שמאל מדיני?

היום – כשמפלגת שמאל כלכלי כמו ש"ס נטועה עמוק במחנה הימין – ברור לכולם שבישראל החלוקה הכלכלית בין שמאל לימין אינה מעניינת כמעט אף אחד. בשמאל הפוליטי בישראל יושבים קפיטליסטים מובהקים, ובימין יש חסידי קצבאות ואיגודי עובדים שהיו זוכים להיות מראשוני המדברים בישיבות החברים בקיבוץ דגניה. בשורה התחתונה כמעט כל הישובים בכנסת ישראל – משמאל ומימין – מסכימים שהדרך הטובה ביותר לכלכלה בריאה היא עידוד יזמות, שוק חופשי והסרת חסמים בירוקרטיים. 

כשהתבלגנה החלוקה הכלכלית הסתדרו המחנות בישראל לפי התמיכה במשא ומתן עם הערבים, הסכמי שלום, חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינית. אנשי שמאל כלכלי מתנועת העבודה שתמכו בשלמות הארץ שמו חירות-ליכוד בקלפי או מפלגת התחיה, התעשיינים העשירים הבורגנים של תל אביב, מעומק הימין הכלכלי, שמו 'אמת' בקלפי ובחרו במפלגת העבודה. אומרים שתמיד היה כאן שמח.

אבל המדינה הפלשתינית לא מעניינת היום, חוץ מכמה עקשנים בשמאל העמוק, כמעט אף אחד, ומפלגות השמאל שישימו בקמפיין הקרוב על ראש שמחתם פינוי יישובים והקמת מדינה פלשתינית הולכים די ביודעין לחרקירי ביום הבוחר, והם ממש לא מתכוונים לעשות את זה. בכל זאת, למרות כל הבלגן הזה, החלוקה היום בין שמאל לימין נראית לכאורה מובהקת, ברורה, חלוקה שכוללת גדר וירטואלית ענקית שמפרידה בין המחנות, ולא בדיוק ברור במבט ראשון סביב מה – כי מה בעצם הופך אדם לשמאלני, מה מגדיר אותו במחנה הימין, ואיך עוברים ממחנה למחנה? 

איש ימין אמיתי יודע שלנוכח ערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית – שוויון, חירות אישית וכל רשימת הזכויות מהבגרות באזרחות – ערך 'היהודית' לפעמים גובר, ובמדינה יהודית אין תחבורה ציבורית בשבת וגבר אינו יכול להינשא לגבר

אין על כך מחלוקת, אבל מה למעשה מגדיר באופן ברור את שופטי בג'"ץ שמאלנים? השטחיים מחלקים את העולם בין רל"בים לביביסטים, אנשים עמוקים יותר חיפשו הגדרות אחרות וחידשו מושגים כמו ניידים ונייחים או ישראל הראשונה וישראל השנייה. בתווך יש כמה שמצליחים לבלבל אותנו – אביגדור ליברמן הוא שמאל או ימין? בנט, בהנחה הדי מופרכת שאפשר לסמוך על מה שהוא מבטיח היום שיקיים מחר אם ייבחר – הוא איש ימין או שהוא בעצם נטוע עמוק במחנה השמאל, שרואה בו כעת מנהיג? ומה עם נתניהו בכבודו ובעצמו – האם האיש איש ימין, מנהיג המחנה הלאומי כמו שרואים בו רבבות ומאות אלפים, או שבעצם במהות נתניהו הוא בעצם איש שמאל שאיכשהו הוכתר בטעות למנהיג מחנה הימין? 

מדינה יהודית דמוקרטית

מפלגת השמאל מרצ היא תולדה של איחוד קדום בין מפ"ם הקומוניסטית ובין רצ של שולמית אלוני, מפלגת שמאל שהתמקדה בשוויון זכויות וב'פתרון הסכסוך' – החזרת שטחים והקמת מדינה פלשתינית. את מפא"י, מפלגת העבודה, אין צורך להציג. כל הקונסטרוקציה הזו התגבשה כעת לכדי מפלגה אחת – הדמוקרטים בראשות יאיר גולן. שמה של התנועה המאוחדת מספר לנו את כל הסיפור כולו על רגל אחת, משום שמה שמגדיר היום ימין ושמאל הוא ממש לא התמיכה במפעל ההתיישבות או ההתנגדות אליו או הגישה כלפי הרפורמה או ההפיכה המשפטית – שני סימנים מובהקים אומנם, אבל בכל זאת לא שורש העניין. כי בסוף זה די פשוט: מי ששם את 'הדמוקרטית' לפני 'היהודית' הוא איש שמאל, מי שאצלו 'היהודית' קודמת ל'דמוקרטית', הוא איש ימין. 

