"על זה יהיו הבחירות", אמרו לנו שוב ושוב בחודשים האחרונים, ולא עזרו כל הזעקות על הצביעות ועל שמוליכים שולל את כל המערכת הפוליטית על ידי הסנטימנט האנטי-חרדי. המערכת הפוליטית והתקשורתית הצליחה לצייר מציאות שבה קו השבר המרכזי של החברה הישראלית עובר בשאלת גיוס החרדים.
אבל בעומק הדברים חשף השקר הזה אמת עמוקה הרבה יותר. תוצאות הבחירות, שהציבו מולנו באופן חזק ומהדהד את העובדה שהערבים הם הסיפור המרכזי והאיום הקיומי האמיתי, מחזירות אותנו בעל כורחנו אל הסיפור הפנימי בתוכנו. הן מחדדות את האבסורד שבהשוואה הבלתי נתפסת בין החרדים לערבים, השוואה שהפכה ללגיטימית בשיח של מחנה ברית המשרתים.
השמאל, שאת כל השבר האידאולוגי שלו מנתב למלחמה להפלת הממשלה הלאומית-אמונית תחת הקוד המכובס "הפלת נתניהו", איבד מזמן את התקווה לשלוט דרך אמון העם בקלפי. לכן הוא מבעיר בכל פעם את השטח ברגש אחר. זה התחיל ביוקר המחיה ובמחאת הקוטג' ונמשך למחאות נגד הרפורמה במערכת המשפט ובמשפט נתניהו. אבל בכל פעם כשמגיעים למבוי סתום נשלף "קלף הזהב" שעובד תמיד: גיוס חרדים.
הראשונים שנופלים בפח הזה, הם אנשי הציונות הדתית
הראשונים שנופלים בפח הזה, למרבה הצער, הם אנשי הציונות הדתית. מכיוון שחלק לא מבוטל מפעילות תנועות הנוער ומהשיעורים במכינות בנוי על הגדרה עצמית, המשמשת תמונת מראה לחרדים, המתיחות בין המגזרים רגיש ממילא. וזה עבד מדהים: בראש כמעט כל ארגוני גיוס החרדים הועמדו אחר כבוד בוגרי מכינות ואנשי ציונות דתית רהוטים ויפי בלורית. כמו כפפה ליד הם המירו את עומס ימי המילואים האמיתי והכואב בהעלאת מפלס השנאה לחרדים.
כך, בקלות בלתי נסבלת, נעשתה המרה ערכית: חלק לא מבוטל מאנשי המחנה הלאומי מצאו את עצמם תחת כנפי המחנה האזרחי-חילוני, תחת דגל ברית המשרתים. התרגום הפשוט של המושג הזה הוא חתירה למדינה אזרחית שמדלגת על היסוד היהודי והזהותי שלה.
אכן, על זה היו הבחירות. הציניות שאנשי ברית המשרתים מחזרים בה עכשיו אחרי החרדים צריכה לגרום לציונות הדתית לשאול את עצמה מחדש: מה יש שם בחרדים שמפעיל אותנו כל כך? האם זה באמת המספרים והדאגה לעתיד המדינה והשוויון בנטל, או שאולי יש כאן משהו מעבר לזה?
השנאה מקלקלת את המספרים
כשמדברים על גיוס חרדים נשלפות מייד השאלות: כמה חיילים צה"ל צריך מחר בבוקר? האם סנקציות כלכליות יעבדו או לא? עד כמה חברת הלומדים מהווה סכנה קיומית לקופת המדינה? התשובות על השאלות הללו, נדמה לרבים, אמורות להיות עובדתיות, במספרים ובחישובים.
אבל האמת היא שגם בנושא הזה אין כמעט שום נושא שיש בו קריאת נתונים אובייקטיבית. המספרים לעולם משניים לתפיסת העולם המסדרת שדרכה אנו מביטים במציאות. הנתונים מתיישרים לפי עולם הערכים של הקורא אותם, בדיוק כפי שקרה לנו עם הקונספציה ברצועת עזה, שבה גנרלים מעוטרים ואנשי מודיעין מבריקים לקו בעיוורון מוחלט משום שקראו את המציאות מבעד למשקפיים ערכיים שגויים, בדיוק כפי שהיה בוויכוח סביב הרפורמה במערכת המשפט, וכפי שקורה אפילו כששואלים אנשים אם יקר וקשה לחיות כאן או לא.
