קשה שלא להבין אותו. ייתכן אפילו שמבחינה אנושית רבים היו פועלים כפי שפעלה השופטת. אבל בתי משפט אינם מוסד של רגשות בלבד – עליהם לבחון את המטרה והייעוד של המדינה בראיה רחבה וכוללנית, הם מוסד המייצר בפועל מדיניות דרך פסקי דין, גם כאשר הוא מעדיף שלא לקרוא לזה כך.
ובישראל של השנים האחרונות, נדמה יותר ויותר שהגבול בין ביקורת שיפוטית לבין קביעת מדיניות הולך ונמחק.
ובינתיים, במערכת הפוליטית כמעט לא מדברים על זה. גם לא במפלגות שמרבות לדבר על זהותה היהודית של המדינה. ייתכן שבחירות הן זמן נוח יותר לסיסמאות מאשר לשאלות מסובכות של אזרחות והגירה. אבל השאלות הללו כבר כאן, ובתי המשפט ממשיכים לענות עליהן כמעט לבדם, בשלה העת להציב את עניינים קרדינליים מעין אלו כמצע בחירות לגיטימי בצורה ברורה וחדה.