הדבר המדאיג ביותר בתוצאות הבחירות האחרונות אינו עצם הבחירה ב-19 חברי כנסת ערבים אלא ההפתעה שבה התקבלה התוצאה הזאת בקרב רבים וטובים בציבור היהודי. מי שלא ראה את זה בא, חוששני שאינו רואה גם את הצעדים הבאים.
כדי להבין את משמעות התוצאה צריך להבין תחילה את התהליך העמוק המתרחש בחברה הערבית בישראל. לא מדובר רק במאבק פוליטי על תקציבים, על זכויות או על ייצוג בכנסת. מדובר בתהליך מתמשך של גיבוש זהות לאומית פלשתינית בתוך מדינת ישראל, זהות שמוביליה דוחים במפורש את ההגדרה "ערבים ישראלים" ומקפידים להגדיר את עצמם "פלשתינים אזרחי ישראל".
זו אינה רק סמנטיקה. להגדרת הזהות יש משמעות לאומית, פוליטית ומעשית. היא מבטאת תפיסה שלפיה בתוך מדינת ישראל מתקיימת קבוצה לאומית נפרדת, בעלת שאיפות קולקטיביות לעומתיות, המבקשת להגדיר מחדש את אופייה של המדינה. המשמעות ארוכת הטווח של התפיסה הזאת היא חתירה לביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל באמצעות הכלים הדמוקרטיים שהמדינה מעמידה לרשות אזרחיה.
הדברים אינם נאמרים בחדרי חדרים. הם מופיעים במסמכים רשמיים, במאמרים אקדמיים ובהצהרות של מנהיגים ואנשי רוח. צריך רק לקרוא ולהקשיב ולהאמין להם.
זהו שינוי עומק שאי אפשר להסביר רק באמצעות מערכת בחירות מוצלחת או קמפיין יעיל. הוא מלמד על תהליכים חברתיים, דתיים ופוליטיים המתרחשים בחברה הערבית זה שנים. תהליכים שראוי להקדיש לתוצאות העתידיות שלהם דיון נפרד
מסמכי החזון: התוכנית שמעטים מכירים
כמה ישראלים שמעו על "מסמכי החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל"? כמה מבינים את המשמעות העמוקה העומדת מאחורי הכותרת הזאת? שימו לב להגדרה: לא "ערבים ישראלים" אלא "ערבים פלשתינים בישראל". כבר בשם המסמכים טמונה הצהרה לאומית ברורה. אנחנו קבוצה לאומית פלשתינית, אומרים מחבריהם, ויש לנו חזון הנוגע לעתידה של המדינה שאנחנו חיים בה.
מסמכי החזון, שפורסמו באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים לצד מסמכים רעיוניים נוספים ובהם הצהרת חיפה, אינם אוסף מקרי של מאמרי דעה. זהו ניסיון שיטתי לנסח תפיסה לאומית ופוליטית כוללת. מאחורי המסמכים עמדו אנשי אקדמיה, משפטנים, ראשי רשויות ואנשי ציבור בולטים בחברה הערבית, וחלקם נכתבו במסגרת יוזמות של ועדת המעקב העליונה ושל גופים ציבוריים נוספים.
אין כאן רעיונות שוליים של קומץ פעילים קיצוניים. תפיסות אלו זכו לתמיכה ולהובלה בקרב חלקים מרכזיים מן האליטה האינטלקטואלית והפוליטית הערבית. אחד המאפיינים הבולטים של השיח הזה הוא ההתנגדות לעצם הרעיון של זהות ישראלית לאומית משותפת. משפטנים ואנשי רוח המזוהים עם התפיסה הלאומית הפלשתינית מדגישים שוב ושוב כי לא מדובר בקבוצה אתנית המבקשת להשתלב בלאום הישראלי אלא במיעוט לאומי פלשתיני התובע הכרה במעמדו הקולקטיבי.
ומהי המשמעות המעשית? ברעיונות המופיעים במסמכים הללו נמצאת הדרישה לשינוי יסודי במבנה המשטר בישראל. במקום מדינת לאום יהודית המעניקה זכויות אזרחיות שוות לכל אזרחיה מוצעים מודלים של שותפות לאומית בין יהודים לערבים, לרבות הסדרים של חלוקת כוח והכרה בזכויות קיבוציות.
