התיקון מתחיל בהקשבה: בין זעם הצעירים לניסיון הוותיקים

יאיר הבר מנתח את השבר העמוק בין דור הלוחמים הצעיר שרוצה למחוק את הקיים לבין המנהיגות הוותיקה, ומסביר למה התיקון האמיתי של המדינה יעבור דווקא דרך עקרון יהודי עתיק שמחבר בין הלהט לניסיון

צילום: דובר צה"ל

האווירה ברחובות ישראל בתקופה האחרונה רוויה בתזזיתיות. תקופות בחירות תמיד מביאות עמן רוח סערה, אך נדמה שהפעם ישנו קול חדש, בוטה וחסר סבלנות באוויר. אנו עדים לתופעות קיצון: צעירים, לעיתים בני 23 בלבד, שמשוכנעים כי הם מחזיקים במונופול מוחלט על האמת ומתיימרים לייצג את "כל העם". נקודת הרתיחה מגיעה כאשר לוחמי "חרבות ברזל", גיבורים שנושאים בנטל בחזית, זועקים מדם ליבם על לוחמי "יום כיפור" כי הם אלו שהחריבו את המדינה וכי הגיע הזמן "לזרוק את כולם". הקריאה למחוק את הקיים ולהתחיל מאפס מהדהדת בעוצמה.

השבר, הכעס והצורך בשכל ישר

יש להודות על האמת – הכעס הזה אינו חצוף ביסודו, והוא אינו צומח בחלל ריק. הדור הצעיר, שנושא עכשיו בנטל המלחמה הקשה ביותר מאז קום המדינה, מרגיש שהקונספציות ותפיסות העולם של המנהיגות הוותיקה קרסו לו מול העיניים בשבעה באוקטובר. התחושה היא של שבר עמוק ובגידה מערכתית. מבחינתם, מי שהוביל אותנו למחדל לא יכול להמשיך לנווט, והקריאה לנקות את השולחן נובעת מכאב אמיתי ומדרישה לתיקון שורשי. לכך מתווסף מיאוס טבעי מלראות את אותם פוליטיקאים מכהנים עשרות שנים באותם כיסאות. המערכת משוועת לרוח הרעננה והנמרצת של אלו שנלחמים כעת בחזית.

מנגד, חובה לזכור שפוליטיקה לאומית וכנסת ישראל אינן מועצת תלמידים. הכלל "אין חכם כבעל הניסיון" שריר וקיים – עבודה פרלמנטרית אפקטיבית דורשת בקיאות בסבך הביורוקרטי, הבנת המנגנונים המסורבלים והיכרות עם שיטות הפעולה של המערכת. מעבר לפרקטיקה, עם הגיל מגיעה גם הפרספקטיבה: היכולת לראות את התמונה הכללית במבט-על מיושב, ללא הלהט המעוור לעיתים של פזיזות הנעורים.

הליבה הערכית: ננס על גבי ענק

הדרך היחידה של דור צעיר לגדול, להתפתח ולהנהיג באמת, עוברת דרך מידה אחת הכרחית: ענווה. סוד קיומו של "נצח ישראל" מעולם לא היה בנוי על עריפת ראשים של דור המייסדים, אלא על העיקרון היהודי העתיק של "ננס על גבי ענק". הראייה למרחוק של הדור הצעיר מתאפשרת אך ורק בזכות העמידה היציבה על הכתפיים הרחבות של ותיקי האומה. התיקון שהדור הצעיר דורש, בצדק רב, הוא אכן הכרחי – אך הוא אינו דורש, ואף אוסר, את מחיקת העבר ורמיסת ניסיון החיים של אלו שקדמו לנו ושלחמו על הארץ הזו לפנינו.

מודל החפיפה: העברת המקל ולא זריקתו

בדומה לתובנה שהגענו אליה בעבר בנוגע למבנה נבחרינו, הפתרון למשבר הנוכחי אינו "זריקת" המבוגרים החוצה מחד, או השתקת הצעירים מאידך. המפתח נמצא בסינרגיה שבין הדורות. התעוזה, הרעב והמרץ של בני ה-20 וה-30 חייבים להיות מרוסנים ומכוונים על ידי תבונת הכפיים והניסיון של בני ה-50 וה-60.

אך כאן מוטלת החובה גם על כתפיו של הדור הוותיק. האחריות של ההנהגה המבוגרת אינה מסתכמת רק בשמירה על הקיים, אלא בחניכה פעילה של הדור הבא. בעולם ציבורי מתוקן, העברת המושכות צריכה להיות תהליך אורגני ובריא; בכל קדנציה אמורים חלק מזקני השבט לקחת צעד אחורה בטבעיות, ולפנות את מקומם לדם חדש שכבר עבר תהליך של חפיפה ולמידה.

המדינה שלנו זקוקה היום, יותר מתמיד, לשילוב זרועות. מנהיגות אמיתית היא כזו שבה הדור הצעיר נכנס בחרדת קודש ובכבוד אל מתחת לאלונקה, בשעה שהדור המבוגר יודע מתי לשחרר אחיזה ולהעביר את המקל בבטחה אל עבר העתיד.

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך