בואו נעשה ניסוי קטן, ובלי לחפש בגוגל: מישהו כאן יודע מי נמצא במקום החמישי בליכוד? מישהו יכול לנקוב בשמותיהם של חמישה חברי כנסת מ"יש עתיד" ולספר מה הייתה העשייה המרכזית שלהם השנה? ומה לגבי מספרי 3 ו-4 במפלגות החדשות שקמות עכשיו לקראת בחירות 2026?
סביר להניח שהתשובה של רובכם היא שתיקה מביכה. ואתם לא אשמים. הפוליטיקה הישראלית עברה תהליך השטחה: מתנועות המוניות, אידיאולוגיות ומורכבות, הפכנו למערכת של מופעי יחיד. אנחנו כבר לא מצביעים לדרך, אלא לפנים שמופיעות על שלט החוצות. המפלגה הפכה לישות משפטית שכל תכליתה היא לשרת את הפרזנטור שניצב בראשה.
מות המקצוענות והמרדף אחרי הלייקים
המחיר הראשון שאנחנו משלמים על כך הוא מות המקצוענות. עבודה פרלמנטרית אמיתית היא עבודה אפורה וסיזיפית. כשדנים על תקציב, חוקי הסדרים או משברי דיור, מצופה מנבחר ציבור לצלול לנתוני מאקרו, להבין סטטיסטיקה מורכבת ולקרוא מחקרים כמותניים לפני שהוא מרים את היד. אבל למה שחבר כנסת אלמוני במפלגה של איש אחד ישקיע בזה דקה מזמנו?
התמריץ שלו הפוך לחלוטין. בגלל שהמפלגה פרסונלית, הדרך היחידה שלו לא להיות "רואה ואינו נראה" היא לייצר פרובוקציה. וכך, כשאנשי עשייה מגיעים לכנסת לחפש כתובת – בין אם אלו קבוצות שפועלות להקמת נקודות התיישבות חדשות וזקוקות לעזרה מול הבירוקרטיה, או מילואימניקים שדורשים פתרונות אמיתיים עבור דור הניצחון שחזר מהחזית – הם מוצאים מסדרונות ריקים. הח"כים לא בוועדות (ואם הם כבר מגיעים, זה רק כדי לצלם 'שורטס' לרשתות), ולא קוראים נתונים. כשהם יורדים לשטח, זה רק כדי לחפש את הצעקה הבאה שתביא לייקים בטיקטוק.
המקצוענות מתה, יחי הרייטינג. כבר אין עשייה אמיתית, אין רצון לפתרון עומק של בעיות או קריאה מעמיקה של ניירות עמדה. הכל הפך למוצר צריכה קצר וחיצוני – עשייה מזויפת שמתאימה לאלגוריתם, אבל לא משנה מציאות.
אשליית המחנה והדיקטטורה של היו"ר
המחיר השני, והמסוכן לא פחות, הוא אשליית ה"מחנה" ומות הדמוקרטיה הפנימית. בעבר, רוב מוחלט של חברי הכנסת בישראל נבחרו במוסדות דמוקרטיים – פריימריז, מרכזי מפלגות, סניפים. היה למפלגה מנגנון פנימי חי שיכול היה לאתגר את המנהיג. היום? למעלה ממחצית מחברי הכנסת המכהנים מגיעים ממפלגות שבהן אין שום הליך דמוקרטי. ב"יש עתיד", ב"ישראל ביתנו", ב"מחנה הממלכתי", וכמובן ברוב המפלגות החדשות שקמות כעת, יש אדם אחד שקובע הכל.
המנגנונים הישנים של מרכזי המפלגות (כמו בליכוד) אולי לא היו מושלמים, אבל הם היו עדיפים בהרבה על הדיקטטורה הנוכחית. הפתרון, אגב, כבר מונח על השולחן: גופים כמו פורום קהלת והמכון הישראלי לדמוקרטיה כבר הציגו מודלים של 'פתק חצי פתוח' – הצעה שאמורה לרפא את חסרונות העבר ולחלץ אותנו מהמצב ההזוי שאליו נקלענו היום.
מדובר בסיטואציה חסרת תקדים בדמוקרטיה המערבית. עשרות חברי כנסת חבים את כיסאם, משכורתם והקריירה שלהם לגחמה של יו"ר אחד ששיבץ אותם ברשימה. במבנה כזה, אין דמוקרטיה פנימית ואין ביקורת. מי שמעז להציג דעה עצמאית – מוצא את עצמו בחוץ. אנחנו מדברים גבוהה גבוהה על הדמוקרטיה הישראלית, אבל מתעלמים מכך שהמפלגות עצמן מתנהלות כמו חברות פרטיות בבעלות יחיד, עם דירקטוריון של "יס-מנים".
המניפה המסתתרת של הציונות הדתית
האבסורד הזה פוגע ביכולת שלנו לראות את המפלגות כפי שהן באמת אמורות להיות. קחו למשל את מפלגת הציונות הדתית. אם תשאלו צרכן תקשורת ממוצע שניזון מכותרות, הוא יגיד לכם שזו "המפלגה של סמוטריץ' וסטרוק", ויצייר אותה בצבע אחיד של חרד"ליות קצה. זה הסיפור שהתקשורת, שאוהבת קונפליקטים פשוטים, מוכרת לנו.
אבל כשמסירים את המשקפיים השטוחים, מגלים מציאות אחרת. מגלים מניפה. מי שטורח להביט מעבר לראש המפלגה, ימצא שם את מיכל וולדיגר, ה"גבשניקית" הקלאסית שמייצגת את המיינסטרים הבורגני של הציונות הדתית, הוא ימצא שם את ח"כ משה סולומון מחבל לכיש, בוגר ישיבת הר עציון, שמביא קול מתון ומעמיק, הוא יראה את אוהד טל מאפרת, ואת אופיר סופר שמביא את קולה של הפריפריה הצפונית.
האנשים האלה לא שם במקרה. הם מרכיבים יחד פסיפס מדויק של מגזר שלם. אבל בגלל תרבות "האיש האחד", המגוון העצום הזה מוסתר. המפלגה כולה נצבעת בצבע של היו"ר ואולי עוד ח׳׳כ אחד, ואלפי בוחרים פוטנציאליים משתכנעים שהמפלגה "היא לא הם", פשוט כי לא נתנו להם לראות את הנציג שדומה להם – וזה לא במקרה!
השאלה האמיתית שעולה מהשלטים המיותמים בצמתים היא עלינו. מתי הפכנו מציבור של שותפים לקהל של צרכנים עיוורים? מתי הסכמנו להפקיד צ'ק פתוח בידי אנשים שאין לנו מושג מה הם באמת חושבים, רק בגלל שהמותג למעלה נוצץ?
התיקון לא יגיע מהאולפנים "ולא מהיועצים האסטרטגיים שנושאים במידה רבה באחריות למצב אלא הוא חייב להגיע מאיתנו. בפעם הבאה שאתם עומדים מול קלפי, או אפילו לפני זה שאתם קוראים בעיתון על מפלגה כזו או אחרת אל תסתפקו במי שעומד בפרונט. תדרשו להכיר את הנבחרת. תדרשו לראות את המניפה כולה – את אלו שיעשו את העבודה האפורה, שיצללו לנתונים ויילחמו בוועדות כשהמצלמות ייכבו.
כי פוליטיקה של איש אחד אולי מביאה רייטינג, אבל בסופו של דבר, היא משאירה אותנו – האזרחים – לבד.