אחד המושגים העולים בהקשר הזה הוא "דמוקרטיה הסדרית", המבוססת על הסכמות בין קבוצות לאומיות. לפי תפיסה זו, אין לקבל את הכרעת הרוב. יש להעניק לקבוצות המיעוט הלאומיות מעמד מיוחד בקבלת ההחלטות, ולעיתים גם מנגנונים של הסכמה הדדית וזכות וטו בנושאים מרכזיים.
קחו לדוגמה את הקרן הקיימת לישראל. האם בעתיד ידרשו המפלגות הערביות להגדיל את ייצוגן במוסדות הקשורים בניהול קרקעות? האם יפעלו לשינוי מדיניות הקרקע באמצעות מנגנונים משפטיים ופוליטיים? אלה שאלות שצריך לשאול כבר עכשיו
במילים פשוטות, הרעיון הוא שהיחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי לא ייקבעו רק על פי משקלם הדמוגרפי, אלא באמצעות מנגנונים של שותפות לאומית בחלוקת הכוח. מכאן נגזרות גם דרישות לחלוקה מחודשת של משאבים, קרקעות, משרות ציבוריות, מינויים וייצוג במוסדות המדינה, לרבות במערכת הדיפלומטית.
נסו לדמיין למשל שגריר ישראלי המזוהה עם התנועה הלאומית הפלשתינית, המארח קבלת פנים דיפלומטית ביום העצמאות של מדינת ישראל. מבחינתו היום הזה עשוי להיות דווקא יום הנכבה, יום האסון הלאומי של בני עמו. בקרב ערביי ישראל מוכר הביטוי "עצמאותם היא אסוננו". מה שלנו הוא יום חג, להם הוא יום האסון. הפער הזה אינו רק הבדל בפרשנות ההיסטוריה. הוא משקף התנגשות בין שני סיפורים לאומיים ובין שתי קבוצות לאום.
מה שמסתתר מאחורי 19 המנדטים
ועכשיו נחזור לבחירות האחרונות. יש כאן פיל גדול בחדר, ורבים מסרבים להביט בו.
בעבר הצליחו המפלגות הערביות, במסגרת הרשימה המשותפת ורע"ם, להגיע לשיא של 15 מנדטים. בבחירות האחרונות הגיע כלל הייצוג הערבי ל-19 מנדטים, אלא שהפעם התמונה הפנים-ערבית שונה לחלוטין. הרשימה המשותפת כבר אינה מסגרת פוליטית אחת. מצד אחד ניצבות המפלגות הלאומיות הערביות, ומנגד רע"ם, המפלגה האסלאמית.
חשוב להבין את ההבדלים בין המפלגות הללו. חד"ש צמחה מתוך האידאולוגיה הקומוניסטית-חילונית. בל"ד מציגה תפיסה לאומית ערבית פרוגרסיבית. תע"ל, המזוהה עם אחמד טיבי, היא בעלות זהות פלשתינית וזיקה עמוקה לאש"ף.
לכל אחת מן המפלגות הללו היסטוריה, אידאולוגיה ושורשים פוליטיים משלה. הן אינן זהות, ויש ביניהן גם מחלוקות של ממש. אבל המכנה המשותף שלהן הוא הדגשת הזהות הלאומית הפלשתינית והדרישה לשינוי במעמדה הציבורי והפוליטי במדינת ישראל. מולן ניצבת רע"ם, המייצגת את האסלאם הפוליטי. שורשיה בתנועה האסלאמית, והיא מחוברת ישירות לעולם הערכים והיעדים של האחים המוסלמים.
וכאן נמצא נתון שאין להתעלם ממנו. שלוש המפלגות הלאומיות הערביות זכו יחד ב-11 מנדטים, ואילו רע"ם לבדה זכתה בשמונה. כלומר, הזרם האסלאמי בקרב ערביי ישראל הפך לכוח הפוליטי הגדול ביותר בקרב המפלגות הערביות, בפער ניכר מכל אחת מן האחרות בנפרד.
יש להתבונן בנתון הזה. לפני כמה עשרות שנים היה כוחו הפרלמנטרי של האסלאם הפוליטי בישראל מצומצם ושולי בהרבה. היום הוא המוביל את המפה הפוליטית הפנים-ערבי. זהו שינוי עומק שאי אפשר להסביר רק באמצעות מערכת בחירות מוצלחת או קמפיין יעיל. הוא מלמד על תהליכים חברתיים, דתיים ופוליטיים המתרחשים בחברה הערבית זה שנים. תהליכים שראוי להקדיש לתוצאות העתידיות שלהם דיון נפרד.
