בפרשת בא מגולמת החירות במילה בית. היא חוזרת עשרות פעמים: "וייקחו להם שה לבית אבות, שה לבית… ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם… והיה הדם לכם לאות על הבתים, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו, ואם ימעט הבית מהיות משה… ואת בתינו הציל".
לפעמים נדמה שאין חירות קשה מזו. ארבע חמישיות (!) מעם ישראל העדיפו להישאר בעבודה הזו שמחוץ לבית ולא לבוא הביתה: "וחמושים עלו בני ישראל".
השבוע נספו בטרגדיה נוראה שני תינוקות רכים במיתה משונה במעון ששהו בו. ואני יודעת בוודאות שאין. בעולם. אישה. אחת. שרוצה. להשאיר. את התינוק שלה, רק בגיל שלושה חודשים, בידיה של אישה זרה.
אני זוכרת היטב את הבקרים האלה, כשאני יוצאת בגרון חנוק מדמעות, את השיבוש בהנקה שזה עתה נכנסה לאיזשהו תלם, את הריצה המתנשפת למטפלת כדי לאסוף אותו לזרועותיי בסוף יום עבודה. והוא? התינוק? יביט אליי טוב וחכם כמו אל אם השבה הביתה מן הדרך, יחבק אותי אליו בנשימה חמה: אימא אדמה.
האם מחשיבים מספיק את השהות הזו בבית איתם? האם מישהו מתגמל את האימהות? האם לעולם תהיה העבודה שמחוץ לבית זוהרת בהרבה מלהיכנס הביתה סוף סוף ולגדל אותם?
נדמה לי שספר שמות רוצה בדיוק את זה: את ההצדעה ל"זבח משפחה", להקרבה הביתית, ולא סתם הוא פותח בסיפורן של היולדות ושל המיילדות ובטרגדיה של הפרֵדה לאחר "ותצפנהו שלושה ירחים, ולא יכלה עוד הצפינו".
האם נשיב לאימא אדמה את כוחותיה? האם נברך עליה ונכיר בטובתה? האם נראה בעבודה הביתית הזו את החשובה שבמשימות?
בכל ברכה על פרי, מסביר הרב שרקי יפה כל כך, אנחנו נזכרים בעצם לומר תודה לאימא. "יש דמיון בין מצבו של האדם במעי אמו למצבו בעולם. בהיותו במעי אמו גבולות עולמו הם דפנות הרחם. עם זאת, הוא נתון בתוך נוזל השפיר שמחבר בין גופו לדפנות. נוזל זה נותן לו תחושה שישותו אינה נעצרת בגופו בלבד, אלא שיש לו יחס אל מה שמחוצה לו. משום כך, בצאתו לעולם, מסוגל האדם להרגיש שייכות לקוסמוס כולו, כאילו הוא נתון בתוך רחם גדול יותר, כגודל העולם. הוא חייב לבקש שהעולם הזה יתברך: זה היסוד של האכילה: אני נקשר שוב לאמא המגוננת ומזינה אותי ועליי להשיב לה בברכה, כך שלא תתמעט ממה שהיא נותנת לי" (הרב אורי שרקי, בעוד מועד, ט"ו בשבט).
אימהות, אנחנו מברכות אתכן בחודש הזה שלא יתמעטו כוחותיכן, וגם כשזה קורה, אתן כמו ירח מתמלא ומתרוקן, עוד תשובו להתחדש כמו הלבנה. אבל זה יקרה רק אם נדע ונזכור כולנו לברך עליכן בכל פעם שאתן ממועטות, בכל פעם שאתן עמוסות בטן, שתתחדשו כמותה.
