בכנס אימהות ובנות באולפנה במרכז הארץ שאלתי את הנוכחות: "מה ההגדרה של אם בעינייך?" וקיבלתי המון תשובות: אוהבת, מכילה, מצפה ממך, גיבורת-על. ואז שאלתי את השאלה המתבקשת: "ומה ההגדרה שלך לבת?" והשתררה דממה. הן מעולם לא חשבו על המושג בת כעל תפקיד שמחייב מילוי משימה מסוימת. ככל הנראה בזה שנולדנו די שניקרא בנות.

לא מזמן ראיתי סרטון של קואוצ'ר עולמי נחשב שאמר: "קשר עם הורים הוא משהו כפוי. ראיתם פעם חיה בטבע שמנהלת מערכת יחסים ארוכת טווח עם זו שילדה אותה?!" האמת היא שלא. בחלוף תקופת ההנקה או כמה ימים אחרי הלידה הגור אינו גר עוד במחיצת אימו. זו הייתה מסקנת המאמן: "תחזוקת קשר אם-בת היא לא טבעית". והוא צודק.

מפתיע לגלות שבתנ"ך כולו אין ולו דו-שיח אחד של אם ובת או תיאור קשר בין אם לבת. יש אם ובניה, יש אב ובנו, אין אם ובת. האם לא היה קשר בין אימהות לבנותיהן? ברור שהיה. אם כך, מה השקט הגדול הזה? וממי אני אמורה ללמוד את היחס לאימא שלי או לבת שלי?

רק מערכת יחסים אחת מדמה יחסי אם ובת: רות ונעמי. רות מכבדת את מוצא פיה של נעמי, ונעמי אומרת לה: "ברוכה את לה' בתי". כשרות יולדת את בנה, היא נותנת לאימה הרוחנית להרגיש סבתא: "בן יולד לנעמי". על הקשר המיוחד הזה נקרא בחג מתן תורה, התורה שניתנת גם השבוע, בפרשת יתרו. 

הדיבר החמישי בלוחות הברית, זה שמחבר את השמיים (בין אדם למקום) לארץ (בין אדם לחברו), הוא "כבד את אביך ואת אימך". ודווקא בחג מתן תורה ובפרשת יתרו מככבים שני אנשים נטולי שורשים: יתרו ורות. הם אינם ממשיכים את רוח אימם הביולוגית, הם אינם גרים איתה עוד, הגורים. הם גרים. 

ואולי זה המפתח להבנת יחסי אם ובת:

1. כיבוד אם הוא מצווה. הוא לא תמיד טבעי ומתבקש. הוא קשה וכבד לפעמים, ה"כבד" הזה. הוא חייב להיות ציווי חיצוני לנו ולתחושותינו. הכבוד למולידים איננו תכונה גנטית, הוא לימוד התורה הכי ראשוני ובסיסי בחיי האדם: "אל תיטוש תורת אימך". התורה הזו, שמחייבת אותך לכבד את אימא, אותה אל תיטוש. 

זו אולי ההגדרה של כל מתן תורה: "תורת ישראל היא החוק היחיד שלא נולד מתוך העם. היהדות היא הדת היחידה שלא יצאה מליבם של בני אדם, ודווקא התכונה האובייקטיבית הזו של דת ישראל מקימה מחיצה מובהקת בינה ובין כל הדתות בעולם. כל שאר הדתות שיצאו מלב האנושות לפי נסיבות הזמן, אינם מבטאים אלא אותן השקפות שעלו בזמן מן הזמנים" (הרש"ר הירש, יתרו). תפסיקו לשאול, כשאתם מנסים לדרג דתיות של מישהו, "אתה שומר שבת?" ותתחילו לשאול: "אתה שומר 'כבד'?"

1. רק אובייקטיביות כזו, מה שקרוי בחז"ל "כפה עליהם הר כגיגית", מאפשרת לנטרל משקעים עכורים בינך ובין אימא, מפני שאת התורה את מכבדת, וכשאימא חלילה אינה ראויה לכבוד, את בת תורה בדיוק כמו שיש בן תורה. את התורה תכבדי, והיא תיתן לך ארוכה (רפואה) לנפשך הנעלבת, "למען יאריכון ימיך". יתרו ורות הם בני תורה, ואימא כזו לא נוטשים. 
2. את התורה המופלאה הזו, של כיבוד אימא שלך, תלמד בתך כתורה הכי בסיסית בחייה. היא תבין כשתתבגר שלפעמים היה לך לא-פשוט, ובכל זאת הלכת והיית לצד אימא שלך, שימחת אותה ולא נטשת. את התורה הזו גם בתך לא תיטוש לעולם. "תורת אימך". 

וכך ממש מסביר אור החיים הקדוש: "איש אמו ואביו תיראו, התחיל בלשון יחיד (איש, אימו, אביו) וסיים ברבים (תיראו), נתכוון לומר, כי כשהבן יהיה ירא מאביו, גורם גם כן שבנו יהיה ירא ממנו, כי שורשי הקדושה הנמצאים במוליד, יעשו כיוצא בהם בנולדים. כי כשיראה הבן שהאב מזלזל בכבוד אביו, יפקע כליל מוראו גם ממנו. וכשיכבד את אביו ואמו, ישריש בנפש הבן את הטוב, נמצא שמקיים שני מוראים (תיראו), כשהוא לבדו מכבד את אביו (איש אימו ואביו)" (או"ח לויקרא יט).

איזו תורה מופלאה של אור לחיים! כיבוד הורים אינו טבעי, אבל הוא יהיה לתכונה גנטית אצל בניכם ובנותיכם. זו אינה תכונה מולדת, זו תכונה נלמדת, וזו כל התורה על רגל אחת.

לעילוי נשמת אימי מורתי, תרצה רוטשילד ז"ל, שנפטרה לפני שנה בדיוק