עצוב לציין שלעומת העומק האידאולוגי והתוכניות הסדורות והמנוסחות בקרב המפלגות הערביות, הפוליטיקה בקרב המפלגות הציוניות מתאפיינת ברדידות, במחלוקת ובאובדן דרך. מי שהיה ימין אתמול, היום הוא שמאל, והפוך. האידאולוגיה מחויבת לפרסונה, והפרסונה אינה מחויבת לכלום, כי אין מהות, אין מחויבות, אין מפת דרכים. מדברים בסיסמאות על דמוקרטיה ועל ליברליזם, אך לא מצליחים להגיע להסכמה אפילו על חוק הלאום, המבקש להציב חומות מינימליים להגנת זהותה של המדינה היהודית. אצל המפלגות הערביות, הנשענות על עומק אידאולוגי ועל נרטיב מוצק, זה לא היה קורה.
היום יש 19 חברי כנסת ערבים. מחר עשויה לעלות דרישה לתפקידים בכירים עוד יותר, לשותפות עמוקה יותר בניהול המדינה, ואולי גם למעורבות ישירה בעיצוב מדיניות הביטחון ומדיניות החוץ שלה
אבל השאלה המיידית היא מה יקרה עכשיו.
מן הקלפי אל מוקדי הכוח
19 חברי כנסת הם כוח שאי אפשר להתעלם ממנו. גם 15 חברי כנסת היו כוח ניכר, אבל 19 מנדטים מעניקים למפלגות הערביות משקל פרלמנטרי גדול הרבה יותר. המשמעות אינה מסתכמת במספר הנאומים במליאה או במספר הצעות החוק. היא נוגעת גם למוקדי הכוח בתוך הכנסת עצמה.
נשיאות הכנסת למשל היא גוף בעל השפעה על סדר יומה של הכנסת ועל ניהול עבודתה. על פי יחסי הכוחות וההסכמות הפוליטיות, הייצוג הערבי עשוי לבוא לידי ביטוי גם במספר סגני יושב ראש הכנסת. מי שמכיר את עבודת הכנסת מבפנים יודע שלא מדובר בתפקידים סמליים בלבד.
אבל לצד הסמכויות הפורמליות יש כאן גם עניין עמוק יותר, והוא המאבק על הזהות.
המאבק על השפה: הרבה יותר מסמל
אחד הביטויים הבולטים של התעצמות הזהות הלאומית הפלשתינית הוא השימוש הגובר בערבית במרחב הציבורי והפוליטי, ובכלל זה מעל דוכן הכנסת.
לכאורה מה הבעיה? ערבית היא שפת האם של חלק גדול מאזרחי ישראל, ויש לה מעמד מיוחד בחוק. חבר כנסת ערבי רשאי כמובן לדבר בשפתו. אלא שבחלק מן השיח הלאומי הפלשתיני השפה אינה רק כלי תקשורת. היא רכיב מרכזי במאבק על הזהות הלאומית וביטוי להתנגדות לעליונות תרבותית עברית וציונית.
כדי להבין זאת צריך לחזור למסמכי החזון. באחד הקווים הרעיוניים העוברים בהם מוצגת הציונות כתנועה קולוניאלית. לפי הנרטיב הזה, היהודים שהגיעו לארץ ישראל הם מהגרים שבאו מבחוץ, השתלטו על ארץ לא להם ודחקו את תושביה המקוריים – גירשו אותם, הרגו אותם וגזלו את אדמותיהם.
המונח קולוניאליזם מוכר מן ההיסטוריה של המאות האחרונות: מעצמות אירופיות כבשו ארצות רחוקות, השתלטו באופן לא לגיטימי על משאביהן והתעמרו באוכלוסיות המקומיות. זו המסגרת ההיסטורית והרעיונית שהוגי הדעות הערבים מבקשים להסביר באמצעותה את מהות הסכסוך על הארץ הזאת.
לפי התפיסה הזאת, השפה העברית אינה רק שפתו הלאומית של העם היהודי אלא סמל לתרבות שתלטנית שנכפתה על המרחב. מכאן נובעת הדרישה לשמר את הערבית לא רק כשפת דיבור אלא כביטוי של ריבונות תרבותית וזהות לאומית נפרדת.
צריך להבין עד כמה החשיבה הזאת שיטתית. היא אינה מסתפקת בדרישות פוליטיות נקודתיות. היא עוסקת בבניית אתוס לאומי: שפה, סמלים, זיכרון היסטורי, גיבורים, מערכת חינוך ותודעה קולקטיבית. למאבק הזה יש אפילו שם: "הדור הזקוף". מושג זה מבקש לתאר דור חדש של ערביי ישראל שאינו מוכן עוד להתנהל מתוך תחושת חולשה או כניעות.
בניגוד לדור שחווה את אירועי 1948 ונאלץ על פי הנרטיב הזה להשפיל את ראשו ולהתרכז בהישרדות כלכלית, הדור החדש מבקש לעמוד זקוף, לתבוע את זכויותיו, להצהיר בגלוי על זהותו הלאומית ולהפנות אצבע מאשימה כלפי המפעל הציוני. אנחנו לא אורחים כאן, הוא אומר. אנחנו בעלי הבית, ואתם אורחים לא קרואים. וכאשר התפיסה הזאת מתורגמת לכוח פוליטי של 19 חברי כנסת, היא מקבלת עוצמה חדשה.
אוטונומיה תרבותית: מי יכתוב את ספרי ההיסטוריה?
המאבק על הזהות אינו נעצר בשפה. במסמכי החזון מופיעות גם דרישות להכרה בזכויות תרבותיות קולקטיביות ולאוטונומיה בתחומים שונים, ובפרט בתחום החינוך והתרבות. התוצאה עשויה להיות מרחיקת לכת.
מי יקבע את תוכניות הלימודים בבתי הספר הערביים? מי יגדיר את הסיפור ההיסטורי? מי יהיו הגיבורים הלאומיים? האם יציינו את יום העצמאות או את יום הנכבה? בעיני הציבור היהודי, הקמת מדינת ישראל היא שיאו של תהליך התחייה הלאומית. בעיני רוב רובו של הציבור הערבי אותו אירוע עצמו הוא אסון לאומי.
אבל הוויכוח אינו נעצר בשאלה כיצד מספרים את ההיסטוריה. הוא נוגע גם לשאלה אילו דמויות הופכות למופת ולסמל. כאשר פוליטיקאית כמו היבא יזבק פרסמה בעבר דברי שבח או הזדהות עם דמויות כמו דלאל מוגרבי וסמיר קונטאר, המזוהות עם מעשי טרור קשים במיוחד, התעוררה סערה ציבורית מובנת. אך מי שרואה בהתבטאויות כאלה מעידה פרטית של פוליטיקאית סוררת, מחמיץ את התמונה המלאה.
בשיח הלאומי הערבי יש כבר שנים האדרה של רוצחי יהודים, גיבורי המאבק הלאומי הפלשתיני. גם הספרות והשירה ממלאות תפקיד מרכזי בבניית התודעה הזאת. יצירותיהם של משוררים ערבים ארסיים דוגמת תאופיק זיאד ומחמוד דרוויש היו לחלק מן הקנון הלאומי של ערביי ישראל גם בתוך מערכת החינוך.
אין כאן רק פוליטיקה של בחירות אלא הבניית תודעה לאומית לעומתית לישות הציונית, דור אחר דור, באמצעות מערכות חינוך, ספרות, שפה וסמלים. וכעת, כאשר הכוח הפוליטי גדל, אפשר לצפות שהדרישות להרחבת העצמאות התרבותית והחינוכית יתעצמו גם הן.
הקרב הבא: אדמות המדינה
לצד המאבק על הזהות, השפה והחינוך יש נושא נוסף שלדעתי הציבור היהודי אינו מבין את המרכזיות שלו: הקרקעות. אדמה, אדמה ושוב אדמה.
זה שנים משפטנים, חוקרים ואנשי ציבור ערבים עוסקים בשאלות של בעלות על קרקע, זכויות היסטוריות, תכנון ובנייה וחלוקת משאבי הקרקע במדינת ישראל. זהו תחום מרכזי בשיח הלאומי הערבי בישראל. הוא מופיע במאמרים אקדמיים, במסמכי מדיניות ובמאבקים ציבוריים ומשפטיים שמנהיגה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל.
