בימים אלה מלאו ארבע שנים לפטירת הרב אורי זוהר. אציין רק שלושה דברים מופלאים שראיתי אצלו:
שמחה. הוא היה אחד האנשים השמחים שהכרתי. "אני האיש הכי מאושר בעולם", נהג לומר כשישב בדירתו הצנועה, "וגם האיש העשיר בעולם. כי אין דבר שאני רוצה – ואין לי". זו הייתה שמחה פנימית שלא נזקקה לשום אישור חיצוני. הבמאי והשחקן הכי מפורסם לא נזקק עוד למחיאות כפיים וללייקים כדי לשמוח.
ניצול זמן. כאמור, הוא לא היה לחוץ ועצבני, ממש להפך, אבל כל שעה הייתה מדודה אצלו, כל דקה הייתה מחושבת. מתי ללמוד, עם מי ללמוד, למי לצלצל, את מי לפגוש. מה הכי חשוב לעשות הרגע. הנה דוגמה: פעם הגעתי אל ביתו לראיין אותו, הוא היה הכי נחמד ולבבי לצוות הצילום, אבל ברגע שסיימנו – חזר ללמוד. "סליחה", הוא חייך, "פספסתי ארבעים שנה, אני צריך להשלים פערים".
תיקון המידות. הוא לא התבייש לספר על ה"בהמה" שבתוכו, שפעם ניהלה אותו. הוא עבד קשה לאלף את החיה הזו, שיש בתוך כל אחד מאיתנו. אנו יכולים לכתוב ספרים שלמים על הדרך שבה הצליח לנצח את מידת הכעס, למשל. בשנים הראשונות אחרי שחזר בתשובה, הייתה לו קופת צדקה בבית. בכל פעם שצעק על אחד מבני הבית, היה שם כסף בקופה. הילדים זוכרים. מידת הכעס חלפה.
ארבע שנים לפטירתו של האיש שלימד אותנו שלעולם לא מאוחר להשתנות. לזכרו.
עוגן יומי מול "זיהום האוויר"
"שלום סיון, כאן יגאל אמיתי. אני רוצה לספר על המיזם שלנו, לעילוי נשמתו של בננו יהושפט, שנפטר בגיל 16 לאחר מאבק במחלה קשה. אנחנו מנציחים אותו בפרויקט של לימוד יומי. בחג השבועות התחיל שוב סבב של נ"ך (נביאים כתובים) יומי. שני פרקים ביום, ובשנה אחת אתם מסיימים את כל ספרי הנביאים והכתובים.
"כשאומרים תנ"ך הכוונה היא – תורה, נביאים, כתובים. את סיפורי התורה אנחנו די מכירים. היא מכילה את כל פרשות השבוע, שגם שומעים בבית הכנסת מדי שבת בבוקר. אבל מה עם כל הנבואות של ישעיהו ומיכה, דניאל ועזרא, חבקוק וצפניה? מה עם כל אותן מילים מרוממות, מעודדות, מיישרות דרך, מנחמות?
"אנחנו נכנסים לתקופת בחירות, תקופה שבה יציפו אותנו מסרים מבלבלים, מרגיזים, סוחפים. איך שומרים על שפיות, על קור רוח, על עמוד שדרה ערכי? הגיע הזמן לבחור – לבחור להוסיף תורה לחיים. ההשקעה לא גדולה, כמה דקות ביום, אבל עם שני הפרקים היומיים האלו תגיעו לחג השבועות הבא עם כל הנביאים והכתובים, אצלכם בלב, בראש ובנשמה.
"חפשו בגוגל הנ"ך היומי ותבחרו איך נוח לכם לקבל את שני הפרקים מדי בוקר (אודיו, טקסט, מייל, ואטסאפ). אפשר גם פשוט לפתוח את התנ"ך וללמוד. אנשים שמסיימים איתנו את הסבב מספרים על לימוד זוגי של בעל ואישה, על לימוד של הורים וילדים, על דופק יומי שנותן עוגן בתקופות מאתגרות, ממש נשימה של אוויר צלול בתוך הרבה 'זיהום אוויר' לפעמים. להתראות בסיום הנ"ך שלכם!"
