בשבוע שעבר עסקנו באחד האסונות הקשים בתולדות היישוב היהודי, טבח 77 מנוסעי שיירת הדסה באפריל 1948, והתמקדנו בתעלומה שנותרה פתוחה עד היום: כמה באמת נרצחו, ומה עלה בגורל הנוסעים שגופותיהם לא נמצאו ולא הובאו לקבורה. שמונים שנה אחר כך שאלות הזיהוי והקבורה של אותם נעדרים עדיין מהדהדות, ואיתן גם האפשרות שעדיין אפשר לפתור את התעלומה.

ד"ר משה ארנוולד, היסטוריון וחוקר מלחמת העצמאות שחקר לעומק את סיפור שיירת הדסה וכתב את הספר 'מצור בתוך מצור: הר הצופים במלחמת העצמאות', סבור שהחללים הנעדרים אינם קבורים בבית הקברות המוסלמי שהוזכר בשבוע שעבר כאחד המקומות האפשריים לקבורת החללים: "שמועות כאלו מופיעות במקרים טרגיים מהסוג הזה", הוא קובע, "אבל הם לא קבורים שם. זו שמועה שאין לה שום בסיס". לדבריו, "הסיפור נבדק על ידי גורמים מוסמכים, והמסקנה הייתה שאין בו דבר. זה גם לא הגיוני, כי מה פתאום שייקחו גופות במצב שהן היו ויקברו אותן בבית קברות מוסלמי יחד עם ערבים? מה גם שאז בכלל עוד לא הייתה מחשבה על גופות כקלפי מיקוח כמו בימינו".

הסוד האפל שמצבת קבר האחים מסתירה

ובכל זאת התעלומה נשארת. "יש קבוצה של גופות מהשיירה שלא נמצאו עד היום", מסביר ארנוולד. "לא ברור עד הסוף כמה – בין 17 ל-22 חללים – שאיש אינו יודע אם בכלל נקברו, ואם כן, היכן". הפער שבין המספר הידוע של הנרצחים למספר החללים שנקברו בפועל הוא מקורו של הספק שמלווה את הפרשה עד היום. רשמית איש מחללי שיירת הדסה אינו מוגדר חלל מקל"ן – שמקום קבורתו לא נודע – אולם בקבר האחים לא טמונים 47 הנופלים שרשומים על גביו, אלא הרבה פחות. מצבת קבר האחים מסתירה תחתיה סוד אפל וכואב.

כמה מהרוגי שיירת הדסה פונו אחורה לבית החולים ביקור חולים, ואחרים – אל ההר, להדסה. עדות בעל פה שהגיעה לידינו מפי קרוביה של הגברת מרים ריין, שהייתה על ההר הנצור בזמן המתקפה הרצחנית כיוון שהייתה תלמידת בית הספר לאחיות, מספרת: "שורות ארוכות-ארוכות של הרוגים כיסו את כל רחבת הכניסה לבית החולים, ממש על מגן הדוד שהיה מצויר על הרצפה והיה הסמל של הדסה". הטיפול במתים בתנאי קרב ופינוים ממקום למקום גרם כאוס. 

"שורות ארוכות-ארוכות של הרוגים כיסו את כל רחבת הכניסה לבית החולים, ממש על מגן הדוד שהיה מצויר על הרצפה"

"גם במלחמה האחרונה היו כמה מקרים של אנשים חשבו שהם חטופים", אומר ד"ר ארנוולד, "ובדיעבד התברר שבגלל מצב הגופות קברו בשוגג כמה נפטרים באותו קבר. אויבינו גם וידאו שהגופות יהיו במצב קשה. גם במקרה של שיירת הדסה יכול להיות שהגיעו לקבורה חלקי גופות", הוא אומר. "אומנם הפתולוג כתב בדו"ח שלו שלפי השדרות שהגיעו, בקבר האחים נקברו לא יותר מ-25 חללים, אבל אז לא ידעו לטפל בחללים בצורה מדויקת כמו בימינו". 

