ממש לקראת בדיקת חמץ ליווינו את נועם מדמני הי"ד, קצין באגוז שהסתפח לנח"ל, ומסר את נפשו בגבורה למען מלחמות ה' והגנה על כולנו.
אני רוצה להצטרף לתהיה ולתביעה של הורים שכולים מצה"ל (ראו לדוגמה במאמר חשוב של חגי לובר): לשטח, להפציץ ולזרבב בלבנון לפני שמסכנים את חיילינו בסריקות, לחפש את המחבל האחרון במקום להוריד מהאויר את המבנה האחרון!
כשהגעתי לרחוב גולני 14, לבית מדמוני בשדרות, ערב חג, ועוד פעם בחג לבית האבלים, השאלה עלתה מאליה: למה ההלכה לא מאפשרת להתאבל ולהתנחם? מיד נכנסים לשמחת חג, ואין מנחם לה!
ראשית נבהיר: זה שהחג מבטל את השבעה, זה לא אומר כלל וכלל שלא חייבים ללכת אליהם לבית (גולני 14 שדרות) דווקא בחג, בשביל לחזק ולהתחזק ולחזק עוד!
ברור ששבוע אחרי החג, בכל שעות היום והלילה, חשוב להם מאד חיזוק. כל מי שיכול לנחם אפילו בקצת – זו מצוה שאי אפשר על ידי אחרים. כל אחד עם הסגנון הייחודי שלו!
מצאנו שביום הכי עצוב בחיים של אהרון הכהן (מיתת בניו), משה הקפיד שממש ימשיך כרגיל. היום הכי עצוב לאהרון היה יום הקמת המשכן – היום הכי שמח לכלל ישראל. האם זה לא אכזרי ולא אנושי לבקש שאהרון יוביל את החגיגה במקום לשבת בצד ולהתאבל?
אמרתי למשפחה: ממש הפוך. מאיפה ינק אהרון את העוצמה של "וידם אהרון" – לשתוק ולקבל עליו את הדין? דווקא מזה שהוא היה חלק מהכלל, והיה שותף בכיר לשמחת הכלל – הוא ידע שהטרגדיה שלו הפרטית זה למען כלל, וכולנו חלק ממשהו ענק!
דוקא אחרי חג, זה מעצים וממלא כוחות כשכלל ישראל יבוא לביתו (גולני 14) וביחד נתמודד ונקבל את הדין הקשה.
מתוך שותפות אמיתית ומתוך צער עמוק, נכניס אותם לשמחת חג. נשיר ונרומם את רוחם ורוחנו, ומתוך שמחת הכלל תבוא רפואה ונחמה לפרט.
בכלל – אנו בו זמנית נושאים בעול עם תושבים רבים במדינת ישראל שסובלים ומאויימים, ובאותו זמן חוגגים את גבורת וישועת ישראל!
נבדוק במשפחות האחרות האבלות מתי ביתם פתוח, וננסה להציף את הבתים בנחמה, בתקווה, באמונה ובחוסן.
"דבר אל בני ישראל", מסביר הספורנו: צריך ללמוד איך מדברים. איך מרוממים את העם. ואז נתפלא לראות שפתאום: "ויסעו". ירוצו לקראת גאולתם.
חג שמח!