המהפכה השקטה של הדור הצעיר
השנה הבנתי מחדש את אחד הפירושים המפורסמים על חג שבועות. מספרים שבמעמד הר סיני אלוקים ביקש מאיתנו עֲרֵבים כדי לוודא שהתורה שהוא נותן לנו תישמר ותועבר לדורות הבאים. עם ישראל הציע תחילה שאבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב) יהיו הערבים, אבל זה לא הספיק. אחר כך הצענו שהנביאים יהיו הערבים ל"עסקה" הזו, למחויבות שלנו לתורה, אבל גם זה לא הספיק.
לבסוף נקבע שהילדים יהיו הערבים. "בנינו עֲרֵבים בעדנו", כך נכתב. כלומר, הילדים הם שנותנים את ההבטחה שהתורה תישאר חיה, נצחית. הדור הבא הוא העתיד. רבים אכן מקפידים להביא בחג השבועות גם את הילדים, ואפילו את התינוקות, כדי לשמוע בחג את המילים העתיקות ולהתחבר אליהן.
אבל בשנים האחרונות משהו משתנה. לא רק ההורים מביאים את הילדים והופכים אותם לערבים. יש גם הרבה ילדים שמביאים את ההורים. הכיוון התהפך. הדור הצעיר מסמן את הדרך. הנכד חוזר לסבא, ועל הדרך משפיע גם על אבא. נכון, לא אצל כולם, לא בכל מקום, ובכל זאת – קורה כאן משהו.
דוגמאות? בלי סוף.
לפני כמה שבועות הרציתי בפורום של מנהלי בתי ספר. מנהל בית ספר ממלכתי הרים את ידו ושאל מה עושים, התלמידים הקימו לעצמם עמדת תפילין, ומבקשים גם ספר תורה כדי לערוך תפילות. הוא לא נגד, הוא אפילו מציין שהוא רואה שיפור בעוד מדדים כתוצאה מההתקרבות הזו. הוא רק מנסה, בגילו, להבין את השפה החדשה הזו. הוא באמת לא מבין.
שני טקסטים שפורסמו לאחרונה משקפים את רוח התקופה. מדובר בשתי אימהות של ילדים מתחזקים:
אשת הקולנוע סיגלית בנאי התראיינה בתוכנית של קובי מידן וסיפרה שהבת המתבגרת שלה התחילה ללכת לסליחות בחודש אלול מדי לילה. כששאלה אותה למה, הנערה ענתה לאימא בשורה משיר פופולרי של הזמר בן צור: "אימא, אנחנו דור של נשמות צמאות". סיגלית הסקרנית הלכה עם בתה לסליחות, ונדהמה. זו תופעה. בני נוער שסבא רבא שלהם אולי קם לסליחות בעיירה היהודית בפולין או במרוקו מתלהבים מחדש מהמילים האלה. ביום כיפור, סיפרה, היא ראתה ילדות מצביעות על המקום בסידור כדי להראות לאימא איפה מתפללים. ואז עוד חברה סיפרה לה שהילדה קנתה הביתה פלטה לשבת, בעוד ההורים הולכים לים.
לפני כמה ימים המאמנת והמרצה דנה רגב כתבה טקסט דומה. גם היא סקרנית וביקורתית כלפי התופעה, אבל גם כלפי ה"מחנה" שלה. פתאום, סיפרה, שני הבנים שלה, אחרי בר מצווה, התחילו להפריד בין בשר לחלב. היא סיפרה שהחברים שלה, אנשים שרואים עצמם ליברלים, לא תמיד מכילים את האירוע. "חלקים מבני המשפחה והחברים שלנו מעווים פנים כשהם שומעים שיהלי ובן מפרידים בשר וחלב. רק שהסיפור הוא לא הבנים שלי. הוא על דור שלם שמאמץ בחזרה מנהגים. בני הנוער האלה לא חשוכים, הם חופשיים. מחפשים. קרובים לרגשות שלהם. וגם, לא עלינו, מאמינים. הם מחפשים שייכות ומשמעות, בעולם שהשאיר אותם נטולי ודאות".
