התוכנית, שפורסמה בבית הלבן בז' בתשרי תשפ"ו והובילה להפסקת אש בי"ח בתשרי תשפ"ו, ביקשה להשיג כמה יעדים במקביל: להחזיר את החטופים, לסיים את המלחמה, לפרק את חמאס מנשקו, להקים שלטון אזרחי חלופי ולהתחיל בשיקום הרצועה. השלב הראשון הביא להישג חשוב לישראל: 20 החטופים החיים האחרונים שוחררו בכ"א בתשרי תשפ"ו, ובח' בשבט תשפ"ו השיב צה"ל גם את גופתו של החלל החטוף האחרון, רן גוילי ז"ל. בכך הושלמה השבת כל החטופים. במקביל שחררה ישראל 250 אסירים שנידונו למאסרי עולם וכ-1,700 עצורים עזתים במסגרת ההסכם.
אלא שכבר בנקודה הזאת התברר ההבדל בין השלב הראשון, שהתבסס על פעולות ברורות ומיידיות, לבין השלב השני, שדורש שינוי עמוק של המציאות הביטחונית והאזרחית בעזה. הסכם שחרור החטופים חייב פעולות שאפשר למדוד ולבצע בזמן קצר. לעומתו, פירוק ארגון טרור מנשקו, העברת שלטון ופינוי שטחים צבאיים דורשים מנגנון אכיפה שעדיין אינו פועל במלואו. התוצאה היא הפסקת אש שאפשרה הישג ישראלי משמעותי, אך עדיין לא הביאה להשלמת יעדי המלחמה מול חמאס.
ההסכם שנועד לשנות את עזה
תוכנית טראמפ לא נותרה בגדר הצהרה אמריקנית. בערב שמחת תורה תשפ"ו חתמו טראמפ ומנהיגי מצרים, קטר וטורקיה על הצהרת שארם א-שייח', שנועדה להעניק גיבוי אזורי למתווה. כחודש לאחר מכן, בכ"ו בחשוון תשפ"ו, אימצה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 2803, שאישרה את המסגרת האמריקנית ואת הקמת כוח הייצוב הבין-לאומי. המנדט שנקבע למנגנונים האלה תקף עד א' בטבת תשפ"ח, בכפוף להחלטות נוספות של מועצת הביטחון.
בבסיס ההסכם ניצבה התחייבות להפוך את עזה לאזור מפורז שאינו מאיים על ישראל. חמאס והפלגים החמושים אמורים היו לוותר לחלוטין על מעורבות בשלטון, גם מאחורי הקלעים, ומנהרות, מתקני ייצור נשק ותשתיות טרור אמורים היו להיהרס. במקביל התחייבה ישראל שלא לספח את הרצועה, ואושרה הקמת מסגרת בין-לאומית שתלווה ממשל אזרחי זמני ותוכנית שיקום כלכלית רחבה. המתווה גם קבע שאיש לא יגורש מעזה בכפייה, ותושבים שיבחרו לצאת יוכלו לשוב אליה.
אחד הסעיפים החשובים ביותר לישראל קבע שנסיגת צה"ל תיעשה בשלבים, בהתאם להתקדמות הפירוז והסרת איום הטרור. אולם בפועל נוצרה מחלוקת יסודית: ישראל דורשת ערבויות לכך שחמאס לא יוכל לשקם את כוחו לאחר נסיגה, בעוד חמאס מבקש לקשור את פירוק נשקו ליציאת הכוחות הישראליים. ככל שהמחלוקת נמשכת, כך הופך המתווה הרחב למערכת של התחייבויות שכל אחת מהן תלויה בביצוע האחרת.
מקומם: צה"ל מחסל מחבלים, אבל הבכירים האלה נשארים מחוץ לכוונת
הקו הצהוב: ישראל דווקא הרחיבה את האחיזה
אחד הממצאים הבולטים בשנה החולפת נוגע לשטח שנמצא בשליטת צה"ל. בתחילת הפסקת האש החזיקה ישראל בכ-53% משטח הרצועה, בהתאם לקו הנסיגה הראשוני שנקבע בהסכם. אלא שמאז הורחבה הנוכחות הישראלית, ועל פי הערכות שפורסמו במהלך השנה החולפת, צה"ל מחזיק כיום בכ-60% עד 66% משטח עזה. ישראל שומרת על אזורי חיץ, עמדות צבאיות וצירים מרכזיים, בעוד חמאס ממשיך להחזיק בכוח משמעותי באזורים המאוכלסים שנותרו מחוץ לשליטה הישירה של צה"ל.