לכן כל השאלות הפרקטיות על גיוס החרדים יונקות למעשה מתפיסות עולם עמוקות שקודמות לכל קריאת מציאות טכנית. ועל זה צריך לדבר. לפני שפותחים גיליונות אקסל ולפני שמדברים על טכניקות שילוב, בואו נשים על השולחן את השנאה. מאוד מרתיע לבדוק אם אני שונא חרדים. לכן בואו נדבר על מה שמתרחש בחוץ, זה יהיה קל יותר. ולפחות בחוץ, לא אצלנו חלילה, מתרחש אירוע ציבורי חולני ואלים שקשה להתעלם ממנו. שימוש בטרמינולוגיה ששמורה בדרך כלל לאנטישמיות הקלסית ביותר
חייבים לשים כאן את השיר הזה שמחזיק מעמד יפה מאז היותי נער ועד היום, שלושים שנה אחר כך: "דרוס כל דוס, השמד כל חרד". בצחוק, זו הגזמה, אנחנו לא מתכוונים לזה באמת. ובכן, לא, זה קורה פיזית באין-ספור סרטונים משפילים על חרדים שמתפרסמים ברשתות. חברים טובים שלי מדברים במונחים של "טפילים" בלי לקלוט כמה זה מזכיר ימים אפלים באירופה. משווים באופן אוטומטי ומעוות בין חרדים לערבים, ולעיתים אף גולשים לסלנג אלים של הכחדה. כשזה האקלים הציבורי, משהו עמוק ולא רציונלי מנהל את האירוע.
צריך להזכיר שנייה משהו על רגש השנאה. האינסטינקט הילדותי מגיב על תחושת השנאה בהאשמה של הצד השני, אבל חשוב לזכור שכל מי שעוסק ברגשות יודע שתחושת שנאה לעולם אינה קשורה לזולת, אלא היא תוצר שלי ושל תהליכים שאני עובר. כנראה משהו בצד השני מפעיל בי משהו עמוק שאני מאוד לא אוהב.
זו אינה שותפות, זו עוינות
שוחחתי הרבה עם פעילי גיוס חרדים. תמיד הם מדגישים שמניעיהם ענייניים ונקיים מרגש. לכן אני מציב כאן שלוש שאלות בוחן פשוטות למי שמשוכנע שמניעיו פרקטיים לחלוטין: אם משבר כוח האדם בצה"ל ייפתר מחר בבוקר (למשל בעזרת טכנולוגיה חדשה או גל עלייה עצום), האם הכעס שלכם על חברת הלומדים ייעלם? כולנו יודעים שסנקציות כלכליות לא יביאו מחר מתגייסים לבקו"ם אלא רק יגביהו את החומות. האם כשמכריזים עליהן מתעוררת בכם תחושה קטנה של "מגיע להם"?
לו החרדים היו מתגייסים מחר כאיש אחד, אך דורשים להפוך את צה"ל לצבא נפרד מגדרית שיש בו עצירת אימונים לדף יומי, הייתם מסכימים? ההזדעזעות מהרעיון מוכיחה שהדרישה העמוקה אינה באמת "היכנסו מתחת לאלונקה" אלא "היכנסו לכור ההיתוך שלנו".
כשקבוצה דורשת מזולתה למחוק את זהותה, זו אינה שותפות, זו עוינות. מרגע שנבין את המנגנון הזה יהיה לנו יותר קל להסביר את הפערים העצומים בקריאת המציאות.
כך בערוץ 14 מנתחים את המצב הכלכלי ניתוח אופטימי ומרגיע, ומנגד פעילי הגיוס ישננו באוזניכם טבלאות אקסל (במקרה הזה מבית פורום קהלת) שצופות שחורות משחור על עתידה של הכלכלה הישראלית בגלל החרדים. ואז, כשתענו להם שהמשק עדיין יציב, ישלפו את הטיעון: "בסדר, עכשיו המצב טוב, אבל חכה בעוד עשור או שניים. נראה אותך אז".
חזרו שוב ושוב על נבואות הזעם הללו
כמעט בהערת אגב, שווה להזכיר שהתחזיות האפוקליפטיות על האופן שבו תקריס החברה החרדית את כלכלת ישראל אינן חדשות כלל. כבר בשנות התשעים התריעו חוקרים שחסרון לימודי הליבה והתעסוקה יהפכו אותנו למדינת עולם שלישי. ב-2010 פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, הוא שהזהיר כי ללא שינוי דרמטי לא נוכל לממן את המדינה, הצבא והרווחה עד שנת 2030.
דו"חות של בנק ישראל ושל ה-OECD מהעשור הקודם חזרו שוב ושוב על נבואות הזעם הללו, כשהם מסמנים את שנות העשרים של האלף השלישי כנקודות זמן קריטיות של קריסה עקב הנטל הדמוגרפי-כלכלי. את ההמשך על מצבה הכלכלי של ישראל עם החרדים שהתעצמו ועם המלחמה אנחנו יודעים.
המסקנה מכך בשום אופן אינה שצריך לזלזל בנתונים או להפסיק לעסוק בתכנון דמוגרפי וכלכלי לעתיד. בוודאי שצריך. אבל לעולם חובה לזכור: ממש כמו הקונספציה וקריאת המציאות השגויה בעזה וממש כמו העיוורון בתוכניות השלום של השמאל, כדי לתכנן ולקרוא נתונים צריך קודם כול לבדוק את נקודת המבט. כשקוראים את המציאות מתוך סנטימנט של עוינות, היא תמיד תצא מעוותת.
תפקיד החרדים בתנועה הלאומית
עוד לא נגענו בשאלת היסוד: מה מקומה של התורה בעולם החוסן של מדינת ישראל, והאם החרדים, בתורתם המעצבנת שאינה מביאה לידי מעשה, מחזיקים את העולם הזה?
שאלה מקדימה לכך היא אם מדינת ישראל צריכה בכלל לומדי תורה בתשתית החוסן הלאומי שלה. כאן כמובן התשובות חלוקות: המגזר החילוני-ליברלי הקיצוני אינו רואה בכך ערך, ולכן לא אליו הדברים מופנים. נקודת המוצא של הדברים הבאים מופנית לאנשים שמאמינים בברית הקיום של העם היהודי עם מעשה לימוד התורה. כמה ומי? זאת שאלה נוספת. נקודת המוצא של הדברים האלה בהחלט מסוימת מאוד: התורה היא נשמת החיים של האומה הישראלית, וממילא קיומה של מדינת ישראל תלוי באופן מהותי וקיומי ברמה ובעוצמה של הקשר שיש לה ללימוד התורה.
אל האנשים שמאמינים בכך צריך לדבר על המספרים האלה: עוצמת התורה של העולם החרדי כיום היא בלתי נתפסת בהשוואה לציבור הדתי-לאומי. אנחנו מדברים על כ-156,000 לומדים חרדים לעומת כ-15,000–20,000 בלבד בכלל מסגרות הציונות הדתית (כולל אלו שבשירות פעיל). בישיבה חרדית אחת, ישיבת מיר לבדה, לומדים קרוב ל-10,000 לומדים, יותר מכל האברכים בישיבות הגבוהות ובכוללים הציוניים-דתיים גם יחד. אנו פשוט רחוקים שנות אור מהמספרים הללו.
התורה שלהם אינה שווה כלום. הם אינם לומדים את התורה הגואלת. מה שווה ישיבה בלי מעשה? למה בכלל ללמוד דיני הוריות או טומאה וטהרה, ואיך הם קשורים לחוסן לאומי? כל אלה שאלות אמוניות קריטיות שכל דתי-לאומי צריך ללמוד לעומק, ולא כאן המקום לעסוק בהן. אבל כשאני מציג את התפיסה הזו לאנשים שדווקא מבינים היטב כמה החיים הלאומיים שלנו תלויים בלימוד התורה, אני נתקל בהתקוממות אצילית וכנה. הם רואים בציונות הדתית את עמוד האש ההולך לפני המחנה ומסרבים להשלים עם נחיתות מספרית בכל הנוגע ללימוד התורה.
אך כאן, בדיוק בנקודה הזו, מתגלה הפער העצום בין הרצון האידיאלי ובין המציאות החינוכית שאנו יוצרים. כדי להחזיק את עולם התורה במובן הלאומי והרחב לא די לשמוח כשבוגר אחד או עשרה בוגרים מחליטים להישאר בישיבה לאורך שנים. החזקת עולם התורה פירושה יצירת מסה קריטית של אנשים שרוב שנותיהם וזמנם מוקדשים ללימוד התורה ולהוראתה.
