בין המילים הרכות של נעמי זיני, רעיית ראש השב"כ, לבין האלימות המילולית משולחת הרסן שהוטחה בה, נחשפה שוב התהום בין מחווה אנושית פשוטה לבין תרבות פוליטית רעילה, המתכסה באצטלת שוויון, אך בפועל מסתירה מנגנון ישן של בוז, משטור תרבותי ורדיפה של נשים שאינן מתיישרות עם הקוד האידאולוגי המבוקש.

מה שהתחיל כסערה בכוס תה סביב האיגרת של נעמי זיני, שנשלחה לרעיות אנשי השירות בשב"כ, נשים שהיא מזדהה עמן במעמדה, התברר מהר מאוד כמחול שדים וכציד מכשפות של ממש. מחול שדים צפוי, מכוער, ארסי, ובעיקר כזה ששוב חושף את ערוותו של מחנה המתיימר לנאורות.

תוך דקות ספורות התברר שלא המחווה היא הבעיה, ואף לא תוכנה האמיתי של האיגרת. הבעיה, בעיני מעטים אך קולניים מדי, היא האשה שכתבה אותה, העולם שממנו היא מגיעה והזהות שהיא נושאת בלי להתנצל.

הממונה על השוויון המגדרי בתוך הארגון מתחה ביקורת וטענה כי האיגרת מדירה עובדות ומנהלות רבות, המונות כ-35% מן המשרתים, ואף פוגעת באוכלוסיות נוספות שאינן נכללות בניסוח הזה.
אבל מהרגע שהסערה יצאה מגבולות הטענה הזאת, שאפשר לדון אם היא עניינית ואם לאו, נחשפה הסיבה האמיתית שבמרכז הביקורת. השיח הידרדר במהירות למחוזות של לעג, גיחוך, בוז, מיזוגניה, נבירה ברחמה, רמיזות חברתיות, עקיצות זהותיות, וכמובן גל של תגובות שעסקו הרבה פחות באיגרת והרבה יותר בדמותה של הכותבת.

נעמי זיני איננה סתם אשה שכתבה איגרת. היא אשה דתייה, המזוהה עם הציונות הדתית, עם נזר של יהודייה גאה על ראשה

נעמי זיני איננה סתם אשה שכתבה איגרת. היא אשה דתייה, המזוהה עם הציונות הדתית, עם נזר של יהודייה גאה על ראשה, או בשפתם – "סמרטוט על הראש", שכותבת בשפה שאינה כפופה לקודים של הפמיניזם הפרוגרסיבי על תנאי בן זמננו. וזה, בעיני אותם מבקרים, כבר חטא בל יכופר, המחייב מסע שטנה ודמוניזציה לשם דה-לגיטימציה.

וזו בדיוק הנקודה שצריך להניח על השולחן בלי פחד ובלי גינונים. מי שבאמת מוטרדים מן ההיבט הארגוני היו מסתפקים בהערה עניינית, אולי אפילו מוצדקת בחלקה, על כך שהניסוח לא כלל גם נשים משרתות ובני זוגן. זה היה יכול להיגמר שם. אבל זה לא נגמר שם, משום שזו לא הייתה המטרה. הייתה כאן הסתערות יצרית. היה כאן דחף להוקיע. אותו מנגנון רעיל ומוכר, שלמודי ניסיון אנחנו בכדי לזהות – לקחת מחווה רכה, אנושית ואישית, ולהפוך אותה באחת לראיה מרשיעה לאיזו חשיכה אידאולוגית מדומיינת, משל אין מדובר במכתב תודה אלא במסמך הקמה של משטר דכאני ואפל.

ככל שהפער בין המעשה לבין עוצמת התגובה גדול יותר, כך הוא מסגיר טוב יותר את מניעיה האמיתיים. הרי מה היה שם בסך הכל? אשה, רעייתו של איש שירות בכיר, שפנתה לנשות משרתי הארגון בשפה של הערכה, של אחווה, של נשיאה בעול ושל חיים הנבנים מאחורי הקלעים. אפשר לחשוב שהניסוח אינו לטעמך. אפשר לומר שהוא משקף עולם מושגים מסוים. אפשר אפילו לטעון שהוא חלקי. אבל כדי להציג אותו כאירוע שערורייתי, כהחלקה מסוכנת, וכעלבון מוסדי המחייב כמעט נזיפה ציבורית ומשפט שדה, צריך להיות לכוד עמוק בתוך תבנית מחשבה פוליטית שמסוגלת לזהות אלימות, גם במקום שבו יש רק רוך טהור. וזה כבר אומר הרבה יותר על המתבונן מאשר על המעשה של נעמי זיני.