בעידן ה-DNA נדמה כמעט מובן מאליו שכל גופה ניתנת לזיהוי, אבל ב-1948 המציאות הייתה אחרת. "ידעו לזהות גם אז", מדגיש ארנוולד. "אבל הטכנולוגיה הייתה פשוטה יותר. אם היו צילומי שיניים, זיהו בעזרתם חללים. אני יודע לפחות על מקרה אחד שבו זיהו חלל לפי הרישום הדנטלי שלו.

"אומנם אין בידיי ידיעות על חילול מכוון של הגופות, אבל גם בלי זה גופות חללי השיירה נפגעו מאוד, כי הפורעים הערבים העלו את השיירה באש. גם הבריטים לא היו עדינים, בלשון המעטה, כשפינו את הגופות. במרוצת השנים היו ניסיונות לפתור את התעלומה ולחפש את החללים הנעדרים, ויכול להיות באמת שהערבים אכן העלימו גופות, חטפו אותן וקברו אותן במקומות אחרים, אבל תשובה אין בינתיים.

"בעיתונות של התקופה רואים את הכאב ואת הכעס של המשפחות. אנשים חיפשו את יקיריהם. היו אפילו מקרים שבהם התווכחו של מי הנפטר הזה", הוא מתאר בכאב, "כמו משפט שלמה אבל הפוך. סיפורים קשים. אפשר להבין את זה, אנשים רוצים ודאות, להביא חלל לקבורה ולהתיר את הספק".

על קבר האחים חקוקים שמותיהם של 47 חללים, הרבה יותר ממספר החללים שנקברו שם לדברי הפתולוג. אולי שם נמצא המפתח לתעלומה או לפחות לחלקה? יכול להיות שנקברו שם יותר מ-25 חללים?

"על המצבה חקקו את שמותיהם של כל החללים שלא נקברו בקברי בודדים. לפי עדות הפתולוג נקברו שם 25 חללים, אבל אכן, יכול להיות שהגופות ניזוקו כל כך עד שבטעות זיהו כמה גופות כגופה אחת, ובאמת נקברו שם יותר גופות, אולי אפילו 35. אין לדעת. אף אחד לא יפתח קבר אחים כדי לברר את הדבר, זה לא דבר שעושים בימינו. פתיחה של קבר בודד היא סיפור מורכב מאוד, ופתיחה של קבר אחים תהיה מורכבת בהרבה. מה גם שאחרי כל כך הרבה שנים, לא בטוח שהממצאים בקבר יוכלו לשפוך אור על התעלומה".

חששות בין-לאומיים, קברים וקיפאון

ובכל זאת יש נתיב צר אחד של התקדמות. "יש בהר הרצל כמה קברים בודדים של אלמונים. שם כן אפשר תאורטית לפתוח ולזהות". השוואת הממצאים מקברי האלמונים – השלושה קבורים בשורות שונות בהר הרצל, אזור א, חלקה 2 – ל-DNA שנאסף מקרובי המשפחה של החללים עשויה להביא לידי פיצוח חלקי. "יכול להיות שאף אחד מהם לא יתאים, אבל גם יכול להיות שיש אחד, שניים או אפילו שלושה שאפשר יהיה לזהות".

השוואת הממצאים מקברי האלמונים ל-DNA שנאסף מקרובי המשפחה של החללים עשויה להביא לידי פיצוח חלקי

אפשר גם שלצד התעלומה שלא נפתרה קבור גם שיקול פוליטי עדין שמסביר לפחות חלקית את חוסר הפעולה המתמשך. פתיחת מערות בבית הקברות המוסלמי בשיח' ג'ראח – אפילו לצורך חיפוש אחר חללים יהודים – עלולה לעורר סערה דיפלומטית. בזירה הבין-לאומית צעד כזה עשוי להיתפס כחילול קברים מוסלמיים ולספק תחמושת תעמולתית לגורמים עוינים. בזירה הפנימית החשש הוא מתגובת הציבור הערבי בירושלים ומהסלמה אפשרית. 