המציאות הזאת משקפת שני צדדים של אותה התפתחות. מבחינת ישראל, האחיזה בשטח מעניקה לצה"ל יכולת למנוע הברחות נשק, לסכל התארגנויות טרור ולפעול נגד ניסיונות התעצמות. מנגד, הנסיגה הרחבה שהייתה אמורה להתבצע לפי ההתקדמות הביטחונית לא הושלמה, והקו הצהוב הפך ממסגרת לפריסת כוחות לאחד ממוקדי המחלוקת המרכזיים. העובדה שהגבול הזמני אינו נתפס בידי הצדדים באותה צורה מוסיפה קושי לכל ניסיון לקבוע את שלבי הנסיגה הבאים.
גם הפסקת האש עצמה נותרה שברירית. הלחימה בהיקף שאפיין את המלחמה נעצרה, אך התקיפות הישראליות נגד יעדי טרור נמשכו, לצד תקריות ביטחוניות שבהן נפגעו חיילי צה"ל. לפי נתוני משרד הבריאות בעזה, יותר מ-1,400 בני אדם נהרגו ברצועה מאז כניסת הפסקת האש לתוקף, נתון שאינו מבחין באופן מלא בין מחבלים לאזרחים. ישראל טוענת כי רבות מהתקיפות בוצעו בעקבות הפרות ההסכם, ניסיונות התחמשות ואיומים על כוחותיה.
חמאס הסכים למתווה, אבל הנשק נשאר
בלב המחלוקת ניצבת שאלת הפירוז. בט"ז באב תשפ"ו הציגה מועצת השלום מפת דרכים בת 15 סעיפים, שנועדה לתרגם את ההבטחות הכלליות למנגנון ביצוע מסודר. היא התבססה על העיקרון "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד", ולפיו בסוף התהליך רק מוסדות הממשל החלופי יהיו רשאים להחזיק נשק בעזה. חמאס והפלגים האחרים נדרשו לוותר על השליטה האזרחית והביטחונית ועל כל יכולת צבאית עצמאית.
מפת הדרכים קבעה תהליך מדורג: תחילה תוקם משטרה מקומית שתעבור בדיקות סינון, ונשקה יועבר לאחריות הממשל החדש. לאחר מכן יפורקו או יוצאו משימוש הרקטות, המנהרות, מחסני הנשק ואתרי הייצור הצבאיים. בהמשך יטופל נשקן של המיליציות, ולבסוף תוסדר גם החזקת הנשק האישי באמצעות רישוי, איסוף נשק ותוכניות שיקום אזרחיות. על התהליך אמורה לפקח ועדת אימות בין-לאומית, שתבדוק את ביצוע ההתחייבויות לפני המעבר בין השלבים.
למרות הודעת טראמפ באב תשפ"ו כי הושגה הסכמה עם חמאס על מפת הדרכים, נכון לחשוון תשפ"ז לא בוצע פירוק משמעותי ומאומת של נשק הארגון. ישראל מתעקשת שלא לסגת בלי פירוז אמיתי, ואילו חמאס אינו ממהר למסור את מקור כוחו המרכזי. בימין הביטחוני הזהירו מפני התוצאה הזאת כבר בשלב המשא ומתן: ארגון שנשאר חמוש, גם אם יפסיק לנהל משרדי ממשלה באופן רשמי, יוכל להמשיך להשפיע על ההחלטות בשטח.
ועדת הטכנוקרטים: מי באמת עומד מאחוריה?
כדי להחליף את ממשל חמאס הוקמה בטבת-שבט תשפ"ו הוועדה הלאומית לניהול עזה (NCAG), בראשות ד"ר עלי שעת', מהנדס וכלכלן ששימש בעבר בתפקידים בכירים ברשות הפלסטינית. חברי הוועדה נבחרו לתפקידים אזרחיים כמו תשתיות, תחבורה, חקלאות, כלכלה וביטחון פנים. בין השמות שנזכרו בהרכבה נמצאים עאא'ד אבו רמצ'אן ועבד אלכרים עאשור. אולם לצד הניסיון להציג את הוועדה כגוף מקצועי שאינו מזוהה פוליטית, חלק משמעותי מאנשיה מחזיקים בקשרים קודמים עם מוסדות פת"ח והרשות הפלסטינית.
זו בדיוק אחת הנקודות שעוררו התנגדות בימין. השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, לצד חוקרים במכון משגב ובמכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, הזהירו מפני מצב שבו הרשות הפלסטינית תחזור לעזה באמצעות מנגנון שיישא שם מקצועי חדש. מעבר לזיקות האישיות, החשש הוא שהמנגנון יתקשה לפעול בלי להסתמך על פקידים, מנהלים ובעלי תפקידים ששירתו במשך שנים תחת שלטון חמאס. כך עלול להיווצר שלטון חדש על הנייר, הנשען בפועל על מנגנונים ישנים.
הקושי הזה אינו תאורטי בלבד. חמאס הודיע על נכונותו לפנות את המנגנון הממשלתי לטובת ועדת הטכנוקרטים, אך לא ויתר על כוחו הצבאי. הוועדה, מנגד, טרם קיבלה לידיה שליטה מעשית ברצועה ואינה מחזיקה בכוח אכיפה עצמאי. המשמעות היא שגם אם תצליח לנהל בתי ספר, שירותי בריאות או אספקת מים וחשמל, מי שמחזיק בנשק עלול להמשיך לקבוע את גבולות הפעולה של הממשל האזרחי. זהו הבסיס לחשש בימין מפני היווצרות מודל הדומה לחיזבאללה בלבנון: ממשלה רשמית לצד ארגון חמוש בעל כוח עצמאי.
האזהרה כבר הגיעה מתוך עזה
במהלך תשרי-חשוון תשפ"ז נחשף עד כמה שאלת השליטה האזרחית קשורה לכוחו של חמאס. מתאם פעולות הממשלה בשטחים דיווח על איומים שהפעיל הארגון נגד סוחרים, ועל דרישות תשלום הקשורות לכניסת סחורות לרצועה. לפי הדיווחים, חמאס ביקש לגבות סכומים של כ-10,000 שקלים עבור משאיות סחורה, לצד דרישות הנוגעות לתשלומים במזומן. חמאס טען מנגד שמדובר בתשלומים שנועדו לסייע לאוכלוסייה. בעקבות המחלוקת נעצר זמנית התיאום להכנסת סחורות מסחריות.
ניקולאי מלאדנוב, הנציג הבכיר של מועצת השלום לעזה, מתח ביקורת פומבית על האיומים כלפי הסוחרים והדגיש כי יש להעביר במהירות את הסמכויות לממשל החלופי, בגיבוי כוח הייצוב הבין-לאומי. האירוע המחיש עד כמה קשה לנתק את חמאס ממוקדי הכוח הכלכליים והאזרחיים כל עוד הוא מסוגל לאיים על מי שמנסים לפעול מחוץ לשליטתו.
הכוח הזר שישראל לא מוכנה להכניס
כוח הייצוב הבין-לאומי, המכונה ISF, נועד לאפשר את המעבר מהשליטה הצבאית הישראלית לממשל אזרחי חלופי. בראש הכוח הוצב הגנרל האמריקני ג'ספר ג'פרס, ומדינות ובהן מרוקו וקוסובו הצטרפו למאמצי הקמתו. מדינות נוספות, בהן אלבניה וקזחסטן, הוזכרו כשותפות לשלבי הפריסה הבאים. הכוח אמור לסייע באבטחת אזורים, בהכשרת משטרה מקומית, בפיקוח על הפסקת האש וביישום הפירוז. עם זאת, במפת הדרכים המעודכנת האחריות המעשית לאיסוף הנשק הוטלה בעיקר על הממשל המקומי החדש, והכוח הזר אמור לשמש גורם תומך.
