בעיצומה של מלחמה קיומית, בשעה שטובי בנינו מחרפים את נפשם בחזית, נדמה שהפיקוד הבכיר של צה"ל מצא לעצמו אויב חדש ומסוכן: חתיכת בד קטנה שעליה רקומות ארבע אותיות – "משיח". ההחלטה הדרקונית לשלוח לוחם מחטיבת הנח"ל ל-30 ימי מחבוש רק משום שענד את הפאץ' הזה, אינה רק שגיאה פיקודית, אלא תעודת עניות מוסרית המעידה על ניתוק עמוק של הדרג הבכיר מהשטח ומהרוח הפועמת בלוחמיו.
אכיפה בררנית וצביעות פיקודית
הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, ניסה להצדיק את הענישה החמורה בטענה ש"הדרך לניצחון עוברת דרך צבא ממושמע", תוך שהוא מסביר שהעניין אינו הסמל עצמו אלא ה"אחידות" של צה"ל. מח"ט הנח"ל, אל"מ אריק מויאל, שגזר את העונש, אף הגדיל לעשות כשהסביר למפקדיו כי חוסר משמעת עולה בחיי אדם, ופטר את הביקורת הציבורית הרחבה כ"רעשי רקע" שיש להתעלם מהם.
אך האם משמעת היא באמת שם המשחק כאן? לפני כשנה, הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר החליט על שורה של הקלות היסטוריות וחסרות תקדים בצה"ל לגבי הופעה ולבוש של החיילים. במסגרתן התאפשר לכלל החיילים בצבא לגדל זקנים באופן גורף, ללא צורך בהיתר מוקדם או באישור מראש. אז מומלץ לרמטכ"ל שלא ידבר על נראות ומשמעת אחרי שהוא בעצמו ביטל את אחד הסממנים המשמעותיים ביותר לנראות ומשמעת בצבא!
כפי שהטיב לנסח זאת השר עמיחי שיקלי, הבעיה המרכזית אינה עצם הדרישה לקוד לבוש אחיד, אלא "האכיפה הסלקטיבית והמעוותת". לאן נעלמה אותה משמעת ברזל של הרמטכ"ל זמיר כאשר קצינים בכירים ואנשי "אחים לנשק" הובילו מהלכי המרדה וסרבנות ערב המלחמה? איש מהם לא נשלח ל-30 ימי מחבוש, ואיש מהם לא הודח משירות.
הצביעות הזו הגיעה לשיאה בניסיון המקומם של הרמטכ"ל זמיר להחזיר לשירות ולקדם לדרגת תת-אלוף את אלוף-משנה (במיל') גרמן גילטמן, מראשי ארגון המחאה "אחים לנשק" אשר קרא לסרבנות. זמיר ביקש למנותו למפקד המרכז למפקדות בזרוע היבשה, וזאת תוך כדי שהוא חותם על שורת מינויים בניגוד מוחלט להנחיית שר הביטחון ישראל כ"ץ לעצור מינויים בכירים עד שיתבהרו תוצאות דוח תורג'מן על מחדלי שבעה באוקטובר. למרבה המזל, השר כ"ץ לא שתק אל מול המהלך החמור, ופסל את המלצת הרמטכ"ל על הסף
במבט לאחור, נראה כי אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, צדקה לאורך כל הדרך באבחנתה לגבי הרמטכ"ל זמיר. כזכור, כבר לפני כשנה נחשף כי היא התנגדה מראש למינויו של זמיר, בטענה שזמיר מתקשה לקבל את סמכות הדרג המדיני ומאמץ את "המסרים של קפלן". מול רדיפת הלוחם שענד פאץ' משיח והעלמת העין ממובילי הסרבנות משמאל, תחושתה דאז מקבלת כעת משנה תוקף.
השרה עידית סילמן דייקה כשזעקה את התחושה הקשה של הציבור: "צה"ל שהיה חלש מול הסרבנות שהביאה עלינו את טבח 7 באוקטובר, גיבור כעת נגד חיילים שעונדים את סמל האמונה היהודית". קל להיות "גיבור" על לוחם נח"ל פשוט שרוצה לבטא את אמונתו, אך קשה הרבה יותר לעמוד מול לחצים פוליטיים ותקשורתיים של קצינים בכירים.
רוח הלוחמים מול אטימות המערכת
האטימות של הרמטכ"ל והמח"ט זועקת לשמיים אל מול המכתב הכאוב ששלחו הורי לוחמים בחטיבת הנח"ל. ההורים, שילדיהם נלחמים בלבנון ובעזה, הביעו תדהמה על כך שבמקום לקבל תעודת הערכה על שירותו, נשלח הלוחם לכלא. הם הזכירו לפיקוד הבכיר אמת פשוטה: האמונה בביאת המשיח אינה פרובוקציה פוליטית, אלא יסוד בהיסטוריה ובתרבות היהודית. זוהי הרוח ששואבת את עוז רוחם של הלוחמים מהמסורת, וצבא היהודים "אינו יכול ואינו צריך להילחם באמונתו".
יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ בועז ביסמוט, שפעל רבות לביטול העונש, סיכם זאת בפשטות בשיחתו עם הורי הלוחם: "אני לא אדם דתי ואין לי כיפה על הראש, אבל כמו כל יהודי בעולם אני מתפלל שלוש פעמים ביום לבואו של המשיח. אין בזה שום דבר פסול!". העונש, לדבריו, הוא קיצוני, לא צודק ובלתי מידתי. העובדה שהצבא פתח ב"משטרת פאצ'ים" בזמן שהלוחמים מסכנים את חייהם, היא מהלך משפיל הפוגע פגיעה אנושה במוטיבציה וברוח הלחימה.
אפקט הבומרנג
יש משהו אירוני, ואפילו משמח, בתוצאה של עיוורון המערכת. במקום לדכא את הרוח, עונש המחבוש הפך את הפאץ' לסמל של התנגדות לאטימות ואהבה למסורת. בעקבות הענישה החמורה, הביקוש בשטח זינק לשחקים, ויוזם הפאץ' נאלץ להוריד לדפוס לא פחות מ-25,000 פאצ'ים נוספים, שיכללו כעת גם את צבעי כחול-לבן של דגל ישראל.
הלוחם הזה לא צריך לשבת בכלא, הוא צריך להיות בחזית, יחד עם חבריו, כשהוא מחובר למסורת שמניעה אותו. על הפיקוד הבכיר – ובראשם הרמטכ"ל זמיר והמח"ט מויאל – לרדת ממגדל השן, לבטל לאלתר את העונש המביש, ולהפנים שהדרך לניצחון לא עוברת רק דרך "אחידות" קרה, אלא קודם כל דרך רוח יהודית חיה, פועמת וגאה. חייל יהודי שנשלח לכלא במדינת ישראל על כך שציפה לישועה, זה מקרה מעורר דאגה שמחייב את ההנהגה (הפוליטית והצבאית) לעשות בדק בית עמוק ואם צריך, אפילו ניקוי אורוות מאסיבי. הגיע הזמן שצה"ל יתעסק אך ורק בלנצח את אויביו.