הביקורת של הממונה על השוויון המגדרי בארגון היא כמובן לב הסיפור, ולא במקרה. משום שכאשר מי שאמורה לעסוק בשוויון מגדרי מתרעמת על עצם קיומה של מחווה נשית מסוג מסוים, היא אינה מגינה על שוויון, אלא על כך שהמושג "שוויון" נשבה בידי תפיסה פוליטית צרה. שוויון אמיתי לא אמור למחוק הבדלים בין נשים, ולא להכתיב להן מהי הדרך הלגיטימית היחידה להיות אשה. שוויון אמיתי לא אמור לסבול ולהכיל רק נשים שמנסחות את עצמן בשפה מסוימת, מהדהדות תודעה מסוימת ומדברות מתוך הקודים הנכונים למחנה הרואה בעצמו כנכון. ברגע שאשה בוחרת לנסח את עצמה במונחים של בית, , של נשיאה שקטה בעול, של טיפוח מלאכת המשפחה כשליחות, שכה נדחקה בעידן של ימינו ומיד עטים עליה כדי לבקר את עצם בחירותיה האישיות, אין כאן מאבק לשוויון. יש כאן משטור תרבותי. וזה, דא עקא, כל הסיפור.

כשהאשה היא דתייה, שמרנית, או מזוהה עם מחנה שהם מתעבים, הכל כשר ומותר. פתאום זו "ביקורת". פתאום זו "חשיפה". פתאום זו "תגובה חברתית". והנה שוב מתגלה הצביעות במערומיה, כי לא דאגה לנשים יש כאן, אלא שנאה לנשים מן הסוג הלא נכון.

חוגים שמרבים לדבר בשם בחירה נשית, אוטונומיה נשית, חירות נשית וכבוד לנשים באשר הן, מגלים פעם אחר פעם שהעקרונות הללו תקפים רק כל עוד האשה בוחרת "נכון". כלומר, כל עוד היא מאמצת את השפה הצפויה, את הסמלים הרצויים ואת סולם הערכים המאושר על ידי האליטה הנכונה. אך אם אשה דתייה, מן הציונות הדתית, עם כיסוי ראש, מעזה לדבר על מלאכת הבית וגידול הילדים, על עמידה מאחורי הקלעים, על דבקות בחיים ובטוב, לפתע כל המילון הליברלי נזרק מהחלון. פתאום אין כבוד לבחירה. אין קשב לגיוון. אין סובלנות לזהות. יש רק חריקת שיניים, זלזול, ותביעה משתמעת להתיישר מיד לפי הלקסיקון המאושר. זה לא פמיניזם. זו עריצות תרבותית פטרנליסטית אשר עטופה בסיסמאות יפות.

כיעורן של רבות מן התגובות ברשת, המכווצות את הבטן מרוב הרוע הגלום בהן, מעיד שמעבר לוויכוח על תוכן האיגרת, חלק ניכר מן השיח גלש מהר מאוד למקומות מזוהמים. לתגובות שעסקו ביילודה, במראה, בזהות הדתית, בסממנים חיצוניים, ובעצם באותו חומר אנושי שהמחנה הזה מתיימר להוקיע כשהוא מופנה כלפי נשים אחרות. במילים אחרות – כשהאשה היא "משלהם", כל הערה על גוף, על משפחה, על היותה אם, או על סגנון חייה, תיחשב מיד לשנאת נשים. כשהאשה היא דתייה, שמרנית, או מזוהה עם מחנה שהם מתעבים, הכל כשר ומותר. פתאום זו "ביקורת". פתאום זו "חשיפה". פתאום זו "תגובה חברתית". והנה שוב מתגלה הצביעות במערומיה, כי לא דאגה לנשים יש כאן, אלא שנאה לנשים מן הסוג הלא נכון.

וצריך לומר ביושר. יש משהו כמעט קומי בטענה שחלק מן המבקרים ניסו לשווק, כאילו כעסם נובע מאי הכללתן של נשות הארגון עצמן. ראשית, משום שנעמי זיני כלל לא כתבה לגברים, כך שגם הטענה כאילו בוצעה כאן חלוקה מהותנית רשמית היא חסרת כל פרופורציה. היא לא קבעה תקן. היא לא הגדירה תפקידים. היא לא בנתה מנגנון ארגוני חדש. היא שלחה איגרת לקבוצת נשים מסוימת, מתוך זיהוי של חוויה מסוימת. שנית, משום שהדיון האמיתי מעולם לא היה על הכלה. אילו היה מדובר באשה אחרת, עם קודים אחרים, עם סגנון אחר, ועם שייכות פוליטית אחרת, סביר מאוד להניח שאותה מחווה עצמה הייתה מתוארת כמרגשת, קהילתית, מחבקת ומכילה. מה שמוכיח שוב שהמבחן כאן אינו תוכני, אלא שבטי.

גם הרקע הרחב יותר אינו מקרי. דוד זיני עצמו לא התקבל מעולם, על ידי חלקים במחנה הזה, כעוד מינוי מקצועי הנתון לוויכוח. סביב מינויו התנהל מאבק ציבורי ומשפטי, הוגשו עתירות, הוטחו טענות, ונעשה מאמץ לא מבוטל למנוע את כניסתו לתפקיד.
קשה להתעלם מן הרושם שהסערה נגד נעמי זיני אינה אירוע מנותק, אלא עוד חוליה באותו רצף שמטרתה לבלום את האיש באמצעות סימון רעייתו כדמון.
כי אם כבר אי אפשר לבטל את המינוי, לפחות אפשר לצרוב תודעתית את סביבתו כ"חשוכה, ומסוכנת".

לאיש כמעט לא הפריע כאשר בחשבון ה – X הרשמי של נשיא המדינה פורסמו שוב ושוב מסרים בגוף ראשון מאת מיכל הרצוג, הפותחים במילים "כאן מיכל". אפשר להסכים לזה ואפשר שלא, אבל ברור לגמרי שהמרחב הציבורי בישראל יודע להכיל מצבים שבהם רעיית איש ממלכתי משתמשת בבמה ציבורית מזוהה כדי לשאת מסר אישי או ערכי. זה לא נתפס כפלישה, לא כחציית קו אדום, ולא כהתמוטטות סדרי המנהל התקין. וזה בסדר גמור. אלא שאז צריך לשאול ביושר: אם כך, מדוע דווקא כאשר נעמי זיני שולחת איגרת רכה ומכבדת, שאפילו לא נכתבה מחשבון ממלכתי פתוח לציבור הרחב אלא כהודעה הממוענת לקבוצה מסוימת, קמה שאגה כאילו מדובר בשערורייה ממלכתית?
מפני שבישראל של חלק מן המבקרים, לא כל אשה רשאית לדבר באותה מידה של לגיטימיות ונעמי זיני היא מחוץ לאותה משוואה.

בואו נודה באמת המרה, הוויכוח האמיתי כאן איננו על שוויון, ואפילו לא על הכלה או טולרנטיות.
הויכוח הוא על שליטה תרבותית. על השאלה מי רשאי לייצג נשיות במרחב הציבורי, מי זכאי לחמלה וללגיטימציה, ומי אמורה להיות מושפלת עד עפר, רק משום שהיא מזכירה לציבור שיש גם נשים אחרות בישראל. נשים שאינן מתביישות במשפחתיות. שאינן מתנצלות על אמונתן. שאינן רואות סתירה בין עומק רוחני, אחריות משפחתית ועוצמה נשית. נשים שלא צריכות את אישורו של הפמיניזם הפוליטי כדי לדעת מי הן וכמה יקר הוא ערכן. ונעמי זיני, מבלי שכלל התכוונה לכך, הניחה אצבע בדיוק על הפצע המדמם הזה בחברה הישראלית.

משום שלאיגרת שלה היה חטא אחד בלבד: היא לא נכתבה בשפה הנכונה לאנשים הנכונים בעיני עצמם. היא לא הסוותה את עצמה בנוסחאות הנכונות. היא לא עברה דרך מסנני התקינות של השבט הנכון בעיני עצמו. היא פשוט דיברה בעברית של זהות, של שורש, של חיבור, של רוך, של אמונה, של אחריות ושל אהבת חיים. ובעיני מי שהתרגלו לראות בכל גילוי כזה איום, זה לבדו הספיק על מנת שיצאו למסע צלב.

צריך גם לומר מילה על המושג "הדרה", שנשלף כאן במהירות כמעט אוטומטית. יש הבדל בסיסי בין הדרה לבין פנייה לקבוצה מסוימת מתוך רצון להכיר בה. כל טקסט שממוען לקבוצת יעד איננו בהכרח מחיקה של אחרים. לא כל אירוע שמכיר בחוויה מסוימת הוא השפלה של חוויות אחרות. בחיים הציבוריים יש אינספור מסרים המופנים לאמהות, לאבות, ללוחמות, למילואימניקים, לאלמנות, למנהלים, לסטודנטים ולכל קבוצה אחרת. רק כאשר הקבוצה המסומנת היא כזו שמעוררת אי נוחות אצל מחנה אידאולוגי מסוים, פתאום עצם ההכרה בה מוכרזת כהדרה. זו איננה רגישות. זו מניפולציה אכזרית בעלת סטנדרט כפול.

