"פרשת הטבחים" בעיצומה של מלחמת הקוממיות ב-1948 הייתה אירוע מכונן בתולדות צה"ל, שבו שני טבחים דתיים שסירבו לבשל בשבת נאסרו, וראשם גולח בתספורת משפילה. בעקבותיו הובילו הרב גורן ובן-גוריון את ביטול היחידות הנפרדות לדתיים וקבעו שצה"ל כולו יהיה מותאם לאורח חיים דתי. התוצאה הישירה היא צבא העם, הביטוי העכשווי של "כל ישראל ערבים זה בזה", או במונחי ימינו: כוח קלמנזון בקיבוץ בארי.
78 שנים חלפו, ובג"ץ מורה לצה"ל לערוך פיילוט בשריון המתמרן כאן ועכשיו, תוך כדי לחימה, שמאיים להדיר את חיילי הציונות הדתית מהמערך הלוחם כולו רק בשל אמונתם ואורח חייהם. זה שיאו של מבול עתירות שנמשך בהובלת השמאל הקיצוני במימון פטרוניו מהאיחוד האירופי בעשרים השנה האחרונות.
וצה"ל עד כה? לא ידע לעמוד בפני הסחף. מעולם לא העז לעמוד בפני המפלצת ולומר לה: עד כאן. שיתף פעולה בבניית יחידות דמה, בנה פיילוטים שאינם מסתיימים לעולם, ובהובלת איזנקוט והפצ"רית תומר-ירושלמי, שהיום ברור לכול את מי היא ייצגה, סיפק את הדלק לפרקי ההמשך בסדרה הבלתי נגמרת.
כתבות על כתבות על חולשת הרבנים
ובתקשורת – חגיגה נהדרת. כתבות על כתבות על חולשת הרבנים, על שאין להם באמת השפעה, על שבעצם יש להם יותר מדי השפעה וזה מסוכן, הם עוד ישלטו כאן בצה"ל. ישרתו – בוודאי, יביעו את דעתם? יחנכו לערכים? ממש לא. ודובר צה"ל מוציא כתבה ועוד כתבה על גבה של הציונות הדתית על שילוב הנשים המדהים.
אבל כתבה שמפרגנת לחיילי הישיבות? חלילה. אחת לא. והרבנים? נאבקו ככל שיכלו, מאבק בתוך המשפחה, לעיתים כשיד אחת קשורה לאחור וכובד האחריות על הכתפיים, כי זה ביטחון ישראל, לא צחוק. מאבק של נחישות ועדינות מול שורפי האסמים הסדרתיים. אבל מתחת לפני השטח, בשקט בשקט, כבר נבנה שובר השוויון: לפני כעשור גורשו בני הישיבות מחיל התותחנים בכוונה תחילה בשם שילוב הנשים. אז הם עזבו בכאב.
בית הכנסת בשבטה, בסיס האימונים של התותחנים, נשאר שומם וריק, וספרי התורה שבו אינם יוצאים מארון הקודש בחיל שנותר ללא שומרי תורה ומצוות. כך קרה גם במערכים נוספים, שנעשו הומוגניים ונצבעו גוון ברור של תושבי המרכז שאינם מצביעי הקואליציה הנוכחית. ואז התברר מחיר ההפסד: אין דתיים – אין מילואים. פחות קני ארטילריה למדינת ישראל. כעת עלו הדברים על פני השטח במאבק שהסיבוב הנוכחי בו הסתיים בפגישת הרמטכ"ל וראשי הישיבות בשבוע שעבר.
ניצבו כלל רבני הציונות הדתית מקצה לקצה
לסיבוב הנוכחי הגיעה הציונות הדתית במצב שונה לחלוטין משהייתה במאבקי העבר. לדיונים מגיעים המשתתפים מן החזית, והם ממהרים לצאת מהם כדי להגיע להלוויות, ולהבדיל לשמחות של יתומי המלחמה ואלמנותיה. והשיח הוא שיח ערכי, ברור ולא-מתנצל, של מחויבות להלכה, של מקומם האדיר של ערכי היהדות: מסד היסוד במוטיבציה ללחימה, משאב ערכי שאין דומה לו.
ולנוכח הניסיונות לבודד את המאבק ולצייר אותו כמאבק של רבנים נגד נשים, ניצבו כלל רבני הציונות הדתית מקצה לקצה: מבית הלל ועד מרכז הרב, מישיבת הגוש ועד שבי חברון, מצביעי כל קצוות הקשת הפוליטית, כל מי שראה עצמו מחויב להלכה ולתורת ישראל, נעמד ואמר: עד כאן. לא תדירו אותנו ממצוות המלחמה, מתרומה לביטחון ישראל.
ולמען סוגיה שהייתה בעבר נחלתו של שיעור קטנטן בחברה מתייצב לובי של יותר משבעים חברי כנסת, חוצה קואליציה-אופוזיציה, ובראשם מרבית חברי הממשלה ושרי הקבינט הבכירים, שאמרו לא. לא לפרימת המרקם החברתי, לא להרס צבא העם, לא לצבא שבטים משוסע ומפולג כפי שאויבינו היו רוצים אותנו.
עם ישראל כולו ניצח
כל זה פגש גם צה"ל שונה, על השוני הפרסונלי שהביאה המלחמה, עתיר ניסיון קרבי מחזית הלחימה שהחליף את תאוריות ההבל של שוכני הנאונים, חי בכל איבריו את חלקה הבלתי ניתן לערעור של הציונות הדתית בעמוד השדרה של ההולכים ראשונה, חיילי קו החזית. לנוכח כל אלו כבר לא עבדו התרגילים של אתמול.
עד כאן הקפה א'. בינתיים נראה שצבא העם שרד וניצח. השכל הישר והערבות ההדדית שרדו במתקפת הפלגנות והקיטוב בהובלת ראשי הישיבות והרמטכ"ל, שמצאו את הדרך שאיש לא הכניע בה את חברו. עם ישראל כולו ניצח. חזון הנבואה "ולא יהיו עוד לשני גויים ולא ייחצו לשתי ממלכות עוד, וקירב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידיך" מתממש לנגד עינינו.
ועדיין, ניסיון העבר המר נושף בעורפנו, והמציאות הנוכחית בצה"ל בעייתית מאוד גם בלי צרת הפיילוט. זה מחייב אותנו למעקב הדוק ופעיל אחר מימושם המעשי והקפדני של ההבטחות ואכיפת הפקודות, בשונה מהעבר – כאן ועכשיו, במשמרת שלנו – כדי שיאפשרו אורח חיים על פי ההלכה בצה"ל, צבאו של העם היהודי. צבא אחד לעם אחד.
משה היקר, מצער מאד מאד שהבנתך ותפיסתך את הסוגיה היא מצד צבא העם או צבא נפרד בעוד שהסוגיה האמיתית היא צבא מנצח או צבא פרוגרסיבי, כציוני דתי קלאסי נפלת למלכודת של בקשת האחדות בעוד הנושא הוא חיים ומוות כפשוטו.
מקווה שתבין זאת ותדע לומר זאת בפה מלא.