זאת משימת חיינו
המשמעות החינוכית היא שעלינו להיות מסוגלים ומוכנים להעביר לתלמידים מסר ברור המייקר ומרומם התמסרות מוחלטת ללימוד של עשר שנים או עשרים שנה בישיבה, בלי לראות בה תחנת מעבר. האם אנחנו רוצים בכך? האם אנחנו מוכנים ליוצר אווירה חברתית שתעודד עשרות אלפי לומדי תורה להקדיש את חייהם ללימוד תורה על מלא?
האם יש לנו המוני אברכים אדירים כאלה? בוודאי. אבל המיינסטרים של החינוך הציוני-דתי – ואני שותף לו ומאמין בו – מכוון למשימה אחרת. אנו מחנכים לתורה שעניינה ותכליתה עולם המעשה. אנו שולחים את ילדינו לישיבות ולמכינות כדי שיצאו משם מחוזקים אל שורות הצבא, האקדמיה, הכלכלה וההנהגה.
אנו רואים ערך עצום בהעלאת עולם החול אל הקודש, ועל כך גאוותנו. אנחנו ממש לא תמיד מצליחים לעמוד במשימה הזאת, ורבים מאיתנו קורסים עמוק אל החילון במקום לרומם אותו אל הקודש. ובכל זאת, זאת משימת חיינו. אך למשימה הזו יש מחיר: איננו יכולים בו בזמן ליצור חברה שמעמידה רבבות אברכים המקדישים את כל חייהם לתורה.
מי קובע מהו הנטל הלאומי?
אין כאן מקום להרחיב בחשיבותו הקיומית והערכית ואפילו הקדושה של השירות הצבאי. ובכל זאת אנחנו יודעים להעריך עוד לא מעט משימות לאומיות. כן, לימוד התורה הוא נטל קריטי לחוסנה של המדינה. להצלחה במלחמה. לכלכלה משגשגת. וזאת משימה שמאוד לא פשוט לשאת.
כאמור, יש מי שאינו רואה בו ערך שצריך לספור אותו בסל הנטלים הלאומי? נישאר חלוקים וניאבק על כך. מתוך ההבנה הזו של חלוקת התפקידים והמחירים עלינו לנסח מחדש את המושג "נשיאה בנטל". נשיאה בנטל אינה מסתכמת רק באחיזת נשק או בתשלום מיסים; היא כוללת גם לימוד גמרא מפרך.
תוחזר תודעת השבטים האבודה
כאן בהיעדר ליבוי השנאה והעוינות הייתה אמורה להיווצר תודעת האקולוגיה השבטית, ההזדקקות וההישענות זה לזה. האם יום אחד נצליח ליצור מסה אדירה של אנשי מעשה שתודעת חייהם היא קודש שגם יחזיקו עולם תורה אדיר לצד חיי המעשה שלהם? ברור שכן. האם זה מתרחש כיום? לצערנו אנחנו עדיין רחוקים מכך.
לכן בתת-מודע ובאופן אינטואיטיבי המאזן היהודי יוצר ציבור אשר "מחזיק לנו בינתיים עד שנצליח". החרדים, הבוחרים בלימוד באופן קיצוני ומוחלט, ממלאים את תפקיד שומרי החומות. הם העוגן הכבד ששומר על הקודש בצורתו הנוקשה, ובזכות העוגן הזה אנחנו בציונות הדתית מרגישים בטוחים דיינו לקחת את החבל ולצאת למרחבי המעשה. הם חלק מהאורגניות של "נשמת הכלל הישראלית", ולכן – בין שנרצה ובין שלא, ועם כל המורכבות שכרוכה בכך – מדינת ישראל זקוקה לעולם התורה שלהם בדיוק כפי שהוא. לכל הפחות עד שנצליח ליצור חברת קודש שפועלת בחיי החול.
את כל הדיבורים הגבוהים והמעצבנים האלה על הזדקקות לפלגים אחרים בחברה שיננו לנו יפה מאוד בהבנה של הצורך בציונות החילונית הקיצונית של קום המדינה, שעל אף ניתוקה הקיצוני מייעוד הקודש שהתורה מסמנת למדינה, הבנו יפה שהם מחזיקים חלקים בתקומה הזאת שכרגע אנשי הציונות הדתית עוד אינם יודעים לעשות.
