מותר להפר הבטחת בחירות כשהמציאות משתנה?

בין ברכות יעקב אבינו לדיני ממונות בשולחן ערוך, מסתתרת תשובה מפתיעה לשאלת האמון הציבורי. האם מנדט מהבוחר הוא צ'ק פתוח, ואיפה עובר הגבול בין פשרה לגיטימית לחציית קו אדום?

בנט, טיבי, ומתן כהנא. צילום: דוברות הכנסת

הרב אסף הר נוי

הבחירות הסתיימו, אך ההבטחות שנאמרו במהלכן עומדות כעת למבחן. הצהרות נחרצות על מה שייעשה ועל מה שלא ייעשה פוגשות את שולחן המשא ומתן, ולצידן מופיע ההסבר המוכר: ״המציאות השתנתה״.

אלא שמבחינת התורה, מילה שניתנה אינה מאבדת ממשקלה עם סגירת הקלפיות. ״שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב״ – זו תביעה המופנית לכל אדם, ובוודאי למי שביקש את אמון הציבור על יסוד דבריו. 

בפרשת תולדות אנו פוגשים את יעקב אבינו, המזוהה עם מידת האמת, ומבקשים להבין גם את מעשה קבלת הברכות בתחבולה. נסיבותיו המיוחדות של מעשה קבלת הברכה של יעקב מעוררות את שאלת היחס בין מטרה לדרך השגתה. מתוך כך נבקש לברר מה מחייבת הבטחה של נבחר ציבור ומתי שינוי הנסיבות מצדיק שינוי בהחלטתו. נקודת המוצא ברורה: הבטחות צריך לקיים, והמבקש לטעון שהמציאות השתנתה והתכוון לדבר אחר, נדרש לברר ולהצדיק את דבריו.

משקלה של מילה

הפסוק ״שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב״ (צפניה ג, יג) הוא אחד היסודות המרכזיים לחובת האדם לעמוד בדיבורו. הגמרא בפסחים (צא ע״א) מסתמכת על הפסוק בעניין אדם שהובטח לו שישוחרר מבית האסורים של ישראל וקובעת שאפשר לשחוט עליו את הפסח מתוך הסתמכות על קיום ההבטחה. דבריו של איש ישראל צריכים להיות דבר שאפשר לבנות עליו.

גם בדיני ממונות מתברר שלדיבור יש משמעות אף במקרה שלא נעשה קניין. הכלל ההלכתי הוא שללא קניין לא עוברת בעלות, אבל הרמב״ם (מכירה ז, ח) והשולחן ערוך (חושן משפט רד, ז) פוסקים שהמסכם עסקה בדיבור צריך לעמוד בו, והחוזר מדיבורו נחשב "מחוסר אמנה" ואין רוח חכמים נוחה הימנו. העובדה שאין אפשרות לכפות עליו את קיום העסקה (כי לא נעשה קניין) אינה הופכת את החזרה למותרת וראויה.

חובת העמידה בדיבור חשובה עד שגם שינוי נסיבות אינו מתיר תמיד לחזור. הרמ״א (חו"מ, רד יא) מביא מחלוקת אם שינוי גדול במחיר השוק מאפשר חזרה מסיכום בלי להיחשב מחוסר אמנה, ומכריע להחמיר. ערוך השולחן (שם ח) מקל בעיקר הדין, אך רואה בעמידה בדיבור גם במקרה זה מידת חסידות.

דינים אלו עוסקים בממון, ואין להעתיקם כמות שהם להכרעות מדיניות. ובכל זאת הם מלמדים שהבטחה מחייבת התייחסות רצינית, ושגם טענה לשינוי המציאות צריכה להיבחן לגופה, ובזהירות.

מי שהבטיח לפעול להורדת מיסים ולא הצליח לגייס לכך רוב, אינו דומה למי שהבטיח להתנגד להעלאתם ולבסוף תמך בכך. הראשון נדרש להראות שפעל ברצינות לקיום הבטחתו; השני עשה מעשה כנגד הבטחתו

נאמנות לדרך ושיקול דעת בהגשמתה

השאלה הציבורית מתחילה בשאלת ״המנדט״, ובמילים אחרות: מה תוכן השליחות שניתן לנבחר הציבור בבחירתו? הבוחר מבקש מנציגיו לקדם דרך, ולשם כך הוא מפקיד בידיהם גם שיקול דעת. הוא אינו יכול לצפות את כל ההכרעות שיעמדו לפניהם, ואינו מבקש להחליף את עבודתם או לדרוש את הסכמתו לפני כל הצבעה. יש מינוי כללי לדרך, למדיניות, והנאמנות הנדרשת מהנבחרים כוללת שמירה על היעדים שלשמם נבחרו ותבונה בבחירת האמצעים להגשמתם.

