כשהלאומיות הופכת לזהות: על הטרגדיה של הציונות הדתית

כשהלאומיות הופכת לזהות, נוצר דור ישראלי שמחובר לעם ולארץ אך הקשר שלו לזהות היהודית ולעבודת ה' הופך ונעשה משני ללאומיות | תגובה לרב יגאל לוינשטיין

דתיים בשריון. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
תמונת הכותב: באדיבות המצולם

האזנתי לדברים של הרב יגאל לוינשטיין בפודקאסט "מחשבים מסלול", ושמחתי לשמוע אותו מצביע על תופעה מדאיגה שהולכת ומתקבעת בציבור הציוני דתי. הרב יגאל תיאר מציאות שבה השירות הצבאי, הדרגות על הכתפיים והתרומה הלאומית הפכו לכל כך יקרים ומוערכים, עד שגם העובדה ש"אדם שאינו שומר תורה ומצוות הופכת כמעט לעניין נסלח".

לדבריו, "זו טרגדיה מבחינת השקפת העולם הציונית דתית, משום שאנחנו רואים בקודש את תכלית הכול, והחול הוא הבסיס שעליו יושב הקודש. הקודש צריך להרים את החול, ולא שהחול ישפיל את הקודש". אני מסכים לחלוטין עם הרב. אבל נדמה לי שיש כאן נקודה שהרב יגאל צריך להיות מוכן להביט בה. התופעה שהוא מזהה היום היא במידה רבה תוצאה של תפיסה חינוכית שמכינת עלי, בהובלתו, הייתה שותפה מרכזית בעיצובה במשך שנים רבות.

העם בוחר, מי שולט? | הרב יגאל לוינשטיין

בבית המדרש שבו גדלתי והתחנכתי, זיהינו את התהליך הזה כבר לפני למעלה מ-15 שנה. ראינו כיצד נוצר קונצנזוס חדש בציונות הדתית, שבו השירות הצבאי והדרגות הבכירות, הפכו לסרגל מרכזי במדידת ערכו של אדם. חשוב לי להבהיר. אני מעריך מאוד כל לוחם, מפקד או קצין בכירים. אני מעריך את המסירות, את האחריות ואת ההקרבה. אין כאן שום ניסיון להקטין את חשיבות השירות הצבאי או את האנשים שמקדישים לו את חייהם. ההפך הוא הנכון.

הקודש נמדד לפי התרומה שלו ללאומיות

הבעיה מתחילה כאשר ההערכה הראויה לשירות הצבאי הופכת להיררכיה של ערכים. המשמעות היא שמי שתרם יותר למפעל הלאומי נתפס כאדם משמעותי יותר, גם אם עולמו הרוחני דל יותר כאשר ההצלחה הצבאית הופכת למדד מרכזי למעמדו של אדם, בעוד שהעולם הרוחני שלו נדחק למקום משני. כאן בדיוק נמצאת האחריות החינוכית. אני לא חושב שזו בהכרח הייתה כוונתו של הרב יגאל לאורך השנים שבהן חינך. אבל יש פער בין הכוונה החינוכית לבין התוצאה שנוצרה בשטח.


במשך שנים מכינת עלי בנתה תפיסה חינוכית שהציבה את המשימה הלאומית, את השירות הצבאי ואת ההשפעה על עם ישראל במרכז השיח. עם השנים נוצרה סביב התפיסה הזאת הילה ציבורית, שהפכה את השירות הקרבי, הפיקוד וההתקדמות בצבא לא רק לשליחות חשובה, אלא כמעט לפסגת השאיפות של הצעירים בציונות הדתית.

צריך רק לשאול. מה מושך בחור צעיר להגיע היום למכינת עלי? מהו החלום שהוא נושא איתו? במידה רבה, הוא רוצה להיות משמעותי לעם ישראל דרך הצבא. להיות לוחם, מפקד, להגיע ליחידות מובחרות, להתקדם ולהשפיע על המציאות הלאומית. כשזו נקודת המוצא, התוצאה כבר ברורה. והיום גם הרב יגאל פוגש אותה. פחות רצון להעמיק את העולם הרוחני, ופחות צורך עמוק בדבקות. כאשר מחנכים דור למדוד משמעות דרך הלאומיות, גם אם לא מתכוונים לכך, בסופו של דבר גם הקודש נמדד לפי התרומה שלו ללאומיות. ובקצה, המשוואה שמתקבעת היא שהלאומיות הופכת לזהות.

מה הופך אותנו ליהודים?

אבל כאן אנחנו מגיעים לשאלה עמוקה הרבה יותר, שנוגעת לעצם הזהות היהודית שלנו. מה הופך אותנו ליהודים? מהו מקור הזהות שלנו? האם אנחנו קודם כול יהודים, בני בריתו של הקב"ה, שייכים לעם בעל תורה, מצוות, מסורת וייעוד רוחני, ומתוך הזהות הזאת יוצאים לבנות את הארץ, להגן על העם ולהוביל משימות לאומיות כשהכול נובע מתוך דבירות בבורא עולם. או שאנחנו קודם כול חלק ממפעל לאומי, והתורה היא אחד המרכיבים שמעניקים למפעל הזה משמעות וערכים?

לוחמים בסוריה, צילום: דובר צה"ל

זו לא שאלה תיאורטית. זו שאלה שמעצבת דור שלם. הזהות היהודית שלנו אינה רק הסיבה שבגללה אנחנו רוצים להגן על המדינה. היא הרבה יותר עמוקה מזה. היא עצם הסיפור שלנו, הברית שלנו, מקור הקיום שלנו והייעוד שלנו. אנחנו לא יהודים בגלל שאנחנו משרתים בצבא, וגם לא כדי לשרת בצבא. אנחנו משרתים בצבא מתוך היותנו יהודים, מתוך הברית עם הקב"ה ומתוך האחריות שלנו לעם ישראל. וכשסדר הדברים מתהפך, גם סולם הערכים מתהפך.

כאשר הלאומיות הופכת למרכז הזהות, נוצר דור שמרגיש מאוד ישראלי, מאוד מחובר לעם ולארץ ומאוד מחויב למשימות לאומיות, אבל הקשר שלו לזהות היהודית, לתורה, למצוות ולעבודת ה' הולך ונעשה משני. זו אינה רק שאלה של השקפה בבית המדרש. היא מלווה את הציבור הציוני דתי בכל הקשר. היא לא נעצרת בשערי המכינות והישיבות, אלא מחלחלת גם לאופן שבו הציבור מעריך מנהיגים ומעניק להם אמון.

נפתלי בנט משקף את הדילמה הזאת

הדוגמה הבולטת בעיניי היא נפתלי בנט. חלקים משמעותיים בציבור הציוני דתי העניקו לבנט מעמד של מנהיגות ואמון ציבורי עצום. במידה רבה, זה קרה בזכות הדימוי הלאומי שלו. השירות הצבאי, העשייה הציבורית, ההובלה והיכולת להשפיע על המציאות הישראלית. לא בהכרח בגלל תפיסת עולמו התורנית ולא בגלל מידת המחויבות שלו לעולם התורה וההלכה.

נפתלי בנט. צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

הדימוי הלאומי שלו העניק לו קרדיט ציבורי משמעותי, לעיתים הרבה מעבר לקרדיט שהיה מקבל אילו היו בוחנים אותו בראש ובראשונה דרך זהותו ומחויבותו היהודית תורנית. וזה לא רק בנט. אפשר לראות את אותו מנגנון גם בהערצה הציבורית לאנשי צבא בכירים שהופכים למנהיגים פוליטיים, ובאופן שבו הישגים ביטחוניים ולאומיים מעניקים לאנשים סמכות ציבורית ומוסרית, גם בלי קשר לעולמם הרוחני.