למרות המחלוקות העזות שיש לנו עם אחינו החרדים בשלל נושאים, בסיכום הכללי אנחנו באותו צד שרוצה מדינה שלפני שהיא דמוקרטית היא קודם כול מדינה יהודית

זה מתחיל בראש ובראשונה בתודעה, בסולם ערכים פנימי ובעמדה נפשית. בהתנגשות הזו בין ערכי הדמוקרטיה שאימץ המערב הליברלי ובין ערכי היהדות, התורה ומסורת ישראל, איש ימין אמיתי ישים את התורה, את המדינה היהודית, לפני המדינה הדמוקרטית. איש ימין אינו נגד שוויון, אבל הוא יודע שבשם ערכים גבוהים יותר המדינה היהודית מפלה יהודית על פני גויים בעלייה, בהתיישבות ובכל מה שקשור לתרבות של המדינה במרחב הציבורי, היא אינה מאפשרת עליית גויים לארץ, ומגרשת מסתננים בלתי חוקיים. 

איש ימין אמיתי יודע שלנוכח ערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית – שוויון, חירות אישית וכל רשימת הזכויות מהבגרות באזרחות – ערך 'היהודית' לפעמים גובר, ובמדינה יהודית אין תחבורה ציבורית בשבת וגבר אינו יכול להינשא לגבר. בית המשפט העליון לעומת זאת כמעט הכריז באופן רשמי: בכל התנגשות שתעלה על שולחן הדיונים – אחת דתה של היהודית לכרוע ברך לפני הדמוקרטית, ולא לחינם השמאל תולה את כל יהבו בבית המשפט, המבצר האחרון שיכול להציל את המצב. 

המדד אינו כיפה שעל הראש. יש די אנשים שכיפה על ראשם, לפעמים אפילו גדולה, ו'הדמוקרטית' אצלם מנצחת בלי קרב את 'היהודית'. כל הלך המחשבה שלהם משובט לפי צורת החשיבה המערבית הליברלית, והתורה מבחינתם היא מסלול צדדי שנע במקביל לחלק העיקרי שבחיים. היה הרי אחד חובש כיפה שאפילו התמנה לראש ממשלה והקים ממשלה דמוקרטית ללא רוב יהודי על סמך קולות של רע"ם – מקרה מובהק שבו ניצחה 'הדמוקרטית' את 'היהודית', מקרה שמלמד יותר מכול על המיקום הפוליטי האמיתי של אותו ראש ממשלה דתי, ונורת אזהרה בוהקת לגבי ההמשך. גם לא די לדבר כל החיים נגד ערבים ולגור בנוקדים כדי להיות איש ימין. כי אם אתה מקדם בכל הכוח 'מדינה חופשית' דמוקרטית ומחליש את היהודית, אתה בסוף איש שמאל. 

כולם רוצים לחיות

יש משהו משותף לימין ולשמאל: כולנו רוצים כמובן לחיות. לכן גם השמאל תמך בתחילת המלחמה 'ללכת עד הסוף' ולכסח את חמאס, ויש שדיברו אף באופן חריף הרבה יותר. בהמשך, עם התארכות המלחמה, הם התעייפו, כי בכל זאת צריך הרבה אמונה כדי שלא להתעייף ולא לפחד מדרך ארוכה. השיח הביטחוני מקובל על 'הדמוקרטית', וכולנו הסכמנו בתחילה על מטרות מלחמה. 

ההתנגשות החלה להתרחש כשנכנסה למשוואה 'היהודית', שרואה במלחמה משהו שהוא לא רק עזרת ישראל מיד צר אלא גם קיום מצוות כיבוש הארץ ויישובה. לכן מי שמסתפק בתוצאות מלחמה שרק משקפות שביעות רצון ביטחונית אבל ממאן בגלל צו מוסרי זר לשמוע לצו התורה שמצווה אותנו גם לרשת את הארץ הזו, נחלת אבותינו שברצועת עזה, וליישב אותה, הוא לא באמת איש ימין. 

מנגד, למרות המחלוקות העזות שיש לנו עם אחינו החרדים בשלל נושאים, בסיכום הכללי אנחנו באותו צד שרוצה מדינה שלפני שהיא דמוקרטית היא קודם כול מדינה יהודית בארץ ישראל, וזה הנושא העיקרי, אולי כמעט הבלעדי, שצריך לעניין אותנו ברגע האמת ביום הבוחר.