השבועות האחרונים, בהם רצף אירועי אלימות קשים בקרב בני נוער, מטלטלים את כולנו. המדובר שבהם הוא כמובן הרצח המזעזע של ימנו בנימין זלקה ז״ל בפתח תקווה שלא קרה בגלל דקירה אחת, אלא בגלל תרבות שלמה של ביטול האחר ושיח פוגעני. כדי לעצור את ההידרדרות, אי אפשר להסתפק בבית הספר, חייבים לשלב בין מיתון השיח במרחב הדיגיטלי לבין חינוך בלתי פורמלי חזק בשטח.
"חבר'ה, בבקשה, תפסיקו עם הספריי פה בפנים. זה עושה בלגן."
"יאללה, תרגיע. מי אתה בכלל?"
הדו-שיח הקצר הזה הוא לא פחות מתמרור אזהרה. בקשה פשוטה ולגיטימית נענית בזלזול, הזלזול הופך לעימות, והעימות לאלימות קיצונית ובלתי נתפסת. על כלום.
אבל האמת היא שזה לא מתחיל שם. אלימות כזו לא נוצרת ברגע אחד. היא נבנית בהדרגה, בתוך תרבות שמרשה לעצמה לזלזל. הרשתות החברתיות הפכו לזירת אימון יומיומית: "תיבות תהודה" (Echo Chambers) שמקצינות עמדות, מעודדות שיח מתלהם ומקהות רגישות. מאחורי המסך אין מבט, אין השלכות מיידיות, ויש הרבה פחות עכבות.
כשמתרגלים לבטל, להקטין ולהשפיל במרחב הווירטואלי, זה לא נשאר שם. הזלזול זולג אל המציאות- אל הכביש, אל הכיתה, ואל דלפק הפיצרייה. המדרון הזה לא רק חלקלק, הוא גם מהיר.
אלימות כזו לא נוצרת ברגע אחד. היא נבנית בהדרגה, בתוך תרבות שמרשה לעצמה לזלזל.
כאשת חינוך העוסקת בשילוב שבין החינוך הבלתי פורמלי לעולם הדיגיטלי, אני נשאלת לא פעם היכן מסתתר הפתרון. התשובה אינה נוחה, אך היא ברורה: עלינו לפעול בשתי חזיתות במקביל: מיתון השיח ברשת ונוכחות אמיתית בשטח.
אי אפשר להמשיך להסתפק בחינוך שבין כותלי בית הספר. בני הנוער שלנו זקוקים למסגרות חזקות של חינוך בלתי פורמלי, לתחושת משמעות ושייכות, ובעיקר לליווי של דמויות בוגרות ורלוונטיות שנמצאות שם עבורם באמת. לא מרחוק ולא רק בתיאוריה, אלא פנים אל פנים כדי להציב גבולות, לדבר על כבוד, ולהתמודד יחד עם המציאות.
הרב לורד יונתן זקס ז״ל, בספרו "שיג ושיח", ניסח זאת באופן חד: ״כל האידיאלים הנשגבים בעולם… נשארים על הנייר כל עוד אין הם מתורגמים להרגלים של מעשה, שמטבעם נעשים להרגלי הלב״.
הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" וגם "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" לא יכולים להישאר סיסמאות יפות. הם חייבים להפוך להרגלים יומיומיים ביכולת לעצור רגע לפני שלוחצים "שלח" על תגובה ברשת החברתית, ובאופן שבו אנחנו פונים זה לזה גם פנים אל פנים.
בואו ניקח את הסיפור הכואב של בנימין ז"ל אלינו הביתה. נשב עם הילדים סביב שולחן האוכל, נדבר עם התלמידים והחניכים, ונזכיר גם לעצמנו שהזלזול הקטן ביותר באדם אחר אינו דבר של מה בכך- אלא התחלה של מדרון.
כבוד לזולת, ברשת ובמציאות, אינו ערך נחמד או תוספת חינוכית. הוא תנאי בסיסי לחברה מתוקנת. אם לא נלמד את זה עכשיו, נמשיך לשלם מחירים כבדים.