שמחה כל כך … קיבלנו 248 הגשות של ארגונים ואישים לפרס האחדות, וזה מרגש ממש… כי מאחורי כל הגשה כזאת, עומד בד"כ ארגון של מספר עובדים, ולצידם גם כמה מאות ואלפים של מתנדבים ותומכים. וכל ההיקפים הגדולים האלו מצטברים יחד למסה האנושית המעידה כמה חשוב לנו הרצון והיכול לחיבור ולהיות ביחד… ועד שנמתין בסבלנות לתוצאות וועדת הפרס ועד שנדע מי הזוכים, אני מבקשת לשתף את אתכם במיזם הבא – מיזם שמדבר על חיבור בין ישראל ליהודי התפוצות.

חיבור שמחכה במושב המטוס

מיזם Connection של 'יום האחדות' – לזכר שלושת הנערים, מבקש להעביר אלפי משלוחי מנות מישראל ליהודים בתפוצות. מיזם שעמותת 'יום האחדות' מובילה כבר שנים, בשיתוף תמ"מ (תעשיות מזון מטוסים), ארקיע וישראייר.

משלוח המנות יחכה לטסים לפני פורים על מושבם במטוס. הנוסעים הם השגרירים, שמתבקשים להעביר את המשלוח ליהודי הראשון שהם פוגשים בחו"ל. לא פוליטיקה, לא הסברה, לא ויכוחים. חיבוק. קשר. מישהו שם מעבר לים שפותח את משלוח המנות ויודע – "חושבים עליי".

כי בזמן שאנחנו כאן, בארץ, שקועים לפעמים עד צוואר במחלוקות, בכעסים, מותשים ממאבקים הפנימיים, לא תמיד אנחנו פנויים באמת לראות ולחוש מה עובר על יהודים בעולם. והמצב שם מורכב ומאתגר. אנטישמיות גואה, תחושת בדידות, קהילות שמרגישות מותקפות, לפעמים פיזית, לפעמים רגשית, כמעט תמיד בגלל הזהות. והפער הזה מטלטל אותי.

לחזק את הזהות במקום את ההסברה

במאמר שפורסם לאחרונה ב-JTA, מציע העיתונאי והפרשן היהודי-אמריקאי ברט סטיבנס מחשבה חדשנית ומרעננת: במקום להשקיע את כל האנרגיה בניסיון לשנות את דעת העולם על היהודים בדרכים שונות: מאבק באנטישמיות, הסברה, מלחמות תדמית וכו' – הגיע הזמן, לדבריו, להשקיע הרבה יותר בחיזוק הזהות היהודית עצמה.

זה לא רק משלוח מנות. זה משלוח של זהות, של שייכות, של לב אחד יהודי, כאן ושם

להבין שמאבק חיצוני בלי שורש פנימי חזק, נשאר חלש. סטיבנס טוען שאנטישמיות לא נעלמת כשמנסים להיות "יותר מובנים" או "יותר מקובלים", אלא כשיהודים יודעים מי הם, למה הם שייכים, ומה הערך הפנימי שלהם, גם בלי אישור מהעולם. חינוך, קהילה, תרבות, חיזוק הזהות היהודית, אלה הכלים האמיתיים לטענתו. מבחינתו, אם את כל התקציב שמשקיעים באנטישמיות היו משקיעים בנושאים הללו, מצב היהודים בעולם היה משתפר.

סדר פנימי בפרשת משפטים

בפרשת משפטים שנקרא השבוע, הקב"ה מדגיש סדר וצדק פנימי, לא רק חוקים חיצוניים אלא כוחות מוסריים בתוך האדם. המשפטים אינם רק כללים להתנהגות עם הזולת; הם פרקטיקה של אחריות אישית: איך אני מתמודד עם חוסר צדק, עם כעס פנימי, עם פגיעה, לפני שאני כל כך עסוק בהאשמות על מה שקורה בחוץ.

הרמב"ן טוען שפרשת משפטים אינה אוסף חוקים טכניים, אלא מימוש מעשי של עשרת הדברות:

• אנכי ה’ = "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם"

• לא יהיה לך = איסור עבודה זרה

• לא תחמוד = דיני ממונות

כלומר: החטא לא נולד מרוע, אלא מערפול פנימי. כשהזהות והגבולות לא ברורים, מתחיל בלבול מוסרי. הרמב"ן מזכיר לנו שבלי סדר פנימי ברור, גם אמונה גדולה מתבלבלת. כשלא ברור מה שלי ומה לא, מה נכון ומה חוצה גבול, מתחילה חוסר יציבות.

הפרשה לא עוסקת בסיסמאות גדולות, אלא בפרטים הקטנים של החיים: אחריות, צדק, גבולות, יחסים בין אדם לחברו. היא לא שואלת "איך נתקן את העולם", אלא "איך אני מתנהל". המשפטים הם קודם כל בנייה פנימית של אדם ושל חברה, ורק אחר כך מנגנון חיצוני של שליטה. לכן התורה ממהרת אחרי הר סיני לדבר על משפטים, כדי לבנות עם שלא חי על תגובות לעולם, אלא על גבולות פנימיים חזקים. העולם יכול להיות עוין, האנטישמיות יכולה לגאות אבל בלי זהות פנימית ברורה, גם מאבק צודק מתפורר. הרמב"ן לא מדבר על הסברה. הוא מדבר על בניית הפנימית שלנו כבני אדם וכעם.

לבנות עוגנים מבפנים

לפני שאנחנו מנסים לתקן אחרים, לשנות תודעה עולמית או להיאבק בשנאה – אנחנו נדרשים לעצור ולשאול: מה מחזיק אותנו מבפנים. איזו זהות אנחנו מעניקים לילדים שלנו. איזה חיבור אנחנו יוצרים בינינו. ואיזו תחושת שייכות יש ליהודי, כאן, ושם.

כי כשיש עוגנים פנימיים חזקים, לא צריך כל הזמן להסביר לעולם מי אתה. וכשהלב מחובר, גם מחווה קטנה יכולה להפוך לחיבור וזה בדיוק מה שאנחנו מבקשים לעשות, בהובלת עמותת 'יום האחדות' – לזכר שלושת הנערים.

זה לא רק משלוח מנות. זה משלוח של זהות, של שייכות, של לב אחד יהודי, כאן ושם.