למרות תמיכתו בתנועה הציונית לא נמנע הרב קוק מלבקר את מומיה ולהזהיר מהסכנות שבהזנחת קודשי האומה. כמו כן לא פעם יש בכתביו התייחסות שלילית למנהיגים ציוניים שונים. ביטוי חריף וחריג מובא כבדרך אגב באיגרת שכתב הרב בעת ששימש רבה של העיר בויסק (אגרות ראיה א, יד).
באיגרת זו הוא מזמין את בני משפחתו להתארח בביתו בחג הסוכות תרס"ג, ואגב כך הוא מעיר על הגלויות ששלח אחיו, ר' שמואל חנא הכהן קוק, לקראת השנה החדשה: "על שלחך בתור ברכת השנה… את התמונות של ד"ר ה. (הרצל) ונ. (נורדאו), וזה האחרון הוא תועבת נפשי ונפש כל מי שיש בו זיק יהדות, ואין כדאי להתפאר ולהתברך בפסלו של אותו רשע".
אל תקנה אתרוג יקר! עושים סדר עם הרב בנימין טבדי לקראת סוכות החל בשבת
מקס נורדאו היה מראשי התנועה הציונית ושותפו של הרצל. אף שהרב נמנע להזכיר את שניהם בשמותיהם המלאים, ניכר יחסו השלילי במיוחד לנורדאו, ואילו הרצל נתפס באופן מורכב יותר. לעומת זאת בנו, הרצי"ה קוק זצ"ל, כתב על נורדאו דברים בסגנון שונה לחלוטין: "בכתביו של מקס (מאיר שמחה) נורדוי ז"ל, אשר לפני התקופה הציונית, יש דברי כפירה וחירוף גידוף גסים. והוא היה גם בעל גוייה. אבל הוא היה בעל תשובה במלוא מובן המלה.
נורדאו דוחה את הצעת הנשיאות
"אחרי מות הרצל ז"ל, פנו אליו שהוא יקבל על עצמו הנשיאות לציונות, והוא דחה את זה באמרו, כי יש לו כתם בחייו, שאיננו מאפשר לו לקבל עליו נשיאות בישראל (משום אשתו הגוייה), וקיימים דברי חז"ל הקדושים (ברכות יב:): 'העושה דבר עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו'.
"נתפרסמו ממנו דברי מוסר ותוכחה חריפים נגד חילול שבת. אמר: הלואי שאזכה לראות כשהסנהדרין ישוב ויתכונן, ואפילו על מנת להיות נדון בה… לפני מותו, בדעה צלולה, ציוה לעטפו בטלית ולקברו כדין מסורת ישראל. ובאחרית ימי חייו, התפלל ביום כיפור, בבית הכנסת במדריד" (הצופה, ה' בתמוז תשל"ד).
אומנם בתחילת דרכו כתב נורדאו דברי חירוף וגידוף, אך עם הזמן הבין שהואיל והוא נשוי לגויה, אין הוא ראוי להיות דמות מרכזית בתנועה הציונית. אף שלא עזב את אשתו, הוא "התבייש" – הכיר הכרה פנימית בדיסוננס שבין קדושת ישראל ושיבת ציון ובין החיים עם אישה נוכרית.
הבושה: וקטור התשובה
בגיליון הקודם עמדנו על דברי חז"ל, שהוזכרו כאן מפי הרצי"ה, שלפיהם "העושה דבר עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו". הראינו כי לשיטת רבים מרבותינו הראשונים וגדולי ההלכה והמחשבה בדורות האחרונים, כוח הכפרה של הבושה נובע מהכרה הפנימית ועמוקה בעיוות שבחטא, ולמעשה בכך היא יסוד בתהליך התשובה.
אפשר לתמצת את החידושים שראינו בשתי נקודות מרכזיות: (א) יש ממד של כפרה ותיקון בעצם הבושה, גם אם החוטא עדיין לא פרש לגמרי מחטאו; (ב) הבושה האמיתית אינה רק מכפרת מצד עצמה, אלא היא באה לידי ביטוי בווקטור של התקדמות ושיפור מתמיד.
ואכן, בנוגע למקס נורדאו אפשר לראות את הווקטור הזה, כפי שמשתקף באיגרת מיוחדת שהוא מתאר בה כיצד מגיל 15 עד ארבעים חי מנותק לגמרי מיהדותו, "אשכנזי-לאומי מכף רגל ועד קדקוד", עד כי הרגיש כי רגש מולדתו "מת בקרבו". ואז, לדבריו: "האנטישמיות היא היא אשר פקחה את עיני לשוב ולהביט על יהדותי אשר שכחתיה.
השנאה אלינו היא אשר למדתני לאהוב את עמנו. ומשנה לשנה תגדל בי התפעלותי והתלהבותי לעמי, תרב בי גאותי אשר אני מתגאה במולדתי. עתה יודע אנכי כי אח אני לכל בני ישראל". בהמשך דבריו הוא מתאר כיצד המפגש עם הרצל עורר בו רצון לתמוך ברעיון "תחיית ישראל בארצו", וכותב על כך: "אז הקרבתי את מעוט כחותי וכל אשר בי על מזבח הרעיון הזה אשר לקח את כל לבי ולכל בו חיי רוחי" (התור, ד' בכסלו תרפ"ו, עמ' 161).
