תמיד כששמעתי על מחנכים ומורים שאיבדו תלמיד, התפללתי בלב שרק לא אעמוד בניסיון הזה. בואו, אנחנו טובעים בציניות ובקיטש, והתגובה הראשונה תמיד יכולה לקחת את המשפט הראשון למשהו כמו "נו, מי ישמע כמה היית מחובר אליו? מתי בכלל בפעם האחרונה שדיברת איתו? אל תיסחף".
אז זהו. מכירים את זה שיש לכם חברים שאתם יכולים שלא לדבר איתם עשר שנים ופתאום רואים אותם ומתחילים את השיחה מהפעם האחרונה שהפסקתם? אומנם במקרה הזה זה קצת שונה, כי אביעד הי"ד לא היה חבר שלי אלא תלמיד שלי, אבל איך שהבנתי ועיכלתי ישר בבום קפץ לי לפנים פלשבק, לא של לוחם וגיבור אלא של תלמיד ביישן משהו, מלא בעוצמה פנימית, שיושב מולי בכיתה ה' ואז בכיתה ו', ולא הבנתי איך המקסים והמתוק והאצילי הזה, איך הוא, דווקא הוא, נפל במלחמה. ואם לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, שמישהו יסביר לי למה לעזאזל אני לא מצליח לעצור את הדמעות?
הנבואה שהפכה למציאות כואבת
בתחילת השנה עברנו השתלמות שבה דיבר הרב חיים סאסי מישיבת ההסדר שדרות. הוא דיבר וסיפר באופן מרתק וחי כל כך על המלחמה ועל 7 באוקטובר, ואז הוא אמר משהו שלא אשכח כל חיי: יכול להיות שיש לכם תלמידים שמטריפים אתכם, אבל אני רוצה שתזכרו תמיד לדון אותם לכף זכות, כי אתם לעולם לא יודעים בעוד כמה שנים מה יקרה איתם ואם תשמעו שהם מסרו את הנפש על העם שלנו.
וחשבתי עליך, אביעד. אומנם לא פגשתי אותך מסוף כיתה ו', אבל עדיין לקחתי איתי את השיעור שלימדתי אותי בלי שידעת אפילו, השיעור שאומר שלפעמים לא צריך לרדוף אחרי המנהיגות וגם לא לשכור צבא של יועצי תקשורת ולהזמין סקרים תפורים ולסגור חוזי עתק עם משרדי פרסום בשביל שיריצו אותך, לפעמים צריך פשוט להיות מי שאתה. בשקט. בבחינה של מים שקטים. עם העוצמות החודרות שלך.
מנהיגות שקטה בתוך סערה
איך אני יודע אביעד שהיית כזה? עובדה. עברו כל כך הרבה שנים מאז שדיברנו. עברתי מאות ואלפי תלמידים. ובכל זאת אם הייתי צריך לבחור תלמיד שמאז ומתמיד סימל לי בחינה של 'מלכות', של הובלה, של האיש למשימות מיוחדות בכיתה כשצריך, זה היית אתה, אביעד.
מעולם לא כפית את עצמך על הסיטואציה. על החברים. תמיד זרמת, ותמיד הנוכחות הטובה והנותנת שלך הייתה שם. גם כשהיו דברים שלא אהבת או שלא באו לך טוב, תמיד ידעת איך להגיש את זה. באיפוק. בצורה מכבדת. ראויה. אצילית כל כך.
הרב עודד וולנסקי ספד לנכדו שנפל בלבנון: שלמות של טוב וטוהר קרנו מאישיותו
שורשים של אצילות
ואם יש דבר אביעד שלא היה אפשר לפספס, זה את הבית האיכותי שבאת ממנו: את אימא, שביום ההורים תמיד ניגשה בחיוך ודיברה בנחת (כל מחנך ומורה יגיד לכם שהיום התכונה הזו כל כך לא מובנת מאליה), ואת אבא, שלמרות הקריירה הצבאית היה חשוב לו להגיע לימים החשובים ולהפגין נוכחות מחבקת.
אביעד היקר והמקסים, אני לא יודע איך להגיב. משום מה לא מלמדים מחנכים במכללות להוראה איך להגיב במקרים כאלה, ואולי טוב שכך. אני רק מבטיח לך שרוח הגבורה והנתינה שלך תמשיך להיות נטועה עמוק בעם ובחברה שלנו עד לגאולה השלמה.
יהי זכרך ברוך.