המשבר ידוע. תלמידים אינם אוהבים ללמוד גמרא, אינם מתחברים אליה, אינם עמלים בה, ובגדול הגמרא לא כל כך מדברת אליהם אף שהם פותחים בה את הבוקר ומשקיעים בה זמן רב, אף שבמלל היא חשובה ואין ישיבה שיכולה להתכבד בתואר ישיבה בלי שהגמרא תופסת בה מקום מרכזי. היא מרכז התורה שבעל פה, ועליה גדלנו. היא ליבת המסורת העוברת מדור לדור, ובכל זאת המון שאלות נשאלות על הצורך בלימודה.
על הארמית התגברנו בעזרת שוטנשטיין, אך הבעיה עדיין כאן. צבענו שורות בצבעים שונים, והבעיה לא נפתרה. חילקנו את הגמרא לרבדים, לתקופות, לסוגיות, והבעיה ממאנת להיעלם. המחזנו, הסרטנו, המחשנו בעיות אקטואליות, ובכל זאת הבעיה נוכחת, ובגדול. מה לא ניסינו בצד הדידקטי? אולי ה-AI יושיע.
השורש הוא בהבנת המהות של המלמדים. ואולי שורשי ממנה, האם יש בנו מבט אמוני בתורה שבעל פה, בקדושת הגמרא, התנאים, האמוראים? האם דבר ה' בפינו או דידקטיקה ושאר כלים חיצוניים שאינם נוגעים במהות?
זה מתבטא במלמדים. בשאלה אם נכנס לכיתה מלמד שיש לו אש בעיניים, אהבת הסוגיה, אמון בתורה שבעל פה ואמונה גדולה שבשיעור שהוא מעביר הוא מקשר את תלמידיו לאביהם שבשמיים, אמונה ואמון גדול בשורש התורה שבעל פה והבנה שהרב הוא המתווך בין תלמידיו ובין הקב"ה דרך הקישור לתורה ולמצוות.
רב שאין לו ברק בעיניים ואינו מדביק את תלמידיו בהתלהבות של השיעור לא יכול לעורר אהבת גמרא בתלמידיו, ולא תיוולד בקרב הילד תשוקה להיות קשור לקודש. אם הקטר אינו חם, הרכבת לא תיסע; אם הרכבת אינה נוסעת, הקטר צריך בדיקה. האם השייכות ללימוד היא רק לשם העברת השיעור לתלמידים או קישור אדיר לתורה שמתבטא בהמשך התפתחות הרב בלימודו שלו להקיף את כל מרחבי התורה וללמוד סוגיות בעיון?
האם אנו רואים בתפקיד של הרב תפקיד של מי שפותר בעיות של תלמידים, ולכן הוא לעולם ירצה לדבר על בינו לבינה או בינו לבינו ורק יחכה שהשיעור יוסט למקום הזה?
להחזיר גמרא ליושנה
התורה היא "מרפא לכל עצמותיך", התורה היא זרם החיים החי של עם ישראל ושל כל יחיד. חיבור התלמיד לגמרא ולאהבתה, לתורה ולקדושתה, הוא הפעולה שתרפא את כל הפצעים. במקום לשקוע במהמורות העולם שהתלמיד נמצא בו צריך להעביר אותו נפשית אל עולם התורה ואהבתה, אל העולם המופלא של המחויבות וההיגיון התלמודי, אל עולם האחריות הרוחנית, ושם רבות מהבעיות ייעלמו. אין אפשרות ליצור תהליך כזה אם אין אמונה שזו התורה וזו ערכה.
את הבריאות מכניסה לנפש תורת ה'. לא שיחת אישיות, לא פסיכולוגיה, לא יועץ סוציאלי, לא ענייני נפש ושיח, אלא תורת ה'! כל רש"י בונה אישיות, כל תוספות יוצר תהליך של קדושה והתעלות. בבעיות צריך לטפל, ואי אפשר להתקדם בלי ראיית התלמיד והשקעה במצוקותיו, ובשביל זה בין השאר נועדה תוכנית אופק חדש במשרד החינוך, לתת זמן לשיחות אישיות, וצריך למקצע את הר"מים גם בזה.
המילה ר"ם מורכבת משתי מילים – רב ומחנך. נדמה שכיום יש משיכה כמעט מוחלטת לעסוק בחינוך ופחות מדי בתפקיד הרבנות, בהעברת תורה מן השמיים, בהמשך המסורת בישראל, בכניסה לעולם הלמדנות והלימוד. כל כך הרבה שעות מבוזבזות על שיעורי אמונה אקראיים שרובם מסתכמים בשיח רגשי או בשחרור קיטור על הקושי שבקיום המצוות.
