אפשר לראות במוות של רב המרצחים האיראני עלי ח'אמינאי עוד פרק מפואר בתולדות הלחימה הישראלית, ובצדק. בואו, לא נראה לי שיש עוד חיל אוויר אחד בעולם שמסוגל להוציא מעצמו הפקה מרהיבה כזו, כולל ידידתנו הטובעת בכסף ארצות הברית, שיש לה צעצועי המלחמה היקרים בעולם.
ובכל זאת, זה יהיה פספוס אם נשאיר את החיסול של ח'אמינאי תחום רק לגבולות הגאופוליטיים. ח'אמינאי, רב-מרצחים, ליווה ברשעות וברוע שלו את המזרח התיכון עשרות שנים עד שיום אחד פשוט התפוגג. נעלם. חוסל.
אם נחשוב על זה, לכל אחד מאיתנו יש גורם כזה, תקרת זכוכית שמעכבת אותו. אותה. את כולנו. שתמיד הייתה שם וליוותה אותנו כמו צל. בתוך הלב. מחשבה שלנו שמזכירה לנו עד כמה אנחנו מוגבלים. כבולים. אזוקים. לא יכולים לפרוס כנפיים ולעוף. זה הקול שגורם לנו להפסיק לנסות ולהאמין ולקוות ולהיות אופטימיים ולדעת ולהאמין שאם רק נלחץ על הידית של הדלת, היא אשכרה תיפתח. היא פשוט מחכה שניגע בה. שנדחוף אותה.
חשבתי על הסיפור עם הקוסם המפורסם בעולם הארי הודיני: בתחילת המאה העשרים הגיע הודיני למסע יחסי ציבור בפריז. הודיני היה גאון שיווקי לא פחות משהיה אומן בריחה, וקרא תיגר על מפקד המשטרה הפריזאית. מפקד המשטרה, שהיה בטוח בעליונות המנעולים הצרפתיים ובתכנון התאים החדשים שלו, גיחך למשמע האתגר. הוא הצהיר לפני העיתונאים: "אין אדם בעולם שיכול לצאת מהתא הזה ללא מפתח". התנאים היו קשוחים: הודיני הופשט מבגדיו (כדי לוודא שלא החביא כלי פריצה). כמו כן הוא נכבל בשרשראות כבדות, וידיו נאזקו. הוא ננעל בתא המעצר המבוצר ביותר מאחורי דלת פלדה כבדה.
לאחר כל ההכנות סובב מפקד המשטרה את המפתח בנקישה בוטחת, איחל להודיני "בהצלחה" בציניות ויצא מהמתחם עם הסוהרים. הודיני החל לעבוד. הקהל והעיתונאים המתינו בחוץ במתח. דקות עברו, והן נמשכו כמו נצח. מה שהקהל בחוץ לא ידע הוא שבתוך התא הודיני נתקל בבעיה שלא צפה.
הוא הצליח להשתחרר מהאזיקים ומהשרשראות בתוך דקות אחדות (בזכות כלי זעיר שהחביא במקום שהסוהרים לא הגיעו אליו בחיפוש או בזכות גמישותו המפורסמת), אבל כשהגיע לדלת התא היא לא נפרצה.
הוא עבד על המנעול שוב ושוב. הוא ניסה להרגיש את הפינים, השתמש בכל הטריקים שלמד בקריירה שלו, אבל המנעול לא הגיב. הודיני החל להזיע. הוא הרגיש שכל המוניטין שלו קורס. שעה עברה, שעתיים. הוא היה מותש ומיואש. בשארית כוחותיו, מתוך עצבים ותסכול, נשען הודיני בכל כובד משקלו על הדלת, והיא פשוט נפתחה.
מתברר שמפקד המשטרה הצרפתית עשה לו תרגיל פסיכולוגי מבריק: הוא מעולם לא נעל את הדלת. המפקד סובב את המפתח בכיוון ההפוך או פשוט השמיע קול של נעילה בלי שהלשונית תיכנס למקומה. מכיוון שהודיני היה משוכנע שהדלת נעולה במנעול המשוכלל בעולם, הוא השקיע את כל המאמץ שלו בפריצה של משהו שלא היה נעול מלכתחילה. הוא ניסה לסובב מנגנון שלא היה קיים באותו רגע.
מה אני בא להגיד לכם? שלפעמים אנחנו לא באמת צריכים לחכות שחיל האוויר הישראלי יסיר את המכשול שאיים עלינו עשרות שנים. לפעמים הטילים המדויקים ביותר יכולים להיות היכולת להשתיק את הסרטים שאנחנו אוכלים בראש, ואחרי שנשתיק אותם נגלה שגם המנהיג המאיים ביותר במזרח התיכון, שכמעט מאה מיליון איש רעדו ממנו, הוא לא יותר מחתיכת אוזן המן.
כמו המכשול שלנו. שהיה שם ותמיד ליווה אותנו, עד שיום אחד התעוררנו בבוקר וגילינו שפשוט נעלם כלא היה.