"יש פה דילמה מוסרית קשה", מסביר א', לשעבר בכיר במערכת הביטחון. "מצד אחד החובה להשיב חללים לקבר ישראל, ומצד שני החשש מפתיחת חזית נוספת במזרח ירושלים, במיוחד באזור רגיש כמו שיח' ג'ראח, שממילא היה מוקד מתיחות במהלך השנים". אבל למרות הרגישות יש מסלול טכני שלא נוצל במלואו: דגימות ה-DNA שנלקחו מבני המשפחות בעקבות עתירת בג"ץ משנות התשעים עדיין שמורות במאגרים, ואפשר להשתמש בהן. 

כפי שמציע ד"ר ארנוולד, בדיקת הקברים הבודדים של האלמונים בהר הרצל אינה דורשת פגיעה בבית קברות מוסלמי, ועשויה לפתור לפחות חלק מהתעלומה ללא מחיר פוליטי. השאלה היא אם יש רצון אמיתי לעשות זאת או שההימנעות נעשתה נוחה יותר מהפתרון.

תקדימים ואתגרים בזיהוי חללים אחרי עשורים

שמונים שנה אחרי שנרצחו, וחלקם נקברו כאלמונים נטולי שם, חלקם בקבר אחים, ולחלקם אולי אפילו אין קבר, מתברר שהשאלה אם אפשר לזהות היום את חללי שיירת הדסה היא לא רק מוסרית או היסטורית אלא גם מדעית. מומחה לזיהוי באמצעות DNA ששוחחנו עימו אומר בבירור: התשובה העקרונית היא כן. גם אחרי שמונה עשורים אפשר להפיק חומר גנטי מעצמות ולהשוות אותו לחומר הגנטי של קרובי משפחה חיים, אבל זה תלוי בגורמים רבים.

"אנחנו יודעים להפיק DNA גם מעצמות בנות שמונים שנה", הוא מסביר, "אבל הכול תלוי במצב הממצאים: אם הגופה נשרפה, באיזו עוצמה, איך החלל נקבר, באילו תנאים סביבתיים הוא היה. ירי בלבד משאיר סיכוי גבוה יותר. שרפה כבר פוגעת הרבה יותר ביכולת להפיק DNA". ובכל זאת, לדבריו, יש תקדימים: גם מחללי מלחמת העולם השנייה הופקו בשנים האחרונות פרופילים גנטיים שאפשרו זיהוי. את ה-DNA מפיקים מגרעיני תאים כדי להשוות דגימות בתיק שחוקרים. הטכניקות שנעשה בהן שימוש מאפשרות לנצל גם כמויות זערוריות של DNA על ידי יצירת עותקים של אזורים ממוקדים ממולקולת החומר הגנטי לצורכי ההשוואה.

בשנת תשפ"ח ימלאו שמונים שנים למתקפה על שיירת הדסה. שמותיהם של 77 החללים חקוקים על האנדרטה, אך רבים מאותם נופלים עדיין לא זכו לשם על המצבה

בלב כל תהליך כזה עומד לא רק החלל אלא גם הרפרנס שאליו משווים את הממצאים: ה-DNA של קרובי המשפחה החיים. ככל שהקרבה הגנטית קרובה יותר – ילד, הורה, אח – כך הזיהוי מדויק יותר סטטיסטית. במקרה של חללי שיירת הדסה, שכבר עברו ממנה כמה דורות, לעיתים מדובר באחיינים, בבני דודים, ואפילו בקרבה רחוקה יותר. "זה כבר מורכב יותר", מדגיש המומחה, "אבל היום יש לנו כלים אנליטיים שמאפשרים גם לזהות קרבה מדרגה שנייה ושלישית בעזרת תוכנות גנאלוגיות וסטטיסטיקה מתקדמת".