ההרפתקה הזו של חיבור קודש וחול רחוקה מלהיות סטרילית
אני דתי-לאומי גאה. אחרי כל ההערכה שלי לציבור החרדי, אני כאן מלכתחילה. ההבנה שלחברה החרדית יש תפקיד קריטי של שומרת החומות של הקודש מחייבת אותנו להישיר מבט אל חלקנו שלנו באקולוגיה הישראלית. הציונות הדתית בחרה מדעת לעזוב את החממה המוגנת של הגטו ולצאת אל החזית, לא רק החזית הצבאית, אלא חזית החיים עצמם. בחרנו להיות בכל מקום: בצבא, באקדמיה, בתקשורת, בכלכלה ובהנהגת המדינה.
אבל בתוך המחנה שלנו ניטש ויכוח פנימי עמוק על מהות המשימה הזו. גישה אחת מבקשת פשוט ליצור השתלבות: לגדל אנשים טובים, ישרים ומוכשרים, שבמקרה הם גם דתיים ושומרי מצוות. להיות אזרחים נורמטיביים הנושאים בנטל המדינה המודרנית. מנגד ניצבת הגישה העמוקה והתובענית יותר, שרואה בחיבור הזה משימה היסטורית: לרומם את עולם החול אל הקודש. לא רק להסתדר עם המציאות החילונית, אלא לצקת בה משמעות אמונית ולחבר את הלאומיות הישראלית המתחדשת לייעודה העליון.
ההרפתקה הזו של חיבור קודש וחול רחוקה מלהיות סטרילית. אי אפשר לחיות על הגבול שבין העולמות בלי לספוג אש, והמחירים שאנו משלמים עצומים. המפגש היום-יומי, האינטנסיבי והבלתי אמצעי עם תרבות מערבית, חילונית ומתירנית, גובה קורבנות רוחניים. שיעור החילון (הדתל"שים) בציונות הדתית נע על פי מחקרים שונים בין 25 ל-40 אחוזים.
מי אמור לחנך את החרדים?
אלו מחירים משוגעים, ואנחנו ממשיכים במשימה הזאת למרות המחירים. גם החרדים מודעים היטב למחירים שהם משלמים בשביל המשימה שקיבלו עליהם: עוני שגובל לעיתים בנחשלות, שוליים, ניתוק מחיי המעשה, קיומם של צעירים שאינם לומדים ואינם משרתים, ביקורת על התחום שבין אדם לחברו.
מי אמור לחנך את החרדים? בשום מערכת יחסים בריאה, בין שהיא זוגית ובין שהיא לאומית, שותפים אינם אמורים לחנך זה את זה. שותפים יכולים וצריכים להציף קשיים, לזעוק לעזרה תחת העומס ולעודד מגמות חיוביות. אבל הרצון הפולשני לעצב מחדש את החברה החרדית ולשנות את ה-DNA שלה הוא לא תקין ביסודו, ונתפס מצידם – בצדק גמור – כאקט מאיים ואלים.
מעבר לפסול הערכי שבהתנשאות הזו, יש לה תוצאה הרסנית. ברור לכל בר דעת ולכל מי שמכיר אפילו מעט את החברה הזאת, שרוחשים בה כל העת תהליכים חברתיים אורגניים שמנסים לדייק את הדרך שלהם, כיצד להמשיך וליצור חברה לומדת שמייקרת את התורה והקודש מעל לכול, אך לאט לאט לשלם פחות מחירים ולעשות זאת נכון יותר. ככל שאנחנו מפעילים עליהם לחץ חיצוני דורסני ומנסים לחנך אותם, אנחנו למעשה מדכאים את התהליכים הטבעיים הללו.
דור חדש של מחנכים: להחזיר את האמת ולרפא את המבט
כדי להבין כמה עמוק חלחל רעל הניכור לתוך המחנה שלנו, די להקשיב לסיפורים שמתרחשים מתחת למכ"ם. לא מזמן שמעתי על מחנך – אדם שנתפס ערכי ואידיאליסט – שסיפר לתלמידיו ברצינות גמורה ובתחושת גאווה שראה שני צעירים חרדים בטרמפיאדה וטרח לעצור רק כדי לסרב לקחת אותם טרמפ. הוא כמובן טרח להעביר להם את משנתו החינוכית כדי לתרום לתיקונם.