שוב, אין כאן טענה נגד אותם אנשים. יש כאן שאלה על סולם הערכים של הציבור הציוני דתי. האם אנחנו בוחנים את המנהיגים שלנו קודם כול דרך השאלה מהי זהותם היהודית ומהי מחויבותם לקודש, או שאנחנו מתרשמים קודם כול מהיכולת שלהם להוביל את המפעל הלאומי?

ההבדל העמוק בין בתי המדרש בציונות הדתית

כאן נמצא בעיניי ההבדל העמוק בין בתי המדרש השונים בציונות הדתית. יש ישיבות ומכינות שמציבות במרכז את הלאומיות, את המשימה, את האחריות ההיסטורית ואת התרומה לעם ישראל. התורה והקודש נמצאים שם, אבל פעמים רבות הם הופכים להיות התשתית שממנה יוצאים למשימה הלאומית.

תלמידי ישיבת הסדר, אילוסטרציה, צילום: יוסי אלוני/ פלאש 90

לעומתן, יש בתי מדרש שמציבים במרכז את הדבקות בקב"ה, את עבודת ה', את לימוד התורה ואת השאיפה לקדושה. מבחינתם, הלאומיות אינה התכלית שאליה התורה מובילה. עבודת ה' היא התכלית, והלאומיות היא אחת הדרכים שבהן היא באה לידי ביטוי בעולם. אלה לא הבדלים סמנטיים. אלה שתי תפיסות עולם שונות, שמייצרות בסופו של דבר סדרי עדיפויות שונים.

בית מדרש שמחנך ללאומיות עלול לייצר מצב שבו מי שפיקד על גדוד נחשב יותר ממי שהעמיד מאות תלמידים. מי שהגיע לדרגה בכירה זוכה להערכה גדולה יותר ממי שעוסק בקירוב רחוקים. ומי שהשפיע על המציאות הביטחונית נתפס כמשמעותי יותר ממי שמקדיש את חייו לבניין הרוחני של עם ישראל. בית מדרש שמחנך לקדושה לא אמור למדוד אנשים כך.

איזה דור אנחנו רוצים לגדל?

הוא לא מזלזל בלוחם ולא פחות מעריך מפקד. הוא פשוט יודע שהערך של האדם לא נקבע לפי הדרגות שעל כתפיו, לפי היחידה שבה שירת או לפי גודל המשימה הלאומית שהוביל. הוא נובע בראש ובראשונה מעולמו הפנימי, מעומק הזהות היהודית שלו, מהדבקות שלו בקב"ה ומעבודת ה' שלו. לכן אני שמח שהרב יגאל מזהה היום את הטרגדיה. אבל נדמה לי שהגיע הזמן ללכת צעד נוסף. לא רק לזהות את התוצאה, אלא גם לבחון מחדש את התפיסה החינוכית שהייתה שותפה ביצירתה.

הרמטכ"ל אייל זמיר
הרמטכ"ל אייל זמיר. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מכינת עלי והציונות הדתית כולה צריכות לשאול את עצמן מחדש. מה אנחנו רוצים לגדל? דור של אנשים שמחפשים להיות משמעותיים דרך המפעל הלאומי, או דור של יהודים שעבודת ה' והדבקות בקודש הן מרכז חייהם, ומתוך כך הם נושאים באחריות גם לעם, לארץ ולמדינה. אנחנו לא צריכים לחנך צעירים להיות משמעותיים לעם ישראל כדי שיהיו עובדי ה'. אנחנו צריכים לחנך אותם להיות עובדי ה', ומתוך כך הם יהיו משמעותיים לעם ישראל.

לא הצבא הוא שמעניק לאדם את ערכו. לא הדרגות שעל כתפיו ולא גודל המשימה הלאומית שלו. גם לא ההצלחה הציבורית או הפוליטית שלו. הזהות היהודית, התורה, הקדושה ועבודת ה' הן נקודת המוצא והתכלית. הקודש לא צריך להיות אמצעי להגשמת הלאומיות. הלאומיות צריכה לצמוח מתוך הקודש. משם צריכה לצמוח הציונות הדתית שלנו

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך