השבוע פקדה טרגדיה נוראית את משפחתה של השרה אורית סטרוק עם פטירת בתה. במציאות אנושית מתוקנת אירוע כזה היה אמור לגרור שתיקה מכבדת וחמלה בסיסית. ואולם התגובות שנשמעו מחלקים בולטים במחנה השמאל הרדיקלי חשפו תהום של ריקבון מוסרי שאי אפשר להתעלם ממנו. מה שהיה אמור להישאר כאב פרטי הפך למפגן של דמוניזציה והאשמות בזויות נגד המשפחה ואף נגד המגזר כולו.
שקמה ברסלר, מראשי מחאת קפלן, כתבה שבתה של סטרוק שלחה יד בנפשה לאחר שהתלוננה נגד הוריה על פגיעות מיניות טקסיות. שבות רענן ממפלגת המילואימניקים של יועז הנדל קראה למשטרת ישראל לחקור את האירוע בעקבות פוסטים שפרסמה הנפטרת לפני מותה. עוד תגובות ברשת זכו לשיתופים רבים.
זהו אינו עוד ויכוח פוליטי שגרתי; זהו קו פרשת מים, והוא מחייב את הציונות הדתית לבדוק את הבריתות שלה במחנה הפוליטי והחברתי.
האליטה של השנאה
לא מדובר בטוקבקיסטים אנונימיים בשולי החברה. ראשי המגיבים בתגובות הקשות ביותר הם אנשי תקשורת בכירים, יועצים אסטרטגיים, בין השאר של מטה החטופים בעבר, ומובילי דעת קהל שיש להם מאות אלפי עוקבים. זוהי האליטה המעצבת את נרטיב 'המחנה הדמוקרטי'.
הבחירה של דמויות מרכזיות בשמאל 'הדמוקרטי' להשתלח באם אבלה בשעתה הקשה ביותר מעידה על אובדן מוחלט של הומניזם בסיסי. ואף יותר מזה, לא פחות מההתבטאויות הקשות רועמת השתיקה של דמויות ציבוריות, כמו נפתלי בנט, שמכיר היטב את סטרוק, חברת מפלגתו לשעבר, ואף עבד איתה מקרוב. בנט מתבטא בכל יום על כל נושא ציבורי וחברתי, אך כאן שתיקתו רעמה, וכמוה גם שתיקתם של ראשי ארגונים ושל רבנים שמרבים לדבר על אתיקה, על קירוב לבבות ועל הסכמות רחבות. מי שמבקר את החרדים בנחרצות על כל התבטאות צורמת ומאשים רק אותם בחורבן הבית אך נאלם דום לנוכח אלימות מילולית כזו, בוחר למעשה צד בתוך הריקבון הזה. אי אפשר עוד להיות באו״ם ולהגיד שכולם צודקים.
מלכודת ברית המשרתים
שנים נשבו חלקים בציונות הדתית – ובעיקר באגף הליברלי שלה – בקונספציה של 'ברית המשרתים'. האמונה הייתה שהשירות המשותף בצבא והנשיאה המשותפת בנטל הביטחוני יוצרים בסיס ערכי ותרבותי משותף עם השמאל על כל גווניו. אך האירוע הנוכחי מוכיח כי מדובר באשליה. השמאל הרדיקלי האנטי-דתי אולי משרת באותן יחידות צבאיות, אך הוא מחזיק בתפיסת עולם שאינה מכבדת את הציבור הדתי ואינה רואה בו שותף לגיטימי. בעיניהם גם דתי שמשרת בקרבי ומתנער מכל סממן משיחי יישאר תמיד מתנחל קיצוני.
دוגמה כואבת לכך ראינו בתגובות של השמאל הרדיקלי כלפי הדתיים הליברליים שבחרו באנושיות פשוטה להגן על סטרוק וחטפו קיתון של רותחין על ראשיהם. זוהי עדות שיש מי שסובלים מעיוורון תרבותי; הם המומים מהאכזריות של השמאל הרדיקלי האנטי-דתי משום שסירבו לראות את הארס המבעבע בצד השני במשך עשורים.
ימי העיון, הכנסים המשותפים, הדיונים המכובדים ברשתות והמפגשים האישיים לא עזרו – ברגע האמת כל השנאה למגזר הדתי יצאה החוצה.
קריסת הפציפיזם הרוחני
בדיוק כפי שקרסה הקונספציה הביטחונית קרסה גם הקונספציה התרבותית.
חלקים בציונות הדתית ידעו לבקר את השמאל בנושאי ארץ ישראל וההתיישבות (אוסלו, גוש קטיף), אך נמנעו מלבקר אותו במישור הערכי-תרבותי.
יש תפיסת 'פציפיזם רוחני', הגורסת כי אסור לראות רע וכי עלינו רק להוסיף אור, וכך החושך ייעלם מעצמו. האם לא הוכח באירוע המטלטל הזה שכשלא קובלים נגד הרע – הוא מתפשט?
השמאל התנחל במוקדי האקדמיה והתרבות ויצר מניפסטים אנטי-לאומיים ודמוניזציה שיטתית נגד המגזר הדתי ללא הבחנה בין חרד״לים לליברליים. האם מפגשי קפה ומאפה גישרו על תפיסות עולם רדיקליות? האם ההומניזם של השמאל הרדיקלי הישראלי הנוכחי הוא אכן מוסרי או שהוא טעון ביקורת והצבת גבולות? אכן, יש לאהוב כל נשמה של יהודי, אך לא לחבק את מעשיו הרעים והפוגעים.
מבירור לתיקון
הציונות הדתית התחנכה שנים להיות המקף המחבר והמבוגר האחראי, אך לפעמים תפקיד המבוגר אינו רק לחבק ולהכיל אלא גם להציב גבולות לשיח ולמעשים רעים. אי אפשר להמשיך לשתף פעולה עם מי שחוצה קווים אדומים של אנושיות בסיסית. דרוש פה חשבון נפש. צריך לחנך להצבת גבולות ולהנכחת משקל נגד מוסרי ותרבותי. אם מציאות זו מתקיימת בשל ענווה, הענווה הזו פסולה, והיא בעוכרינו.
הדגש על היכולת להבדיל בין טוב לרע הוא מאבק על נשמתה של המדינה. האירוע של משפחת סטרוק צריך להיות השעון המעורר של המגזר כולו – הגיע הזמן לפקוח את העיניים למראה שפלות, לבקר את הרע ללא מורא ולבנות תפיסה תרבותית-יהודית איתנה. כך נבנית חברה בריאה המציבה גבולות ברורים.
אני שולח מכאן תנחומים לשרה סטרוק ולמשפחתה, שלא הגיבה לכל מכפישיה ולימדה את הציבור כולו מהי אהבת אם לבתה – אהבה אצילית שאינה תלויה בדבר.