בשבט-אדר תשפ"ו חשף העיתון הבריטי "הגארדיאן" תוכניות להקמת בסיס צבאי גדול בדרום הרצועה, בשטח של כ-1,400 דונם, שיוכל להכיל עד 5,000 אנשי כוח בין-לאומי. התוכנית כללה מגדלי שמירה, עמדות ממוגנות, אזורי אחסון ומתקנים צבאיים נוספים. מדובר בתוכנית להקמת בסיס גדול, ולא בבסיס שכבר נבנה. מבחינת גורמים בימין הביטחוני, האפשרות שכוח זר בהיקף כזה יתבסס ליד עוטף עזה מעוררת חשש מפגיעה בחופש הפעולה של צה"ל.
הביקורת נשענת גם על ניסיון העבר בלבנון. חוקרים וגורמים ביטחוניים מזהירים שכוח בין-לאומי שאינו מסוגל להתמודד ישירות עם ארגון טרור עלול להפוך לחיץ שיקשה על ישראל לתקוף, בלי למנוע מהארגון להתחמש מחדש. החשש הוא מתרחיש שבו מחבלי חמאס יפעלו מאחורי כוחות זרים, וישראל תידרש לשקול בכל פעולה מבצעית גם את הסיכון לעימות מדיני עם המדינות שחייליהן נמצאים ברצועה. מנגד, תומכי פריסת הכוח סבורים שבלעדיו לא ניתן יהיה להעביר שטחים לניהול אזרחי או להתחיל בשיקום.
החסם הישראלי שעוצר את התוכנית
בתשרי-חשוון תשפ"ז נחשף ב"גארדיאן" כי ישראל מעכבת את הקמתו של בסיס חלוץ קטן בהרבה, שאמור היה לשמש את הכוח הבין-לאומי. חברת Arkel International האמריקנית, שזכתה בחוזה באב-אלול תשפ"ו, הייתה אמורה לבנות מתחם מבוצר בגודל של כ-100 על 100 מטרים בדרום הרצועה, שיאכלס 150 אנשי כוח בין-לאומי, כחלק ממערך ראשוני רחב יותר. לפי החשיפה, ישראל לא אפשרה את הכנסת הקבלנים והציוד הדרושים לתחילת העבודה. הממשלה וצה"ל לא מסרו תגובה לדיווח בעת פרסומו.
לפי גורמים המעורים בתוכנית, בלי המתחם הראשוני קשה לפרוס את הכוח, ובלי כוח אבטחה קשה להתחיל בעבודות שיקום ולהעביר אחריות לוועדת הטכנוקרטים. בדיווח נטען כי אנשי מועצת השלום העריכו שהאישור הישראלי עשוי להגיע לאחר הבחירות לכנסת. עם זאת, לא הוכח ששיקולים פוליטיים היו הסיבה לעיכוב. מאז הבחירות, שבהן קיבל גוש נתניהו 53 מנדטים, גוש המפלגות בהובלת גדי איזנקוט 48 והמפלגות הערביות 19, נותרה שאלת הרכב הממשלה הבאה פתוחה.
העיכוב חושף את אחת הסתירות המרכזיות בתוכנית. מצד אחד, ישראל מעוניינת להוציא את חמאס מהשלטון ולהעביר את האחריות לגורם חלופי. מצד שני, ברור שאי אפשר לסמוך על כוח זר שייכנס לפני פירוז חמאס עלול להקשות עליה להשלים את המשימה בכוחות עצמה. מה שנראה בוושינגטון כמו צעד הכרחי בדרך ליציבות, נתפס בקרב חלק מהגורמים בימין הישראלי כסיכון ביטחוני לטווח הארוך.
מיליארדים הובטחו, אבל השיקום עדיין תקוע
גם החלק הכלכלי של תוכנית טראמפ מתקשה להתקדם. מועצת השלום, בראשות הנשיא האמריקני, הצליחה לגייס התחייבויות בהיקף של כ-17 מיליארד דולר, ובהן התחייבות אמריקנית של 10 מיליארד דולר ותרומות שהובטחו ממדינות המפרץ. אלא שקיים פער בין ההתחייבויות לבין הכסף שהועבר בפועל, והמדינות התורמות מבקשות ערבויות לכך שהשקעותיהן לא ירדו לטמיון בסבב לחימה נוסף.
