עליית קווי התחבורה הציבורית בשבת בפתח תקווה, היא משולשת ולא פוגעת רק בקדושת יום המנוחה, אלא גם בעובדים ובמרחב הציבורי.
ראשית הפגיעה בנוסעים, שאילו לא היו מקדימים את שעת הנסיעה היו ממתינים למוצאי שבת, או יוצאים ביום שישי. הנתונים מראים כי רוב הציבור הדתי והמסורתי יודע לכלכל את צעדיו מראש, והניסיון לכפות תחבורה בשבת אינו נובע מצורך אמיתי אלא מניסיון לשנות סדרי עולם.
שנית הפגיעה בעובדים, וכי נהגי האוטובוס הם עבדים? האם לא מגיעה להם מנוחת השבת? מדובר באוכלוסיית עובדים שנאלצת לעבוד שעות ארוכות ומפרכות לאורך כל השבוע, והפיכת יום המנוחה המקודש ליום עבודה שגרתי היא עוול חברתי וסוציאלי ממדרגה ראשונה, הרומס את זכויות העובד הבסיסיות ביותר במסווה של "קידמה".
שלישית: זוהי פגיעה חברתית במרחב הציבורי, בצביון היהודי שנשמר מאז קום המדינה. הסטטוס-קוו אינו הסדר פוליטי גרידא, אלא התשתית המאפשרת לנו לחיות כאן כעם אחד. פרימתו מובילה לשבר חברתי עמוק.
את החרדים זה לא מעניין כי זה לא בני ברק?
אולי את החרדים זה לא מעניין כי זה לא באזור בני ברק? היכן הדתיים והחרדים בקואליציה? שתיקתם של נציגי הציבור אל מול חילול השבת הגובר בערי המרכז זועקת לשמים. כיצד הם יושבים בממשלה ובוועדות השונות בזמן שבשטח מתחוללת מהפכה שקטה המוחקת את אופייה היהודי של המדינה?
מה עם החוק והסדר הציבורי? מי התיר לחלל שבת ולעבור על החוק ברגל גסה? תקנות התעבורה קובעות במפורש כי לא יינתן רישיון לקו שירות הפועל בשבת, למעט חריגים ספורים. המציאות שבה מופעלים קווים רשמיים במימון או באישור ממשלתי היא רמיסה של שלטון החוק.
יאמרו שזהו קו שנועד לעבור ליד בית חולים, אבל המציאות האמיתית שזה לא משמש לא את החולים ולא את קרוביהם. הטענה שמדובר ב"קווי בריאות" היא כסות עמומה בלבד. בפועל, קווים אלו (כדוגמת ההרחבות האחרונות של קו 25 בפתח תקווה) משמשים כקווי נסיעה רגילים לכל דבר, העוברים עמוק בתוך שכונות מגורים מובהקות כמו אם המושבות, נווה גן וקרול, הרחק מעבר לצרכים הרפואיים המיידיים של המרכז הרפואי רבין (בילינסון) או שניידר. זוהי הולכת שולל וניצול ציני של צרכי רפואה כדי לייצר עובדות בשטח.
תחבורה ציבורית בשבת: פוגעת בעיקר במי שלא שומר שבת
הפרצה הזו פוגעת בעיקר במי שלא שומר שבת, מפני את הקשר הלאומי שלו לשבת הוא שמר עד היום כשכיבד את חוקי הכלל, שמירת השבת במרחב הצבורי, יצרה זיקה יהודית לאומית לכל מי שגר בארץ ישראל, גם אם בד' אמותיו לא הקפיד לשמור שבת. השבת הציבורית היא המכנה המשותף הרחב ביותר שלנו; בלעדיה, אנו מאבדים את הזהות הייחודית שהגדירה אותנו כחברה יהודית בארץ אבותינו.
כשבנו של החילוני שאל אותו אבא למה אין אוטובוסים? הוא הסביר לו שכאן מדינה יהודית, כאן שומרים שבת. הרגע החינוכי הזה, המעביר את המסורת מדור לדור בצורה טבעית ומתוך כבוד הדדי, נמחק ברגע שהאוטובוסים חולפים ברחובות בעיצומו של היום הקדוש.
לא ברור מי יוזם את הפירצה, אך ברור מי נרדם בשמירה או העלים עין בקריצת עין, העקבות מובילים למשרדה של שרת התחבורה.
תחת משמרתה של השרה, אנו עדים להרחבה חסרת תקדים של נסיעות ותדירויות בשבת, תוך התעלמות מוחלטת מהבטחות העבר לשמירה על ערכי המסורת. השבת תובעת את עלבונה מהשרה רגב, שמן הסתם מדליקה נרות ושומעת קידוש, אל תחללי את המרחב הצבורי, אל תהפכי את בניי לעבדים, אל תיקחי מהדור הבא את אור השבת.