אחד המשפטים השכיחים בצורתה הנוכחית של המחלוקת הוא "הצבנו לכם מראה", כביכול הפכנו כולנו נתן הנביא כשהוא מספר לדוד את משל כבשת הרש ואז אומר לו: "אתה הוא האיש!" והדברים עתיקים.
הנשים במצרים המציאו את המראה. על שרה אימנו עדיין נאמר שבבואתה השתקפה במים (הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את), אבל נשי מצרים שכללו את תמונת המראה כשרקעו מראות מנחושת והתקשטו לבעליהן. את המראות האלה הן הביאו תרומה למשכן, "והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע, עד שאמר לו הקב"ה: קבל! שאלה חביבין עלי יותר מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים" (רש"י לפרשה).
הנשים היו יורדות מקושטות לשדה, אל האיש היגע והמשועבד שלהן, ומציבות לו מראה. משה הבין מייד שהמראה עשויה לשקף לזולת, במקרה זה הבעל, עד כמה הוא קטן אמונה ומיואש לעומת אשתו, שהרי לכך נוצרה מראה: "מראה מראה שעל הקיר, היש יפה ממני בכל העיר?"
אבל בנות ישראל הצדקניות עשו דבר מופלא: "וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים… ונעשה הכיור מן המראות, שהוא לשום שלום בין איש ובין אשתו, שנאמר: במראות הצובאות" (רש"י שם).
התיאור המדהים הזה מספר איך השתמשו נשים במראה ככלי שמשקף אותן עם בעליהן יחד! על אף דעותיהם השונות בנוגע לחיים המשותפים במצרים היא מבקשת להראות לו במראה את שניהם, ואז לתרום את המראה הזו, שמשקפת דעות שונות, לבית המשותף, המשכן.
השבוע, באין-ספור הזומים שלימדתי בהם, ביקשתי מהנשים הרבות לפתוח את המצלמות ולהביט במסכים ששיקפו מאות פנים שונות מאוד. ושאלתי: מה אתן רואות עכשיו? האם את עצמכן? האם מישהי אחרת? ואולי זו אותה תשובה בדיוק? מפני שהפנים הרבות בזום הן פני כולנו עכשיו. אנחנו עוברות פחות או יותר את אותם דברים, כולנו תמונת המראה של כולנו.
הגילוי הזה היה מדהים, מפני שדווקא כשלמדנו יחד את פרשת ויקהל היה אסור להתקהל, ורק כך, במפגש המוזר הזה, יכולנו לראות צבא שמורכב מפנים שונות כל כך, אבל הן שמעמידות את צבאות העם הזה, כל אחת לחוד בתרומתה הייחודית וכולן יחד. אלה, אומר הקב"ה למשה, חביבות עליי יותר מהכול!