בשלהי תשפ"ו ובתחילת תשפ"ז הציגה מועצת השלום תוכנית שיקום ראשונית לשישה חודשים, בעלות של 2.45 מיליארד דולר, הכוללת 66 פרויקטים בתחומי הדיור, התשתיות, הבריאות, החינוך, הכלכלה והביטחון. מדובר בשלב ראשון בלבד מתוך מאמץ שהיקפו מוערך בעשרות מיליארדי דולרים לאורך השנים הבאות. אולם גם לתוכנית המצומצמת אין עדיין תנאים מלאים לביצוע: מימון, כניסת ציוד וחומרי בנייה, אבטחה וכוח ניהולי שיוכל לפעול בשטח.
גם בתחום הסיוע ההומניטרי נותרו מחלוקות. ישראל מציגה הרחבה משמעותית של כניסת המשאיות מאז הפסקת האש, ולפי נתוני מתאם פעולות הממשלה בשטחים מדובר בהיקף של כ-600 משאיות ביום בתקופות מסוימות. מנגד, ארגוני סיוע דיווחו על קשיים בהפצת הציוד, פגיעה בתשתיות ומחסור במוצרים חיוניים. הוויכוח אינו רק על מספר המשאיות שעוברות במעברים, אלא גם על יכולתן להגיע לתושבים בלי שהסיוע ינוצל בידי גורמים חמושים.
גם מדינות ערב אינן ממהרות לקחת אחריות
חלק מרכזי בתוכנית האמריקנית מבוסס על השתתפות של מדינות ערב במימון השיקום, במערכי הביטחון ובהקמת ממשל חלופי. אלא שלמדינות האלה יש דרישות משלהן. סעודיה ואיחוד האמירויות מעוניינות במסגרת מדינית שתכלול גם אופק להסדר ארוך טווח, ולא רק השקעה כלכלית ברצועה שתישאר מוקד של עימות צבאי. מצרים מתנגדת להעברת אוכלוסייה רחבה לשטחה, ומדינות ערב אינן ממהרות לשלוח חיילים לעימות ישיר עם חמאס.
קטר וטורקיה, שהשתתפו במאמצים המדיניים לקידום ההסכם, מחזיקות בערוצי השפעה מול חמאס, אך ההשפעה הזאת לא הביאה עד כה למסירת נשקו. במקביל, המתיחות האזורית והעימות מול איראן במהלך השנה החולפת הוסיפו לחצים על סדר היום של וושינגטון ומדינות המפרץ. המציאות הזאת מקשה על התקווה שכוחות זרים ומימון ערבי יוכלו להחליף במהירות את הנוכחות הישראלית בעזה.
ממה הזהירו, ואיפה התמונה מורכבת יותר?
הביקורת בימין החלה עוד לפני אישור התוכנית. לקראת פרסום המתווה בתשרי תשפ"ו הזהיר השר איתמר בן גביר את ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אדוני ראש הממשלה, אין לך מנדט לסיים את המלחמה ללא הכרעה מוחלטת של החמאס". סמוטריץ' הציב גם הוא דרישות הנוגעות למיטוט חמאס, לפירוז הרצועה ולמניעת חזרת הרשות הפלסטינית לשלטון. במכוני המחקר הביטחוניים השמרניים הועלתה השאלה מי יפרק בפועל את חמאס מנשקו, אם צה"ל יסוג לפני שהארגון יאבד את כוחו.
חלק מהחששות האלה מקבלים חיזוק במציאות הנוכחית. חמאס אכן לא פורק מנשקו, הממשל החלופי אינו מצליח להחליף אותו בשטח, והאפשרות לפריסת כוח זר מעוררת שאלות כבדות ביחס לחופש הפעולה של צה"ל. מאיר בן שבת, ראש המל"ל לשעבר וראש מכון משגב, הזהיר מפני האפשרות שחמאס יאמץ את מודל חיזבאללה: ויתור על תפקיד ממשלתי גלוי לצד שימור כוח צבאי עצמאי. העובדה שחמאס ממשיך להחזיק בנשק, למרות הנכונות המוצהרת להעברת הסמכויות, מעניקה משקל לאזהרה הזאת.