צריך להחזיר את הגמרא למקומה! זהו הגילוי הא-לוהי במציאות, ואותו אני, האדם, מנסה להבין, ואינני סובב כל היום סביב תחושותיי, התחברותי, רגשותיי, כישלונותיי, תסכוליי.
יש צורך להעביר את מרכז הכובד מן האנושי – החולף, הרגשי, התאוותני – אל הא-לוקי – המוחלט, השכלי, היציב, המסורתי והקבוע – ומתוך זה לחזור לבעיות, לרגשות, למידות, לרצונות. זה השורש לכול, ומשם יצאו ענפים בריאים יותר ויציבים יותר.
השיבנו אבינו לתורתך
הפיכת עולם הישיבות למקומות טיפוליים או תפיסת עולם הרואה בלימוד אמצעי בדרך ליציאה לחיי אידיאליסטיות בשלבים מאוחרים, הופכת את התורה לקרדום לחפור בה, לאמצעי ולא לתכלית.
האם הלימוד עצמו הוא בעל ערך? האם מאמר חז"ל "שכל חפצים לא ישוו בה" עמוק וחי בקרבנו? האם זה מופיע בר"מים שלנו? האם דברי השולחן ערוך שלא מבטלים תלמוד תורה אלא למצווה שלא יכולה להיעשות על ידי אחרים הם עומק חיינו, או כיוון שגידלנו בתי מדרש "הפונים אל החיים", והשכלה זה חשוב (באמת!), וצבא זה חשוב (באמת!), והתיישבות זה חשוב (באמת!), ובריאות הנפש, ובני עקיבא, חוגים וטיולים, במקום מסוים ערך לימוד התורה נפגם?
אולי דווקא הר"מים החרדים, שכל העולם הזה זר להם, הר"מים החרדים שגידלו אותנו בנתיב מאיר, ולא היו בעולמם אלא העברת הגמרא והצמחת דור של תלמידי חכמים בעלי כיפה סרוגה, דווקא הם בהפוך על הפוך הצליחו במקום שאנחנו נכשלים בו. הקריסה החדה במבחני הבגרות, ברמת הלמידה, במוטיבציה ובקישור הרוחני לגמרא היא מצבה אילמת המעידה כאלף עדים על הבעיה ומעוררת את כולנו לעשיית תשובה, "השיבנו אבינו לתורתך".
זכורני שכשהציע אחד מראשי הישיבות לעבור לשיטת הסוגיות, זעקו הר"מים בנתיב מאיר, ובראשם ראש הישיבה הרב אריה בינה זצ"ל, שזה שינוי מסורת, שזה רצון להתאים את הלימוד לחולשת התלמידים, וזה יהפוך את הגמרא לאטרקציה במקום לעמל, לפיקנטריה במקום להתמסרות לדבר ה'. והם צדקו!
כל השיטות החדשות גרמו רק להרס הלימוד, לאובדן דרך, לשינוי על שינוי על שינוי שדרדר את היחס לעולם הגמרא. מה שעשו הרפורמים למצוות עשינו אנו לגמרא.
"אבל אני קבעתי את מושבי בבית המדרש הישן", שר אהרן רזאל. דווקא בבית המדרש הישן, שאין בו יוגה והחזרה בתשובה, אין בו קסמים וקיצורי דרך, אין בו רצון לפתור בעיות אלא רצון לשתול את האדם בבית ה' מחדש, בחיים חדשים, באטמוספרה אחרת, שמתוכה רבות מן הבעיות יפתרו.
העולם המערבי השימושי חדר לבית המדרש – אנשים לומדים בשביל להשפיע, בשביל לצאת לעם, בשביל להיסמך לרבנות, והאמת שהלימוד הוא לשמה – לשם התורה, לשם הוספת כוח רוחני בעם ישראל, וזה עצמו גורם הברכה, ממש כמו השבת. הלוואי שבחור המתחנך בישיבה תיכונית באשר היא, יגיע לישיבה גבוהה או לישיבת הסדר בשביל שהתורה תגדל אותו, תחלחל אליו ותשנה את אישיותו, להיות תלמיד חכם ששואף לשבת כמה שיותר שנים ללמוד – ולשם הלמידה.
ר"מים חרדים שחינכו לפני עשרות שנים בישיבות התיכוניות באו מתוך תפיסת עולם כזאת. התורה היא ערך, היא המקיימת את עם ישראל זה אלפי שנים, התורה דורשת התמסרות, המשמעות של התורה היא בשמיעת הלכה, והיא דורשת מאמץ אנושי לחזור ולעמוד בתחתית הר סיני בענווה ולקבל את התורה. "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי".