שאלה מעניינת הקשורה לנושא זה התעוררה בחריפות סביב הסכם השילומים מגרמניה. הרב ולדנברג (שו״ת ציץ אליעזר כא, ט) נשאל אם יש צורך במשאל עם בעניין, ובתשובתו למד מן הירושלמי ומדברי הראשונים שמינוי כללי של נציגי ציבור מעניק להם סמכות לפעול גם בעניינים שלא פורטו מראש. הרשב״א מתאר את פרנסי הציבור כאפוטרופוסים עליו (שו״ת הרשב״א א, תריז), והרב ולדנברג מיישם את הדברים על הנהגת המדינה: הנבחרים הוסמכו להפעיל את תבונתם המדינית והכלכלית לטובת הציבור, בלי לבקש אישור חדש לכל הכרעה. 

עם זאת אין בדבר זה כדי לקבוע שמרגע שנבחר אותו נציג, הוא מוסמך לעשות הכול בשם בוחריו. יש הבדל בין מנהיג שנבחר באופן כללי למינוי שהתבסס על התחייבות והבטחה מסוימת. 

לכן צריך לבחון כיצד הוצגו הדברים לבוחר. האם נבחר הציבור הבטיח להשתדל לקדם מדיניות מסוימת או הציג התחייבות ברורה כיסוד האמון בו? השאלה המרכזית היא אם מעשיו של אותו נבחר ציבור מתיישבים עם השליחות שקיבל ועם המילה שנתן.

תהיו רגועים: בנט מתחייב שלא יקים ממשלה עם הערבים

בין חוסר הצלחה לפעולה הפוכה

יש הבדל בין הבטחה שנבחר הציבור לא הצליח לקיים ובין הבטחה שהוא בוחר לפעול בניגוד לה. כדי להעביר חוק למשל, נדרשת תמיכה של חברי כנסת רבים, וגם מלוא מאמציו של אותו נציג לא תמיד יכולים להועיל. לעומת זאת כשהוא מתחייב שלא לתמוך במהלך מסוים ולבסוף מצביע בעדו, עליו להסביר מדוע עשה את ההפך ממה שהבטיח. מצב של פעולה אקטיבית נגד הדרך וההבטחה שנתן לציבור קשה וכמעט שלא יכול להתקבל.

למשל, מי שהבטיח לפעול להורדת מיסים ולא הצליח לגייס לכך רוב, אינו דומה למי שהבטיח להתנגד להעלאתם ולבסוף תמך בכך. הראשון נדרש להראות שפעל ברצינות לקיום הבטחתו; השני עשה מעשה כנגד הבטחתו. אין פירוש הדבר שהבטחה לעשות דבר מה חשובה פחות, גם היא מחייבת מאמץ ונאמנות, ואין לזנוח אותה תמורת הישג פוליטי נוח יותר. ההבחנה נוגעת למידת השליטה בקיום ההבטחה ולבחירה לפעול נגדה.

אליסף, זוכר? זה מה שהח"כ החדש בישר חושב על ממשלה עם ערבים

גבולות גזרה ופתיחות לאחדות

תוצאות הבחירות מחייבות משא ומתן ופשרות, אך הצורך בהם היה ידוע כבר בזמן שניתנו ההבטחות. לכן עצם הקושי להרכיב קואליציה אינו מצדיק חזרה מן המילים שניתנו לציבור. מצב ביטחוני חדש וחמור או מידע מהותי שלא היה ידוע קודם עשויים להצדיק בחינה מחודשת, ועל נבחרי הציבור להסביר בגלוי מה השתנה ומדוע נדרשת החלטה אחרת. 

לצד החובה הזאת יש ערך גדול לחתירה לאחדות ולנכונות לשאת יחד באחריות לגורל האומה. כל בוחר יודע שהנהגה מחייבת גמישות ושיקול דעת, ושקידום הדרך דורש לעיתים ויתור על חלק מן הדרישות. על נבחרי הציבור לחפש את הערכים המשותפים שבשמם נבחרו ולבחון כיצד אפשר להגשימם בכוחות משותפים, גם עם מי שחולקים עליו. ואולם יש קווי יסוד שהוצגו לבוחר כבסיס לבחירתו, וחצייתם כבר חורגת מן המנדט שנתן. 

אחדות ראויה נבנית מתוך בירור כן של העקרונות שאפשר לקדם יחד ושל הגבולות שצריך לשמור עליהם. זו אחריותה של הנהגה נאמנה: למצוא את הדרך לחבר בין חלקי העם, לקדם את טובתו ולעמוד באמון שהפקיד בידיה.

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך