בחברה הישראלית של השנים האחרונות הולך וצומח זן חדש של פעילי רשת ואנשי תקשורת. במבט שטחי, מדובר באנשי ימין מובהקים: הם חובשים כיפה, מביעים תמיכה אידיאולוגית בהתיישבות ודוגלים בניצחון צבאי מוחלט. רבים בציבור בטוחים שמדובר בקול ימני אותנטי, אך ניתוח סוציולוגי מעמיק חושף תמונה הפוכה לחלוטין. בפועל, קבוצת ההשתייכות של אותם אנשים קרובה הרבה יותר לשמאל.

השמאל הרדיקלי ברשתות מחבק אותם, מהדהד את דבריהם ומשתמש בהם ככלי נשק. מדובר בתופעה סוציולוגית מעניינת של "דתיים שימושיים", הנותנים יד – לעיתים מבלי משים – לסתימת פיות ולפירוק הציונות הדתית מבפנים.

אסטרטגיית הפירוק מבפנים

הציונות הדתית היא זרם אידיאולוגי, ולכן קשה מאוד לפרק אותה בהתקפה חזיתית מבחוץ. השמאל מבין זאת היטב, ולכן הדרך היעילה ביותר לפגוע בה היא באמצעות שימוש באותם גורמי מפתח דתיים. אנשי תקשורת שמאלנים כמו רועי שרון או יוסף ישראל, שמרבים לתקוף את הציונות הדתית, משתמשים באותם דתיים כ"גורם אבולוציוני". הם מהדהדים אותם ללא הרף כדי לומר לציבור: "הנה, תראו – אפילו הדתיים בעד שילוב לוחמות", או "אפילו הדתיים יוצאים נגד הממשלה והימין". הם לוקחים אך ורק את הרגעים שבהם הדתי תוקף את המחנה שלו, וכך משתמשים בו כדי לפרק את הציבור, ובעיקר את האידאולוגיה הדתית שלו.

רועי שרון. צילום מסך מטוויטר

יש לציין שהרבה פעמים אותם תוקפים שמשתמשים בדתיים השימושיים הם דתיים לשעבר שזרקו את הכיפה ורוצים שהמגזר ילך בעקבותיהם.

צביעות חופש הביטוי וסתימת הפיות

אחד המאפיינים הבולטים של השמאל הרדיקלי הוא הרצון להשתיק ולסתום פיות ליריבים פוליטיים, ואותם "דתיים שימושיים" מיישרים קו עם גישה זו באופן מלא. הדוגמה המובהקת לכך התרחשה כאשר רשת טוויטר חסמה את החשבון של ארגון הימין "תורת לחימה".

במקום להזדעק על הפגיעה המהותית בחופש הביטוי, התגובות מקרב אותם דתיים היו בלתי נתפסות. העיתונאי עקיבא נוביק, אשר חובש כיפה, מיהר לכנות את החסימה במילים "זמן לניקוי רעלים". האבסורד זועק לשמיים: נוביק כותב בעיתון "הארץ", שהוא עיתון בעל קו פוסט-ציוני, פוסט-דתי ופוסט-לאומי, שיוצא באופן תדיר נגד חיילי צה"ל. בעיתון זה נוביק מרגיש בנוח לכתוב ואינו מזהה בו שום "רעל". אך כשארגון ימין מובהק נחסם? פתאום מדובר ב"רעל" שיש לנקות.

באופן דומה התבטא הצייצן יוני ורנר, לשעבר עוזרו של שר החינוך רפי פרץ. ורנר מרבה לתקוף את "תורת לחימה" ברשתות וזוכה לשיתופים נלהבים מהשמאל. כשהארגון נחסם, הוא בחר לצייץ ולהסביר באריכות שחסימה זו היא לא סתימת פיות, אלא חלק בלתי נפרד מהדיון על "גבולות חופש הביטוי". טוויטר מוצפת בחשבונות רעילים של פעילי שמאל – החל משקמה ברסלר, דרך נאווה רוזליו ועד לעיתון הארץ עצמו. מול כל אלו, ורנר אינו מערער בקול על גבולות השיח. רק כאשר ארגון ימני מושתק באופן דורסני, הוא נזכר להתעורר ולגבות את החסימה בעטיפה אינטלקטואלית מזויפת. העיתונאי יוסף ישראל שיתף את דבריו ולאחר מכן כינה את ״תורת לחימה״ כינים, כמו אחרוני האנטישמים. הדתיים השימושיים, כמובן, רואים בדבריו חופש ביטוי בגבולות השיח. ורנר הוא לא הנושא, אלא רק דוגמה לאדם שהתהפך מהקצה אל הקצה, ויש עוד כמוהו.