מרתק לעקוב אחרי התגובות שקיבלו שתי האימהות האלה, בעד ונגד, ואחרי התגובות על התגובות. מתברר שאלפי משפחות מרגישות זאת אצלן בבית, אצל הדור הצעיר. במטבח, בסלון, בתיכון.
איך לקרוא לזה? הכותרות הרבות בתקשורת מדווחות על "הדתה", "התחזקות" ו"התעוררות" נכונות, אבל אולי לא מגדירות מספיק את התופעה. אולי חז"ל נתנו לנו את הכותרת המדויקת ביותר – "בנינו עֲרֵבים בעדנו".
מהר סיני אל השגרה היומיומית
כ-100,000 איש היו בחג השבועות בכותל המערבי, על פי הנתונים הרשמיים של הנהלת הכותל והמשטרה. זכיתי להיות אחת מהם.
עמדתי בתפילת שחרית חגיגית ומרגשת WITH יותר ממאה סטודנטים של ארגון נפש יהודי, שרובם הגיעו למעמד הזה לראשונה. סביבנו היו עשרות אלפים, כל אחד במניין אחר, בקבוצה אחרת, מכל הארץ ומכל העולם, בכל הסגנונות. תיירים לצד מג"בניקים, ילדים לצד קשישים. רובם הגיעו אחרי לילה של לימוד תורה ואחרי הליכה ארוכה ברגל. בחמש ומשהו בבוקר השמש זרחה לאט על הרחבה. עוד מעט כולם יקראו פה את עשרת הדיברות, שקיבלנו ביום הזה בהר סיני.
אבל זה לא רק הכותל, כמובן. זה כל העולם היהודי. אולי הייתם בבית. אולי עם הילדים. בבית כנסת שכונתי או בישיבה, אצל חברים או אצל משפחה, בחזית או בעורף, ואולי בכלל בחו"ל. אם התרגשתם והתחברתם, או אם עבר עליכם חג מאתגר – כל אחד, באשר הוא, קיבל את התורה ואת החלק המיוחד שלו בתורה.
ומה עכשיו? מה נעשה עם זה? לאן ממשיכים הלאה ביום שאחרי?
בחג השבועות יש מנהג לקבל עלינו החלטה קטנה, קבלה חיובית קטנה שקשורה בתורה. פרשנינו מסבירים שהיום הזה הוא כמו "ראש השנה לתורה", ומתחילה בו "שנת תורה" חדשה. זה הזמן להחליט משהו טוב: ללמוד משהו קטן, להתחיל איזה לימוד קבוע, להצטרף לאיזה מסלול. משהו מעשי שאפשר לקחת הלאה, מחג קבלת התורה, כדי להמשיך את מעמד הר סיני אל תוך חיינו. בימים שאחרי חג השבועות אתם מוזמנים לנסות.
ממעלות ליוהנסבורג: התורה כחוויה סוחפת
"שלום סיון. שמי מאיר ראף, מנהל בית ספר יסודי בדרום אפריקה. לפני כמה שנים כתבת על פרויקט בעיר מעלות שבו כל תושבי העיר מסיימים ביחד ללמוד את כל התורה. אחת המורות בבית הספר שלנו הציעה לנו לעשות משהו דומה, ולכן הכרזנו על 'מבצע משניות':
"כל ילד לומד משניות, מתי וכמה שהוא רוצה. זה לא חידון שבו מתחרים אחד בשני ויש בסוף זוכה. כל אחד תורם משהו לחשבון הכללי, וכולם זוכים. זוכים לקחת חלק. ילד בכיתה א' יכול ללמוד משנה אחת, וילד בכיתה ו' יכול ללמוד אלף משניות.