תלמידיו ישבו והקשיבו לנאום מנומק של ארבעים דקות, מגובה בהסבר מופתי הכולל מקורות תורניים שלמים לתפיסת העולם שלו, וכמובן, איך לא, גייס גם את משנתו של הרב קוק כדי להצדיק את הפניית העורף לאחיו. כמה סיפורים כאלה כבר שמעתי. זה מתחיל מ"אני לא שונא אותם ולא רוצה לחנך אותם" ונגמר בגילויי כעס בלתי נתפסים. ובכל פעם בא לי פשוט לתפוס את הראש.
אבל הבעיה אינה מתחילה רק באותם מקרי קיצון של הלבנת פנים. היא קיימת גם אצל מחנכים מתונים יותר, שמדברים על החברה החרדית בנימוס אך בקור מקפיא. כשמקשיבים להם עולה השאלה: האם הם באמת חשים כבוד כלשהו לתפיסת העולם החרדית, או שמבחינתם כל קיומה של החברה הזו הוא לא יותר מתאונת דרכים חברתית-היסטורית?
האם הם מבינים שהחרדיות אינה טעות שיש לתקן אלא חלק מהמרקם הלא-פשוט של עם שבונה את עצמו, מעשה לצד תורה ותורה לצד מעשה? במקום לחנך שהחרדי הוא משתמט שצריך לתקן, דרושים מחנכים שיגידו לתלמידיהם: אנחנו בחרנו במסלול אדיר וחשוב, אבל אל תתבלבלו, התורה שהם לומדים שם, בישיבות בבני ברק ובירושלים, עם כל המחלוקת, היא משהו שאנחנו עוד לא הצלחנו להביא לעולם.
ברית המשרתים לעומת ברית הייעוד: תמונת המראה של הבחירות
במובן העמוק ביותר כל המאמר הזה מתנקז אל שאלת היסוד שמגדירה את קיומנו כאן: ההתנגשות שבין ברית המשרתים לברית הייעוד של העם היהודי. המציאות הפוליטית שהתחדדה עם תוצאות הבחירות האחרונות אינה יכולה להיקרא רק דרך המשקפיים של צביעות השמאל וציניות פוליטית או דרך הפתיות שבה חוגים בציונות הדתית נפלו למלכודת.
יש כאן תמונת מראה מטלטלת שמחדדת על מה באמת היו הבחירות. שנאת החרדים במערכת הבחירות הזו עלתה לשיאים חדשים. וכמו תמיד בהיסטוריה של העם שלנו, יש משוואה טרגית: בתמונת מראה לשנאת חינם פנימית עולה קרנם של המבקשים לכלותנו מבחוץ. אין אפשרות אמיתית לנתק בין שיא הכוח הפוליטי והאזרחי שהפגינו הערבים בבחירות האלה לתמונות הזוועה ולדיבורי הזוועה שהחלפנו בינינו בנושא הזה.
שום צד אינו חף מזה, ושום מחנה אינו נקי מדיבור קשה וממבט מתנשא. והחרדים תרמו יפה מאוד לזוועות האלה ולדיבורי הפירוד.
בדיוק כפי שרבים מאיתנו הסתובבו ערב שמחת התורה ההוא בתחושה כבדה שמשהו נורא עומד להתרחש אחרי השנאה שהשתוללה ברחובות תל אביב למראה תפילות הרחוב ביום הכיפורים, כך המציאות מכה בנו כעת. כשאנחנו עסוקים בפירוק הברית הפנימית שלנו, האויב מזהה את החולשה, מרים את ראשו ומתעצם.
בסופו של דבר כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו באיזה צד הוא בוחר לעמוד. האם אנו בוחרים בברית המשרתים – ברית אזרחית, חוזית וקבלנית, שנעשית נכה וחסרת אונים לנוכח האתגר הלאומי – או בוחרים לעמוד בצד של ברית הסגולה היהודית, ברית הייעוד? המדינה הזו לא קמה כדי להיות מקלט בטוח לאזרחים שמשלמים מיסים ומשרתים בצבא. להפך, תעודת הביטוח היסודית שלה היא הייעוד של עם שלם.