בעיה נוספת קשורה לאיסוף ה-DNA ממשפחות חללי השיירה בשנות התשעים: "הפרופיל שהיה מקובל אז הרבה יותר צר. היום אנחנו עובדים עם 21 אתרים, לפעמים יותר. אם יש אפשרות לאסוף מחדש דגימות מקרובי משפחה חיים, זה יכול לשדרג דרמטית את הסיכוי לזיהוי".

גם אם ה-DNA הגרעיני פגום מדי, יש מסלול נוסף: DNA מיטוכונדריאלי, שמורש רק מהאם. הוא אינו מאפשר זיהוי חד-משמעי של אדם מסוים, אבל מאפשר לשלול או לצמצם אפשרויות. "זה כלי עזר חשוב מאוד במקרים כאלה, בעיקר כשאין DNA גרעיני שמיש". ל-DNA מצטרפים כלים נוספים: אנתרופולוגיה פיזית, שיכולה להפריד עצמות לפרטים שונים, להעריך גיל ומין; ואפילו זיהוי דנטלי, אם יש תיעוד ישן.

בעבר נעשה שימוש בכלים אלו ובכלים נוספים כדי לזהות חלק מחללי 7 באוקטובר, וכן לשם בדיקה של קברים שנקשרו לפרשת ילדי תימן. במקרה אחר זוהתה גופתו של רס"ל זכריה באומל ז"ל, אחד מנעדרי קרב סולטאן יעקוב ממלחמת לבנון הראשונה, 37 שנים לאחר שנפל בקרב. הגופה אותרה במחנה הפליטים ירמוכ שליד דמשק בסוריה, ובאומל זוהה באמצעות בדיקות DNA.

בסופו של דבר, אומר המומחה, "מבחינה טכנולוגית זה אפשרי. השאלה היא אם תהיה החלטה מערכתית לעשות את זה: לפתוח את הקברים, לאסוף את הממצאים, להשקיע בעבודת החקירה המשפחתית. המדע יכול לתת שמות. עכשיו צריך שמישהו ירצה לשמוע אותם".

כמעט שמונים שנים אחרי האירוע נותרה פרשת שיירת הדסה פתוחה חלקית. לא משום שלא נעשו מאמצים, ולא רק בגלל הכאוס של מלחמת תש"ח, אלא גם כי מישהו צריך להחליט שהחוב לזכרם של הגיבורים חשוב יותר משיקולי נוחות פוליטית. דגימות ה-DNA קיימות, הטכנולוגיה זמינה, וקברי האלמונים בהר הרצל ממתינים לבדיקה שאינה דורשת פגיעה בשום בית קברות מוסלמי. כל מה שנדרש הוא רצון. 

פנינו למשרד הביטחון, למשרד הדתות ולמשרד המורשת בשאלות בדבר נעדרי שיירת הדסה, בתקווה שבכוחות משותפים יצליחו המשרדים להביא לפתרון התעלומה רבת השנים, ולכל הפחות לפתרון זו של שלושת האלמונים שקבורים בהר הרצל.

בינתיים בני משפחות החללים הולכים ומתמעטים, והזמן – כמו תמיד – פועל לרעת זכרם של מי שנפלו בדרך. אם לא ייעשה צעד יזום עכשיו, אולי כבר לעולם יהיה אפשר לעשותו. בשנת תשפ"ח ימלאו שמונים שנים למתקפה על שיירת הדסה. שמותיהם של 77 החללים חקוקים על האנדרטה, אך רבים מאותם נופלים עדיין לא זכו לשם על המצבה. הם לא היו אלמונים כשעלו לשיירה באותו בוקר של אפריל 1948 – הם היו רופאים, אחיות, סטודנטים, אבות ואימהות, לוחמים, אנשים בעלי שם פרטי ושם משפחה – ובידינו להחזיר להם את שמם. השאלה היחידה היא אם יש לנו די אומץ.