באופן מפתיע, נראה שטראמפ ונתניהו הצליחו להגיע להסכם הפסקת אש שעל פניו משרת את ישראל. על פי ההסדר המוצע, התקיפות הישראליות על הדאחיה בביירות לא יתרחשו – וזאת בתמורה להסכמה של חיזבאללה להימנע מהתקפות נגד ישראל. בזמן שחיילי צה"ל יושבים בעומק לבנון ובלי פצצה אחת על ביירות, חיזבאללה נכנע.
אמנם לאחר מכן הפסקת האש אמורה להתרחב ולכלול את כל שטח לבנון, אבל לעת עתה, ישראל קונה לאזרחיה שקט בשטח ישראל בלי לשלם במטבע קשה ועם המשך הפצצות על מחבלים ותשתיות טרור בדרום לבנון – ובלבד שלא בדאחיה. לצערנו, ההסכם לא יגן על חיילינו בלבנון. אבל השקט אמור לשוב ליישובים בקו העימות.
מן הראוי לציין הישג היסטורי נלווה: לראשונה מתנהל משא ומתן ישיר בין ישראל ללבנון, ועוד תחת אש, כי הרי הפסקת האש היא מילה ריקה. זה דבר שדורות של מדינאים רק יכלו לחלום עליו. עצם קיומו של ערוץ דיפלומטי כזה, ולו חלקי ועקיף, מסמן שינוי תפיסתי עמוק בזירה הלבנונית.
נכון, זה לא הניצחון המוחלט וגם לא רבע ממנו. אמת, היה עדיף הסכם שבו אנחנו ממשיכים לתקוף את חיזבאללה בכל שטח לבנון, כולל ביירות, בלי שחיזבאללה מגיב. אבל זה לא ריאלי. מה גם שבסוף, אנחנו לא משחקים על מגרש ריק. לכן חשוב להבין את ההקשר: טראמפ רוצה לחתוך מהמלחמה בגלל המונדיאל המתקרב ומחירי הנפט שלא יורדים. הוא גם רוצה שהלחימה בלבנון לא תחבל במשא ומתן שלו עם איראן. לטראמפ יש אינטרס משלו, שלא תמיד חופף לשלנו – ומנהיג ישראלי חכם הוא זה שמצליח להגיד לו "כן", אבל לבצע "לא". ונראה שנתניהו הצליח בזה.
חיזבאללה ואיראן מציגים לעולם "ניצחון"
אמנם, חיזבאללה ואיראן מציגים לעולם "ניצחון", וגם כאן בישראל יש מי שקונה את התעמולה שלהם. אך על מה בדיוק הם חוגגים שם? כן, כמו תמיד, רגע לפני הפסקת האש, ניסה האויב להשיג תמונה טובה מבחינתו: ירו שתי רקטות וכמה כטב"מים, והדליקו את כל הגזרה. אזעקות נשמעו ביישובים רבים בצפון, כולל מקומות שעד עכשיו היו שקטים לגמרי בחסות הסכם הפסקת האש הקודם. נראה שחיזבאללה הבין שטראמפ "סינדל" את ישראל, וניצל את המומנטום לשחרור אש – אבל מאז אותן התראות, שקט שורר בגזרה, בזמן שישראל ממשיכה לתקוף בלבנון.
יש להציב את ה"ניצחון" הזה בפרספקטיבה: חיזבאללה משמיע תרועת ניצחון על כך שלא הופצצה הדאחיה, בזמן שעשרות כפרים ועיירות נמצאים תחת שליטה ישראלית, כפרי הגבול הפכו לאפר ואבק, מפקדיו הבכירים חוסלו אחד אחד, ומנגנון הפיקוד שלו רוסק עד היסוד. חיזבאללה לא חי ובועט. חיזבאללה לא מנצח.
חמאס מאבד מפקדים בכירים ואינו מגיב. רצועת עזה הפכה לשדה חורבות, תשתיות השלטון שלו התפוררו, וכוח האדם המיומן והנשק שלו תחת מתקפה קבועה ורציפה. חמאס לא חי ובועט. חמאס לא מנצח.
איראן מלקקת את פצעיה
איראן מלקקת את פצעיה עם תעשייה צבאית ואזרחית פגועה, מערך הטילים שלה הופצץ, הפרוקסי המרכזי שלה בלבנון ובעזה נחלש מאוד, ויוקרתה האזורית נשחקת. איראן לא חיה ובועטת. איראן לא מנצחת.
ובכל זאת, למרות שההסכם טוב לישראל בהתחשב בנסיבות, גם ישראל לא יכולה להציג "ניצחון מוחלט" – אותה הבטחה פומבית שפיזר נתניהו שוב ושוב בחוסר אחריות, מציג לציבור שובר שקשה מאוד לפדות במצב רגיל, בוודאי ובוודאי כאשר ישראל אינה שחקן בודד בזירה.
השאלות תלויות ועומדות: האם יהיה המשך תקיפות מצד האויב על שטח ישראל? האם ישראל תמשיך לפעול בדרום לבנון בחופשיות? האם ילדי קו העימות ישובו ללמוד במסגרות חינוכיות (ידעתם שכבר שלושה ימים אין לימודים במוסדות בקו העימות)? האם יהיה שקט שמאפשר חזרה לשגרה?
לא סביר שחיזבאללה ירצה ויוכל לעמוד בתנאי הפסקת האש
בינתיים, נראה שישראל כן תוקפת בלבנון מהאוויר – את המטוסים שומעים היטב – אך חיזבאללה לא יורה לישראל, מלבד אותו מטח סיום אתמול בלילה, כמה שעות לאחר ההכרזה על הפסקת האש. להערכתי, לא סביר שחיזבאללה ירצה ויוכל לעמוד בהסכם לאורך זמן, בוודאי אם ישראל תמשיך להפציץ בלבנון כפי שהיה בשבוע האחרון.
כך שאל תמהרו להספיד את ההסכם, אבל גם אל תמהרו לחגוג אותו. המציאות שנראה בעיניים בימים הקרובים תהיה אמת המידה להצלחת המהלכים המדיניים. לפחות עד המונדיאל.
אם חיזבאללה יפר אותו ונראה תקיפות בדאחיה, יוכח שהאומדן האופטימי היה נכון. אם הוא יפר את ההסכם ויירה לשטח ישראל, אך לא נראה את הדאחיה בוערת, נדע שההימור נכשל.