ולבסוף, יש כאן גם שיעור גדול יותר על החברה הישראלית. חברה בריאה אמורה לדעת להכיל מגוון רחב של קולות נשיים. גם נשים קרייריסטיות, גם נשים לוחמות, גם נשים מסורתיות, גם נשים דתיות, גם נשים שמנסחות את עצמן דרך בית ומשפחה, וגם נשים שמנסחות את עצמן דרך הישג ציבורי מובהק. חברה חופשית אינה פוחדת מן המגוון הזה, ואינה דורסת אותו בשם תיאוריה אחת על נשיות ראויה. מי שבאמת מכבד נשים, מכבד גם אשה שלא עונה להגדרה ההומוגנית שלו. גם אשה שהאצילות שלה שקטה. גם אשה שהעוצמה שלה אינה צעקנית ובעיקר אשה שמסרבת להתבייש בעולם הערכים שלה.

נעמי זיני, לטעמי, לא חשפה כאן נחשלות. היא חשפה את פרצופו המכוער של מבקריה.
היא חשפה עד כמה חלקים מסוימים בשיח הציבורי חדלו מזמן להתעניין באמת בנשים, ובמקום זאת עוסקים בסיווגן הפוליטי. היא חשפה עד כמה הדיבור על חירות נשית הוא לעיתים קרובות תנאי, מוגבל, סלקטיבי ושבטי. ובעיקר, היא חשפה עד כמה גדולה האיבה כלפי נשים שמסרבות להיעשות חיקוי דהוי של הדגם שהוכן עבורן מראש ובאופן אירוני – על ידי גברים מערביים הטוענים לליברליזם.

לא על נשים הם נלחמו כאן, אלא על הגמוניה הם נלחמו. על בלעדיות תרבותית. על הזכות לקבוע מי תיחשב אשה ראויה ומי תידחק אל הצד הלא נכון של ההיסטוריה. ונעמי זיני, באיגרת אחת פשוטה, חשפה אותם במלוא עליבותם.

כאשה שנולדה וצמחה בבית חילוני, ליברלי ואף המשוייך לאותו מחנה שמאל, עדיפה בעיניי לאין שיעור הרכות של נעמי זיני, עם כל מה שהיא מסמלת, על פני שיח מאיים, כוחני, מבעית ומקטב, מן הסוג שכבר שמענו כאן בעבר מצד דמויות אחרות בזירה הציבורית. בין איגרת של הוקרה וסולידריות לבין ציוצים המטילים אימה ומנרמלים שפה של שבירת מערכות, הבחירה הערכית שלי ברורה לגמרי.

משום שלא נעמי זיני היא שצריכה לתת כאן דין וחשבון. מי שנדרש להכות על חטא, הוא אותו מחנה שבשם הקידמה מרשה לעצמו לרמוס אשה דתייה על עצם כך שגוון קולה הוא אחר ועל כך שרוקנו מכל תוכן את מהות הפמיניזם והפכו אותו שוב ושוב למנגנון של השתקה בריוני.

כי לא על נשים הם נלחמו כאן, אלא על הגמוניה הם נלחמו. על בלעדיות תרבותית. על הזכות לקבוע מי תיחשב אשה ראויה ומי תידחק אל הצד הלא נכון של ההיסטוריה. ונעמי זיני, באיגרת אחת פשוטה, חשפה אותם במלוא עליבותם.

ובתוך כל הרעש, הלעג ומחול השדים שהתעורר סביב מחווה של רוך, מחווה שנגררה בעל כורחה אל מול כיתת יורים אידאולוגית, ראוי לזכור מה באמת היה בה: הושטת יד אנושית, הכרה שקטה, וסולידריות בין נשים שיודעות מהו עול שאין לו תמיד שם ואין לו תמיד במה. דווקא בימים של ציניות, לעג ופירוד, ראוי לבחור בצד הזה. בצד שמסוגל עדיין לזהות חסד כשהוא מופיע. בצד שמבין כי גם בין נשים שונות מאוד זו מזו יכולה להתקיים ברית של הכרה, של כבוד ושל נאמנות אנושית. "כי אל אשר תלכי אלך" אינו לשון של כניעה, אלא של שותפות. וזה, יותר מכל, הדבר שהיה ראוי ללמוד מן האיגרת הזאת.