אי אפשר לנתק בין תחיית ישראל לא-לוהי ישראל
שיבתו של נורדאו לעמו עוררה בו הערכה גדולה לקדושת התורה והמצוות. שכן למעשה אי אפשר לנתק בין תחיית ישראל לא-לוהי ישראל ולתורת ישראל. וכפי שציין המשך חכמה, "כי ישראל מוקשרים להשם-יתברך, והמה כמו קוים אל המרכז, ולכן נחשבים כולם כאחד… ונכללים כולם במקור המקורים, אם כן הם כל ישראל איש אחד…" (מש"ח דברים כט, ט), וממילא "כי אחרי אשר ישוב אל עמו, בטח ישוב אל א-להיו, וישוב מכסלו ורפא לו" (שם ל, ב).
ואכן, לעת זקנותו כתב נורדאו איגרת שבה הוא מתנצל שאין הוא יכול להשתתף בכנס של תנועת המזרחי, והיא הוקראה באותו כנס בחודש מנחם אב תר"ף: "אני תמיד הכרתי וידעתי… שאם היהדות קיימת ופורחת ומשקיפה באמונה ובטחון לעתיד חדש – זהו רק הודות לתשומת לב ומסירות דתית גדולה מצד הדתיים. קיום המצוות הקלות כחמורות… המנהגים הדתיים המסורתיים, שעברו מאבות לבנים ונתקיימו בכל דור ודור, הם שהגנו על היהדות והם שנתנו לה את קיומה… והקיום של העם היום זהו כתוצאה וכתשלום נאמן למסירותם וחרף-נפשם של היהודים האלה, אשר האופי המוצק שלהם עושה אותם לסמל של המין האנושי" (העברי 1920, גיליון כט).
אם נחבר את הסיפור האישי שנורדאו מספר על עצמו עם האיגרת למזרחי והפרטים הנוספים שמתאר הרצי"ה, נוכל להבין שלמעשה מסע חייו של נורדאו הוא משל למה שהראי"ה קוק ובנו הרצי"ה ציפו וייחלו לו מהתנועה הציונית: תנועת תשובה אדירה שבאה להילחם בהתבוללות כחלק מחזון של תחייה מחודשת של עם ישראל בארצו, הכולל תחייה רוחנית מקיפה עד שיבה לה', לתורתו ולמצוותיו.
אם כן, ההבדל בין הראי"ה לרצי"ה ביחס לנורדאו קשור להבשלת וקטור התשובה: נורדאו של הרב קוק בבויסק בשנת תרס"ג אינו הדמות שהכיר הרצי"ה בעת כתיבת מאמרו בשנת תשל"ד.
מקורות למשמעות ההלכתית שהווקטור נושא
בהקשר זה ראוי להביא ביסוס הלכתי לרעיון הווקטור. כלומר, שיש לשפוט את האדם לא רק על פי מעשיו בפועל אלא גם על פי המגמה שהוא הולך אליה. במישור השלילי אנו מכירים את דין "בן סורר ומורה", אשר "על שם סופו נהרג". אך בניגוד לכך נבקש להראות שההלכה מכירה במגמה חיובית לא פחות: שיש לזקוף לזכותו של אדם גם כיוון שאליו הוא הולך, ולא רק את המצוי בפועל.
בעניין צדקה לעילוי נשמת הנפטרים הביא הבית יוסף בהלכות יום הכיפורים (או"ח תרכא) את שאלת רבנו אלעזר מגרמייזא, בעל הרוקח: מה מועיל לתת צדקה בעבור מישהו אחר? וזו תשובתו: "ה' בוחן לבות החיים והמתים אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו אז תועיל לו קצת". זאת אומרת, מה שהיה הנפטר ראוי לעשות בחייו, מועיל לעשות בעבורו אחר פטירתו. וכעין זה כתב בספר חסידים (א, סב): "מי שנושא ונותן באמונה נותנים לו שכר אף על משא ומתן שלא עשה לפי שאם היה בידו היה עושה אמונה".
כן מצאנו בעניין הספד הנפטרים, שכתב השולחן ערוך (יו"ד שמד, א): "ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג… שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת". מלשון זו משמע שלמרות האיסור והנזק שיכול להיגרם בהוספת שבחים לנפטר, מכל מקום "מוסיפין בהם קצת". כאן כמובן מתבקשת השאלה: וכי אסור "לשקר הרבה" אבל מותר "לשקר קצת"?
הט"ז על אתר יישב קושיה זו על פי העיקרון הנ"ל: "דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור, בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר ודאי לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור, כי לא היה משחית בעבור דבר מועט יותר. ועל-כן נחשב לו כאלו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו".
כלומר, היכן שהאדם ראוי לפעולה מסוימת, מותר לנו להניח שהוא היה עושה אותה אילו היו לו התנאים המתאימים. הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ג, כח) למד מדברי הט"ז הללו שמותר להוסיף קצת עניינים בסיפורי צדיקים, אם על פי הנהגתם הם היו ראויים לאותם מעשים.
אם כן, אפילו ברמה ההלכתית יש מקום לשפוט את האדם על פי המגמה שחייו פונים אליה. כמובן, הרבה תלוי במתבונן, והשאלה העיקרית היא מי הוא שיודע להצביע על הווקטור האמיתי.