התורה היא קיום העולם, היא הלוז הרוחני המרכזי שדרכו מתקשרים לקב"ה בשכל, ברגש, במעשה. להיות שייך לזרם החי של הקדושה פירושו להיות שייך לתורה שבעל פה, לחוט שמקשר את החיים שלנו אל מקור החיים דרך השכל של ר' מאיר ור' יהודה, אביי ורבא, רש"י והרמב"ם, הגר"א והגרי"ד – שלשלת של דעת ה' ויראתו. זאת הגמרא, ואין קיצורי דרך אחרים. לא מעגלי שיח רגשיים, נפשיים או פסיכולוגים, אף שכולם נצרכים, אבל לא לשם תחליף אלא לשם השלמה. גם עולם האמונה איננו תחליף ללימוד הגמרא וההלכה, בטח לא במספר השעות. המחשבה שבחור ישיבה תיכונית יגדל באמצעות חמש יחידות תושב"ע, סיפורים וענייני אגדה, היא אחיזת עיניים.
כמובן, אם לא יהיה קב חומטין של חומר משמר – אמונה ויראת שמיים, לימודי אמונה ודעת א-לוהים מסודרים לפי גילאי תיכון – הבנת ערך התורה והכלל בישראל, עבודת המידות, עבודת התפילה, התמודדות עם יצר העריות, עם הסמארטפונים שמפילים חללים בתוכנו ואין מי שיעז להוציאם, אם לא תהיה עבודה חינוכית, קדושת התורה תפגוש טומאה נוראית ולא תפעל בלבבות, אבל כל זה עם החזרת הגמרא למקום מרכזי בחיים, באמונה, בחשק, במרץ ובאחריות של המחנכים. כל זה ביצירת עולם אחר, אי של שפיות, ישיבות שהן מקום מפלט של רוחניות בריאה, עולם חלופי של קדושה ושל יראת ה', מקום שהאדם גדל וגדל בו, והתורה, תורה שבעל פה, מחלחלת לתוכו ומעצבת אותו.
מאמר אליטיסטי ומתנשא. שלא יודע מה קורה אצל רוב הנערים!
אדון יוסף איינהורן,
תקשיב, אני לא יודע מה הניסיון שלך ומאיזה רקע אתה מגיע.
אבל כל מילה פה אמת. אמת לאמיתה.
אתה מבלבל ת'מוח כאילו שאתה כן יודע מה קורה אצל רוב הנערים!
כל הנוער היום, צמא לאמת! הם רוצים רק להסתער על המציאות עם אידיאלים גדולים!
כשהמחנך שלהם מאמין באמת, מחובר באמת ללימוד התורה , מבין את מעלת הלימוד, מעלת הגמרא, את מעלת התורה שבעל פה, אם הוא מאמין באמת שמה שהוא מלמד זה המשך ישיר של מעמד הר סיני,
אז התלמידים מרגישים את זה ונדבקים בזה!
כשמנסים לעשות את כל הטכניקות האלה שמסביב, כשמורידים את הלימוד כל כך נמוך, התלמיד מרגיש שהכל שקר, שעושים כדי ללמוד לבגרות, כדי שיהיה ציון, לומדים כי חייב, אז משננים ואז יורקים את כל החומר במבחן.
הרב אסף נאומבורג נגע כאן בנקודה כואבת, באמת בית המדרש גם בישיבות תיכוניות וגם בישיבות הסדר הפך להיות מרכז טיפולי, הרבה מהקשיים יפתרו מאליהם כשהתלמידים יתאמצו, יבואו בענווה וייתעסקו בלהקשיב למשך תקופה ארוכה, שינסו להתחבר, ולא לנסות 'להרגיש' 'להתקדם' וכו' וכו'.
אתה אליטיסטי ומתנשא, כי נשמע שאתה מדבר מהכורסא בבית ולא מתוך עמל יום יומי עם התלמידים.
אני מחנך כבר למעלה מ10 שנים, ובעיניי אני רואה איך כל מילה כאן אמת.
וכל ר"מ שאמר אחרת במשך השנים, זה היה מחיסרון שלו, מתוך קושי או מתוך עצלות, ובסופו של דבר זה ניכר על תלמידיו, על תשוקתם ואהבתם לתורה.
הלוואי ומילים אלה יגיעו לכל הרמי"ם בדור הזה, בכל הישיבות התיכוניות המכינות ישיבות ההסדר והגבוהות.