שירת הים מוזכרת בתפילה כמה וכמה פעמים, וראוי להתבונן במהותה ולהבין מה מקומה בסדר התפילה.

השירה נאמרת על מצב של שלמות, ובמובן זה היא קשורה לבחינת התכלית השלמה. אולם בגמרא מובא על חזקיהו המלך שרצה הקב"ה לעשותו משיח, ורק מחמת שלא אמר שירה נדחה הדבר ולא נעשה משיח (סנהדרין צד ע"א). מכאן משמע שעניין השירה איננו דווקא לאחר הגאולה מצד השלמות, אלא היא זו שמביאה את הגאולה. ובאמת אנו רואים כבר בשירת הים בעצמה אזכור ברור לכך שלא נגמר מסלול התיקון ומלאכת ישראל בעולם. דבר זה רמוז בתחילת השירה שפותחת במילים "אז ישיר", ודרשו חכמים שהוא לשון עתיד, כי לעתיד לבוא ישירו את השירה הזאת בשלמות. וכן בסוף השירה מוזכרות המשימות העתידיות של ישראל, "עד יעבור עמך ה'", "מקדש ה' כוננו ידיך". 

אם כן, צריך להבין: האם השירה היא פרי השלמות או שהיא דווקא כוח המביא לשלמות? התשובה העמוקה היא ששני הדברים נכונים, אך כדי להבין זאת יש לנו להקדים עניין יסודי.

בין החיצוניות לפנימיות

למעשה ישראל וכן ההוויה כולה נערכים בשני ממדים – פנימיות וחיצוניות. בבחינת גוף ונשמה. הפנימיות, הנשמה, לעולם כולה קודש ושלמות גמורה, וכל החסרונות והפגמים אינם אלא בחיצוניות.

בוודאי האדם מצד הפוטנציאל שבו שייך למדרגות רמות ונישאות, אלא שבמציאות הוא ירוד ורחוק ממדרגתו האמיתית, ויש פער גדול בין מדרגתו האמיתית הראויה לו ובין מדרגתו בפועל. וכמו האדם כן העולם, יש לו מדרגה אידיאלית פוטנציאלית שאליה הוא צריך להגיע, וישנה מדרגתו בהווה. 

קודם בואנו לתפילה, המבטאת את חסרון ההווה, נזכור את הגאולה, נתחבר לשירת הים, שהיא יסוד הגאולה הנאמרת קודם התפילה, ומתוכה נתחבר למלאות שבפנימיות לפני החיסרון שבחיצוניות, וכך נבוא מלאי אור וביטחון להתפלל למילוי החסרונות ולהעלות את ההוויה שבהווה אל שלמותה העתידית

הגאולה היא מצב שבו החיצוניות משתווה לפנימיות, עד שלא זו בלבד שהשלמות מצויה בפנימיות, אלא שאף החיצוניות מזדככת עד שהיא מגלה את הפנימיות בשלמות, ונעשית אחת עימה, בלי שום חלוקה, וכל זיו השלמות שהייתה חבויה רק בפנימיות, מאיר בכל פינות ההוויה, בפנים ובחוץ, ומופיעה שלמות גדולת ה'. אז יבוטל הרע מן העולם וכל הצרות והייסורים. מצב זה הוא הגאולה השלמה והתיקון הגמור. 

לדלג אל תוך האור

נמצא שישנם שלושה מצבים לאדם ולעם ישראל – המצב השלם הוא בגאולה השלמה, שבו החיצוניות תיתקן לגמרי ותשתווה עם הפנימיות. המצב הנמוך ביותר הוא מצב שבו האדם נפל לגמרי ונשתעבד בחיצוניות, עד שמרוב תלאות וחומריות וקשיים שכח לגמרי את הפנימיות, וכולו שרוי בכל ראשו בתוך צרות החיצוניוּת ומלא מרירות וייאוש, צער ומכאובים רבים מחמת ריחוקו מן הפנימיות.

המצב השלישי הוא מצב אמצעי, והוא מצב מיוחד מאוד, שבו האדם עדיין לא תיקן את החיצוניות, אך מצליח להתחבר בחיבור עז ופנימי מאוד אל פנימיותו. זהו מצב שבו האדם נפגש בצורה איתנה עם הקודש שבקרבו עד שחש את שלמותו הפנימית ושוכח את כל צרותיו שבחיצוניות, כי כביכול דילג בהווייתו מכל החיצוניות ונכנס אל אור הפנימיות, והוא טבול ושרוי בה בכל מאודו, עד שחש את השלמות הגמורה ממש, כאילו היא בפועל ממש, והוא שרוי במציאות של גאולה שלמה.