"ההצלחה אדירה. ילדים יושבים יחד בהפסקות ואחרי הלימודים כדי ללמוד משנה. הם נפגשים בשבתות כדי ללמוד ביחד. ההורים מספרים שהילד מבקש מהם לחזור מוקדם מהעבודה כדי ללמוד איתו משניות, ושולחים לי תמונות של ילד בהסעה או במיטה לומד עוד משנה. כל המורים, גם המורים למתמטיקה, הרגישו שינוי חיובי בבית הספר…
"חלק מהילדים לא היו התלמידים המצליחים ביותר בכיתה, אבל המבצע הזה הפך אותם למובילים. הם הרגישו תחושת מסוגלות.
"בתחילת המבצע הכרזתי על יעד של 5,000 שניות, אבל עקפנו את היעד בתוך זמן קצר, והבנו שצריך לחגוג בגדול. שכרנו אולם ותזמורת והפקנו אירוע מרגש עם ריקודים ועם תעודה לכל ילד, והרבה שמחה של תורה והרבה דמעות של התרגשות.
"השבוע נחגוג שוב את סיום המבצע, וזו כבר השנה השלישית. 63 הילדים בבית הספר הקטן שלנו, למדו בסך הכול 25,678 משניות (!), שמוקדשות להצלחת עם ישראל. "אני רוצה לומר תודה על הרעיון שפרסמת בזמנו, שהגיע מהעיר מעלות עד לעיר יוהנסבורג בדרום אפריקה, ואני ממליץ לכולנו – אחרי חג מתן תורה – ליישם את מה שלמדתי פה באופן אישי כמנהל: צריך להפוך את התורה לכיף, לחוויה סוחפת, ולתת לכל אחד מאיתנו את החלק שלו בתורה".
ללמוד מהנפילות: הכישלון כמקור צמיחה
לא נעים לקרוא את הפסוקים האלה. פרשת השבוע מתארת איך הדור שיצא ממצרים מתחיל לפעמים להתבלבל. חלק מהעם מתלונן, מתמרמר, מתייאש, אפילו מתגעגע למצרים ומבקש לחזור לשם.
הרבה ניסים וחסד מקיפים אותם, אבל אחרי שהיו 210 שנה במצרים קל להוציא את ישראל ממצרים, אבל קשה להוציא את מצרים מעם ישראל.
התורה מתארת השבוע שורה של משברים ותלונות שווא. למשל: "הָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ… זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים״. ואז: ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אׇהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה׳ מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע״.
געגועים לאבטיח במקום הודיה על השחרור משעבוד? למען האמת, אלה סיפורים שאולי היינו מעדיפים למחוק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, או לפחות לשפץ אותם מעט. אבל התורה לא מסתירה כלום ולא מוחקת את המשברים. להפך, אלוקים הכניס אותם לתורה הקדושה כדי שנלמד אותם, כדי שייזכרו לנצח.
פרשנינו מסבירים שיש כאן מסר ברור לכולנו: הכישלונות, הנפילות, גם הם חלק מהתורה. אם הדברים האלה כתובים בפירוט, צריך ללמוד אותם, ובעיקר ללמוד לקח. להבין בכל חטא וטעות מה הסיבות ומה הפתרונות, כדי שנדע שלא ליפול שוב.
גם בחיים שלנו יש כישלונות, השאלה היא אם להתייאש מהם או ללמוד מהם. האם נצליח להפוך גם את הכישלונות שלנו לתמרור אזהרה, למקור של כוח, לימוד וצמיחה לעתיד, וכמו עם ישראל בפרשה, לקום ולהמשיך ללכת?
אפשר לשאול את עצמנו: איפה בחיים קרו גם לנו דברים כאלה? והאם אנחנו לומדים ומתחזקים מהם?