וכאן צריך לומר דבר גם לאחינו בשמאל הישראלי, ובמיוחד לחברי הקיבוצים. כאשר מדברים על מאבק הקרקעות, שהסמל שלו הוא אירועי יום האדמה ב-1976, לא מדובר באדמות המתנחלים ביהודה ושומרון. הדברים מכוונים דווקא לקרקעות שבתוך הקו הירוק: בגליל, בנגב ובאדמות שיושבים עליהן ערים כמו לוד ועכו, קיבוצים ומושבים. קחו לדוגמה את לג'ון, הכפר הערבי ששכן באזור מגידו עד 1948. מבחינת ההנהגה של ערביי ישראל, לג'ון הוא סמל למאבק על הזיכרון, על הקרקע ועל זכות השיבה, שהיא לטענתם "זכות אישית וקולקטיבית".
המאבק על הקרקעות מתנהל לא רק בהפגנות ובמאבקים ציבוריים, אלא גם באמצעות מוסדות המדינה עצמה. ככל שגדל הכוח הפוליטי, כך גדלה הלגיטימיות לתבוע ייצוג במוסדות העוסקים בקרקע, בתכנון, בתקציבים ובחלוקת משאבים.
קחו לדוגמה את הקרן הקיימת לישראל. האם בעתיד ידרשו המפלגות הערביות להגדיל את ייצוגן במוסדות הקשורים בניהול קרקעות? האם יפעלו לשינוי מדיניות הקרקע באמצעות מנגנונים משפטיים ופוליטיים? אלה שאלות שצריך לשאול כבר עכשיו.
כך גם בנוגע לוועדות התכנון והבנייה, למשרד הפנים, להכרה ביישובים בלתי מוכרים ולמדיניות הפיתוח בגליל ובנגב. כל אחד מן המאבקים הללו יכול להיראות בנפרד עניין מקומי, משפטי או תכנוני. אבל כאשר מביטים בהם בעדשת התפיסה הלאומית הרחבה, אפשר להבין מדוע הקרקע תופסת מקום מרכזי כל כך בסדר היום הפוליטי. זהו אחד המבחנים החשובים ביותר לעתידה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
אנחנו לא עובדים אצלכם
עוד רכיב בתהליך הזה הוא השינוי בשפה הפוליטית וביחס לסמכותו של הרוב היהודי. בעבר נהגו פוליטיקאים ערבים רבים להתאים את המסרים שלהם במידה רבה לשיח הציבורי היהודי. כיום אפשר לזהות בקרב חלק מן ההנהגה הערבית נכונות גוברת להתעמת בגלוי עם הציפיות של הציבור היהודי גם כאשר הדבר מעורר ביקורת חריפה.
הדוגמה הבולטת ביותר היא הדרישה החוזרת מפוליטיקאים ערבים לגנות את חמאס. שימו לב שכאשר מראיינים שואלים פוליטיקאי ערבי אם הוא מוכן להגדיר את חמאס ארגון טרור, המרואיינים הגאים ישיבו: אתם לא תכתיבו לנו את עולם המונחים שלכם. הווי אומר, מה שאתם מכנים טרור, אנחנו מכנים תנועת התנגדות. סמי אבו שחאדה למשל ביטא בעבר את הגישה הזאת בעימותים בתקשורת. מבחינתו עצם הדרישה שיחזור על ניסוח שהמראיין מציב לפניו היא ניסיון לכפות עליו שפה פוליטית. תמצית המסר היא "אתה לא תכתיב לי איך לדבר".
אפשר לראות בכך התחמקות משאלה מוסרית ברורה, אבל כדי להבין את התופעה צריך להבחין גם ברכיב הלאומי שלה. זו תפיסת "הדור הזקוף": אנחנו נגדיר את עצמנו, אנחנו נקבע את המונחים שלנו, ואיננו מוכנים לקבל עוד את כללי השיח שהרוב היהודי מתווה לנו.
ולא, לא מדובר רק בשאלה של נימוס או של סגנון. זהו מאבק על סמכות, על מעמד ועל הזכות לעצב את השיח הציבורי.
העיוורון של השמאל הישראלי
כאן אני מבקש להפנות את הדברים דווקא אל השמאל הישראלי. מתוך הרצון להביס את הימין, להחליף את השלטון ולמנוע את המשך כהונתה של ממשלת ימין, חלקים בשמאל מתעלמים מן התוצאות ארוכות הטווח של התחזקות הפוליטיקה הלאומית והאסלאמית בחברה הערבית.
