נראה שמלחמת האין-ברירה המקיפה אותנו מכל עבר כבר זמן רב, מתמקדת במאבק הבלתי פוסק שלנו על קיומם וביטחונם של היהודים בארצם. כל זה אינו חדש. היהודים ששבו ארצה והקימו בה את מדינתם רצו בסך הכול לחיות את חייהם בשקט, חופשיים מרדיפות; אבל כבר יותר ממאה שנה אין מאפשרים לנו זאת, ואנו נאלצים לחיות על חרבנו.
אלא שכאשר חיים בתודעה כזו, אחרי דור או שניים הסבלנות לסבבים אין-סופיים של מלחמות הולכת ופוקעת. לכאורה אי אפשר שלא. הסוף של מלחמת הקיום אינו נראה באופק, והמלחמה נעשית סיזיפית. המחיר שאנו נאלצים לשלם בעבור התחזוקה האין-סופית של הביטחון הלאומי והביטחון האישי מעורר שוב ושוב קולות מחאה נגד מה שנראה בטעות דריכה במקום או "התאהבות" במלחמה.
מאה שנה של "אל-אקצא בסכנה"
במצב כזה העייפות מזנבת בנו. האופציה האשלייתית להגיע להסכם מדומיין ולסיים את האיבה מזנבת בהיגיון ובפיקחות הדורשים מאיתנו יכולת עמידה בסבבי קרבות חוזרים ונשנים. זו הסיבה שקבוצה ניכרת כל כך מעם ישראל, שהייתה חוד החנית של הביטחון ושל המלחמה על הקיום שנים רבות כל כך, מגלה בשנים האחרונות עייפות, מרירות, פירוק והתפרקות פנימית מזעזעת, שכל העטיפות המתוחכמות שבעולם כבר לא יצליחו להסתיר.
ואולם דווקא שונאינו הגדולים ביותר מציבים לנגד עינינו כל הזמן תמונה אחרת לגמרי, גם אם אנחנו מסרבים לפעמים לראות אותה.
מאז אותה הצהרה על הקמת בית לאומי לעם היהודי אחרי מלחמת העולם הראשונה ועד לרגעים אלה ממש אויבינו חוזרים ואומרים שהמלחמה היא על ירושלים. את הקריאות "אל-אקצא בסכנה" כבר קראו ערביי ארץ ישראל בפרעות תר"ף (1920), כשיצאו לעשות פוגרומים ביהודי הגליל, כך לפי תיאור השומר אלכסנדר זייד. קריאות אלה לא פסקו עד ימינו אנו, עד מלחמת התקומה, שהם קראו לה "מבול אל-אקצא".
מה הם יודעים שרבים מאיתנו טרם הבינו?
בעיני חלקים מאיתנו מלחמות ישראל נתפסות כאמור מלחמה על הקיום בלבד, מלחמה שנועדה לבצר את ביטחוננו בלבד. בעיני מי שעדיין שקועים באתוס של ציונות מחולנת מכל יהדות, ממש אסור לדבר על יותר מזה. הס מלהזכיר מלחמת דת. חלילה מלומר שהמלחמות שלנו הן על ירושלים. ובהתאם לכך נוצרת חרדה קיומית מפני גנרלים חדשים, בעלי רוח אחרת, התופסים פיקוד על המערכות.
אך אויבינו הגדולים ביותר יודעים כבר יותר ממאה שנה שהמלחמה היא הרבה יותר מזה, היא על אמונות היסוד של הקיום האנושי בעולם. העיוורון שלנו גובה מאיתנו מחירים כבדים מתמשכים. העיוורון הזה הוא אבי אבות הקונספציה, הרבה מעבר לכל דבר שייבדק בוועדת חקירה כזו או אחרת. כשגם אנחנו נכיר בכך בבהירות, יותכו שלשלות הברזל שכבלו את רוחנו ואת חירותנו, ותודעת ירושלים תתחיל להתגלות.
ירושלים: ציונות של ייעוד והשפעה של מעצמה
ירושלים היא המקום המחזיק את סיפור העומק, את הייעוד, את האור ואת היופי, את המסכת הערכית ואת השליחות הלאומית של העם היהודי בעולם ולעולם. ירושלים היא המקום המזכיר לנו שלבית הלאומי של העם היהודי יש בשורה עמוקה לאדם, הרבה מעבר לביצור הקיום הלאומי עצמו. ממקור ההשראה ותעצומות החיים של ירושלים הבית הלאומי שלנו משפיע על העולם אמונה ואמון, מבט של נצח ותעצומות ניצחון של הטוב בעולם.
אורה של ירושלים השוכן בתוך הבית הלאומי של עם ישראל מלמד את האדם ואת העולם ששאיפות רוחניות נעלות, משפט, צדק וצדקה, אחדות וערבות הדדית ועוצמה לאומית ומדינית – יכולים ואמורים להתכנס יחד לגוף אחד ושמו ישראל. יופייה של ירושלים מלמד אותנו שמעצמה יהודית לאומית, מדינית וכלכלית היא כלי משובח מאוד להשפעה מוסרית ולשאיפה רוחנית.
העיר שחוברה לה יחדיו מלמדת אותנו שאחדות אמיתית נובעת מהתקשרות משותפת עם מה שנעלה מאיתנו. ירושלים לא נועדה להיות רק אור לגויים. היא נועדה להיות קודם כול אור לעצמנו, לעם, למשפחה, לכל יחיד ושאיפותיו. כל אלה הם נשמת הקיום שלנו. עליהם אנו נלחמים כבר אלפי שנים, וביתר שאת מאז חזרנו לחיות כבית לאומי; ואת אלה רוצים לקחת מאיתנו הקמים עלינו לכלותנו.
ירושלים – ציונות של העתיד
תפיסת הציונות כביצור הקיום בלבד גרמה לתקומה הלאומית להיות בעיני רבים נקודת המיצוי והסיום של התנועה הציונית. אחריה נותר לעסוק בדברים אחרים, כמו זכויות הפרט והעדפה מתקנת למיעוטים. אך אין טעות גדולה וקשה מזו. ביצור הקיום של העם היהודי בארץ ישראל אינו נקודת הסיום של הציונות אלא רק נקודת ההתחלה שלה, הבסיס שמתוכו צומח כל החזון העתידי שלנו על תיקון העולם והאדם. חזון זה הולך ומתברר, הולך ומתפתח, הולך ומעמיק גם באמצעות כל המלחמות העוברות עלינו.
היציאה שלנו לקרב נועדה לא רק לשימור הקיים, אלא יותר מכך – להתקדמות עוד צעד בתיקון העתיד, בעקירת הרוע, בהצמחת מציאות טובה ומתוקנת יותר, בשאיפה רוחנית ובשפע גשמי, באצילות מוסרית ובגבורה לאומית, שיאירו גם לנו וגם לעולם ויקלפו הרבה שקרים האופפים את הקיום האנושי נוכח פני תקוות העתיד ונבואות הגאולה. כל השאיפות האלה מתכנסות יחד לשאיפה לבניין שלם של העיר שחוברה לה יחדיו, לירושלים הבנויה.