נקודת הכשל: אשליית ה"או"ם"

נקודת הכשל המרכזית של הדתי השימושי טמונה בעיוורון שלו כלפי המרחב הציבורי. הוא מתבונן במציאות דרך העיניים הפרטיות שלו בלבד ומספר לעצמו סיפור: "אני מעביר ביקורת גם על הימין וגם על השמאל, אני נמצא באו"ם, לא בחרתי בשום צד, ולכן אני אובייקטיבי ורואה את הדברים מלמעלה".

אך במגרש המציאותי אין או"ם. כשהוא מבקר את השמאל – דבריו בטלים בשישים ואינם זוכים לתהודה. גורמי הכוח החזקים בתקשורת מהדהדים אותו אך ורק כשהוא תוקף את הציונות הדתית. השמאל לעולם לא יקבל אותו באמת; הוא בז לו, לתפיסת עולמו ולרבנים שהוא אוהב. הדתי השימושי הוא בסך הכול כלי שרת זמני שנועד לפרק את המחנה הלאומי. חוסר הבנה של המגרש הציבורי ועמדות הכוח בתקשורת גורם לדתיים מסוימים להתנהל כמו כיפה אדומה שלא מזהה זאבים, אלא רק סבתות תמימות שמנהלות שיח מעניין, בלי השלכות מעשיות או סכנות.

החלפת קבוצת ההתייחסות ו"טיפולי המרה" אידיאולוגיים

כדי להבין את שורש התופעה, יש לבחון את שאלת המגדלור המוסרי: מי היא קבוצת ההשתייכות של אותו אדם?

אדם שומר מצוות אמור לשאת עיניים אל בית המדרש שלו או אל חבריו לקהילה, ולשאול את עצמו מה הם היו אומרים. זוהי קבוצת התייחסות בריאה. לעומת זאת, הדתי השימושי העתיק את קבוצת ההתייחסות שלו לשמאל. מתוך רצון עז למצוא חן ולהתקבל, הוא שואל את עצמו ללא הרף: "מה השמאל יגיד?". את הימין הוא לוקח כמובן מאליו – "הרי אני כבר חלק מהם, אז אני לא צריך לרצות אותם" – אך את השמאל הוא חייב לרצות.

תהליך זה מתרחש באופן אבולוציוני, כמעט מבלי שהאדם שם לב, בדיוק כפי שאדם שגדל אינו מבחין בצמיחתו ביום-יום. הוא מנסה להסתערב כדי לגשר, אך מרוב "הסתערבות" הוא מאמץ בהדרגה את תפיסת העולם של השמאל ועובר מעין "טיפולי המרה" אידיאולוגיים. כך קורה שבוגר ישיבה חרד"לית, שניתק לחלוטין מ"חללית האם" שלו, הופך לפעיל רשת שמקודם ומשותף על ידי הגורמים הקיצוניים ביותר המהנדסים שקרים על "טרור יהודי".

סיכום

האדם מוכרח להבין שאין דבר כזה "מוסר אובייקטיבי" המנותק מהחברה. קטגוריות החשיבה והמוסר של האדם מעוצבות באופן ישיר על ידי החברה שאליה הוא משתייך וממנה הוא יונק.
כשאדם מספר לעצמו שהוא "ימני" רק כי הוא בעד ניצחון והתיישבות, אך במקביל תומך בסתימת פיות לימין, זוכה לחיבוק ממבזי רבניו ומשרת את הגורמים הפועלים לפירוק הזהות היהודית והלאומית – הוא משקר לעצמו. הוא כבר לא ימני. הוא החייל המושלם והשימושי ביותר בצבא הפירוק ששייך לשמאל הרדיקלי.