זהו מצב עליון ומרומם כל כך עד שנשכחות מן האדם כל הצרות כולן, והוא צוחק על כל צרותיו ואויביו, כי צופה על הכול באור שלם וגמור בלא שום חיסרון כלל ועיקר. במצב יקר זה האדם יוצא לגמרי מהחיצוניות, והתעלה לאור הפנימיות. ואף שהאויבים סובבים אותו ואופפים אותו, והצרות לא בוטלו בחיצוניות, מכל מקום מתוקף אור הפנימיות הוא חירותי, וכציפור דרור מתרומם אל אור נשמתו, מתאחד בשלמות הגמורה ומתעצם בגבורה של מעלה.

עניין השירה איננו דווקא לאחר הגאולה מצד השלמות, אלא היא זו שמביאה את הגאולה

מצב עליון זה נותן כוח מיוחד להתגבר על הצרות. המצב המורגל אצל רוב הבריות הוא שבשעה שהאדם מצוי בתוך צרותיו, הוא מלא כאב, ובצר לו מרים עיניו לה' ומבקש שיגלה את שלמותו הקדושה גם בתוך החסרונות, וימשיך מאוצרו הטוב לרפא תחלואיו. זוהי התפילה, שהיא פעולה שהאדם פועל מתוך היותו במעמד החיסרון, בתוך החיצוניות, בבחינת 'תפילה לעני', שנמצא במקום החיצוניות והחסרונות.

אך במצב המיוחד, שבו האדם דילג אל הפנימיות, לאור באור החיים, יש בכוחו לעלות ממעל לעבודת התפילה, שהיא עבודת ההמשכה מהפנימיות השלמה לחיצוניות השבורה. ומתוקף חיבורו האיתן לפנימיות יכול להיכנס לעבודת השירה ולשיר בשמחה, כמי שמבטא את השלמות כאילו היא כבר קיימת בפועל.

תיקון של יום יום

לאור זאת נבין את עניין השירה. השירה באה במצב של שלמות גמורה ממש, וכפי שאז עמדו ישראל בשלמות הגמורה ממש, אולם לא מחמת שניתקנו כל החסרונות בחיצוניות, אלא מחמת שנכנסו כולם בכל הווייתם אל אור הפנימיות, שבו הכל שלם תמיד, מעל הזמן, בהווה כמו בעתיד. לכן היו כולם באור העתיד ממש, ואמרו שירה שתיאמר לעתיד לבוא.

המצב השלישי הוא מצב אמצעי, והוא מצב מיוחד מאוד, שבו האדם עדיין לא תיקן את החיצוניות, אך מצליח להתחבר בחיבור עז ופנימי מאוד אל פנימיותו. זהו מצב שבו האדם נפגש בצורה איתנה עם הקודש שבקרבו עד שחש את שלמותו הפנימית ושוכח את כל צרותיו שבחיצוניות

מכאן נבין כי לא רק התפילה היא תיקון גדול, אלא גם השירה. ניתן היה לחשוב שהשירה שייכת רק לזמן מיוחד שבו יש התרוממות ניסית מעל הטבע, אולם חז"ל תיקנו לנו את השירה בנוסח התפילה, ובזה לימדונו שצריך האדם בכל יום ויום להתגבר בשמחה ולקשר עצמו לשירה הגדולה ששרו ישראל בזמן שהתרוממו לשלמות העליונה. ובזמן אמירתה לא יביט האדם על החיצוניות, אלא יתאמץ לצאת ממאסרה ולהתרומם לשיר לה', ועל ידי כך ייפגש פגישה רוחנית בשלמות הקודש שאין בה חיסרון לעולם, ויתמלא באורה, וימלא עצמו שמחה וגיל, תוך שמתגבר למחוק באותו הרגע את רישומי מכאובי החיצוניות ויסיר דאגותיהם. וזוהי עבודה יקרה מאוד, שפועלת אור וישועה לאדם, ופעמים שאף הרבה יותר מבחינת תפילה בשיברון לב.

אשר על כן קודם בואנו לתפילה, המבטאת את חסרון ההווה, נזכור את הגאולה, נתחבר לשירת הים, שהיא יסוד הגאולה הנאמרת קודם התפילה, ומתוכה נתחבר למלאות שבפנימיות לפני החיסרון שבחיצוניות, וכך נבוא מלאי אור וביטחון להתפלל למילוי החסרונות ולהעלות את ההוויה שבהווה אל שלמותה העתידית.

שנזכה לשיר לה' שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו בבניין המקדש במהרה, אמן ואמן!