אלא שהתמונה אינה חד-צדדית. החשש שישראל תאבד לחלוטין את חופש הפעולה הצבאי שלה בעזה לא התממש, וצה"ל ממשיך להחזיק בשטחים נרחבים ולבצע פעולות סיכול. גם החשש מפני הקמה מיידית וכפויה של מדינה פלסטינית לא התממש. תוכנית טראמפ אמנם כוללת מסלול אפשרי להגדרה עצמית ולמדינה פלסטינית בעתיד, אך הוא מותנה בהתקדמות השיקום וברפורמות ברשות הפלסטינית, ואינו מעניק הכרה מיידית במדינה. מבחינת גורמים בימין, ההתניה הזאת מספקת מרחב פעולה מדיני משמעותי לישראל.
החלופות של הימין שגם הן נתקלות בקשיים
לצד האזהרות שהתאמתו בחלקן, שני הניתוחים מצביעים גם על הערכות שנשמעו בימין ולא התממשו. אחת מהן נוגעת לעידוד הגירה מרצון מעזה. שרים בימין ראו במהלך הזה אפשרות לשנות את המציאות ברצועה, אך התוכנית האמריקנית הבהירה שאין לכפות על התושבים לעזוב ושמי שייצא יוכל לחזור. במקביל, מצרים ומדינות נוספות התנגדו לקליטת אוכלוסייה עזתית בהיקפים גדולים, ולא נוצר מסלול הגירה המוני כפי שקיוו חלק מתומכי הרעיון.
הערכה נוספת שהתגלתה כמורכבת הייתה האפשרות שמדינות ערב המתונות יקבלו על עצמן במהירות את האחריות הביטחונית והכלכלית לעזה. שיתוף פעולה אזורי אמנם נוצר, אך ההסכמה לממן פרויקטים או להשתתף במנגנונים בין-לאומיים רחוקה מנכונות להילחם בחמאס בסמטאות הרצועה. הפער הזה מדגיש את הקושי למצוא גורם שיחליף את צה"ל באכיפת הפירוז, בלי להעניק לחמאס הזדמנות לשקם את כוחו.
שלוש אפשרויות להמשך, ושאלה אחת פתוחה
המשך המצב הקיים עשוי להביא להתבססות חלוקה בפועל של הרצועה: ישראל תשמור על שליטה ביטחונית באזורים נרחבים, חמאס ימשיך להחזיק בכוח באזורים המאוכלסים, ומיזמי השיקום יתקדמו לאט או יישארו תקועים. אפשרות אחרת היא התקדמות בהסכמות שתאפשר את פריסת כוח הייצוב, כניסת ועדת הטכנוקרטים והתחלת פירוז מדורג. אולם גם אז תישאר פתוחה שאלת יכולתו של המנגנון החדש להתמודד עם חמאס אם הארגון יסרב למסור את נשקו בפועל.
אפשרות שלישית היא שחידוש התעצמות משמעותית של חמאס, ניסיון פיגוע גדול נגד כוחות צה"ל או קריסה של מנגנוני הפיקוח יובילו לחידוש לחימה ישראלית נרחבת. לצד אלה קיימת גם אפשרות לשינוי ההסכם באמצעות פשרות בסוגיית הנשק והנסיגה, אך מהלך כזה ייתקל בהתנגדות ישראלית אם יאפשר לחמאס לשמור על יכולת צבאית עצמאית.
בסופו של דבר, תוכנית טראמפ הצליחה להשיג יעד ישראלי ראשון במעלה: השבת כל החטופים, לצד הפחתה משמעותית בהיקף הלחימה ושימור יכולות הפעולה של צה"ל. אולם היעד הביטחוני המרכזי שטרם הושג הוא פירוק חמאס מנשקו ומניעת יכולתו לשלוט ברצועה ולהתעצם מחדש. השאלה שתכריע את עתיד התוכנית אינה רק מי ינהל את עזה, אלא מי יהיה מסוגל לאכוף את ההחלטות בשטח.