יש מחלוקות פוליטיות, והרצון להחליף ממשלה מובן ולגיטימי. אבל האם הרצון לנצח את היריב הפוליטי מצדיק עצימת עיניים לנוכח מגמות המבקשות לשנות מן היסוד את אופייה הלאומי-יהודי של המדינה? האם מי שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית מבין את משמעותן של דרישות להפיכתה למדינת כל אזרחיה או למודל של שותפות בין שתי קבוצות לאומיות בעלות מעמד פוליטי קולקטיבי? האם מי שרואה במפלגות הערביות שותפות אפשריות להקמת ממשלה בוחן ברצינות גם את המסמכים הרעיוניים, את התפיסות הלאומיות ואת היעדים ארוכי הטווח של מנהיגיהן?
אנו רואים את התוצאות של שינויים דמוגרפיים, חברתיים ופוליטיים בעולם המערבי. דברים שנראו בעבר בלתי מתקבלים על הדעת הופכים עם השנים לאפשרויות פוליטיות לגיטימיות. ומי מבטיח לנו שאנחנו לא חווים כאן תהליך דומה ואף חמור הרבה יותר?
היום יש 19 חברי כנסת ערבים. מחר עשויה לעלות דרישה לתפקידים בכירים עוד יותר, לשותפות עמוקה יותר בניהול המדינה, ואולי גם למעורבות ישירה בעיצוב מדיניות הביטחון ומדיניות החוץ שלה. האם בלתי אפשרי לדמיין מצב שבו פוליטיקאי ערבי המחויב לעולם הערכים של בל"ד או של רע"ם ידרוש רוטציה בראשות הממשלה? האם מופרך לחשוב על דרישה לעמוד בראשות ועדת החוץ והביטחון או על חברות בוועדה לעניינים חשאיים העוסקת בסודות הגרעין של ישראל?
מה שנראה היום בלתי סביר לחלוטין עשוי להיראות מחר מובן מאליו, וזו הסיבה שאסור להתרגל למציאות החדשה בלי להבין את משמעותה.
יש לנו מדינה להשאיר לילדים
אני כותב את הדברים הללו לא מתוך עניין תאורטי בלבד. שנים ניסיתי להתריע מפני התהליכים הללו. ניסיתי להסביר שמאחורי המאבקים הפוליטיים הנקודתיים עומדת תפיסה לאומית רחבה ושאי אפשר להבין את המציאות בלי להכיר את התשתית הרעיונית שלה.
על חלק מן הדברים שאמרתי ושעשיתי אני משלם גם מחיר אישי, לרבות התמודדות משפטית מטורפת בכל קנה מידה. ולא, אינני מתחרט על עצם הניסיון להתריע. מפני שבעיניי אין לנו ברירה אלא להתמודד עם השאלות הללו ביושר ובאומץ. יש לנו מדינה להשאיר לילדים שלנו. יש לנו אחריות כלפי המפעל הציוני, כלפי הדורות שבנו את הארץ, כלפי מי שנלחמו עליה וכלפי הדם הרב שנשפך כדי להקים כאן מדינה יהודית עצמאית.
האתגר העומד בפנינו אינו רק צבאי. הוא אינו מתמצה בגבולות, בגדרות ובכוחות הביטחון. הוא מתנהל גם בתוך המוסדות הדמוקרטיים, במערכת המשפט, במערכות החינוך, במאבק על הקרקע ובמאבק על הזהות הלאומית.
דמוקרטיה היא מאפיין שלטוני יסודי של מדינת ישראל, אבל היא מחייבת גם ערנות של הציבור, הבנה של התהליכים המתרחשים בה ונכונות להתמודד עם תפיסות המבקשות לשנות את יסודותיה. 19 חברי הכנסת הערבים אינם סוף התהליך, הם רק שלב נוסף בו.
מי שמבקש להבין לאן מדינת ישראל הולכת חייב להפסיק להביט רק בתוצאות הבחירות ולהתחיל לקרוא את התוכניות, את המסמכים ואת החזון של מי שמבקשים לעצב את עתידה. מפני שהשאלה האמיתית איננה רק מי ניצח בבחירות האחרונות. השאלה היא איזו מדינה תהיה כאן בעוד עשור או שניים.
