עשרות רחפני נפץ פגעו השבוע במוצבי צה"ל בלבנון, וכמה מהם גם חדרו לשטח ישראל. אחד מהם התפוצץ על בית במטולה, ב"ה ללא נפגעים. לצד אתגרי העבר, המצב הביטחוני המתוח הוא גורם נוסף שמקשה על הגליל להתאושש. ובכל זאת, שנתיים וחצי אחרי שהגליל הפך מחבל ארץ שקט למדי לשטח אש פעיל, נדמה שהפער הגדול ביותר הוא לא רק בין המרכז לפריפריה אלא בין הכותרות היפות למציאות המורכבת.
בזמן שהשיח הציבורי נע בין הצהרות על חיזוק הצפון לדיונים ביטחוניים רחבים, התושבים עצמם עסוקים בשאלות מעשיות וקונקרטיות: כמה זמן צריך להמתין לרופא מומחה? מי יפעיל את מערכת החינוך ביישוב שחצי מתושביו עדיין לא חזרו? איך מביאים משפחות צעירות לגליל למרות קשיי תחבורה, תעסוקה ותשתיות בסיסיות?
הכתבה שלפניכם מבקשת לרדת מהסיסמאות אל הקרקע. לא עוד תוכניות אב כלליות או חזונות ארוכי טווח, אלא ניסיון למפות את הצרכים הבוערים ביותר של הגליל ברמה המעשית: בריאות, התיישבות, תחבורה, חינוך, תעסוקה ותשתיות.
בפרויקט 'מצילים את הגליל' נשוחח עם אנשים שחיים את המציאות הזאת מדי יום – אנשי רשויות מקומיות, יזמים ציוניים ואנשי שטח – ונבקש מהם לא רק להגיד מה צריך לחזק, אלא גם איך עושים את זה ומה חייב לקרות מחר בבוקר כדי שהגליל יוכל להשתקם, לצמוח ולהיות בעל עתיד ברור. המטרה היא לנסות לזקק מתוך השטח מסמך עבודה אופרטיבי, כזה שיהיה אפשר להניח על שולחנם של מקבלי ההחלטות במשרדים הרלוונטיים ולבחון עד כמה המדיניות המתגבשת בירושלים באמת פוגשת את המציאות כפי שהיא נראית מהכבישים, מהמרפאות ומהשדות של הצפון.
העתודה הדמוגרפית
אופיר שיק, סגן ראש מועצת הגליל התחתון ויושב ראש ארגון לב בגליל, מבקש להרחיק את הדיון על עתיד הגליל מהצהרות כלליות על חיזוק הצפון ולעבור לשפה ממוקדת ומעשית. מבחינתו האתגר המרכזי של הגליל אינו רק ביטחוני, אלא בראש ובראשונה דמוגרפי, כלכלי ומשילותי. לאורך השיחה הוא חוזר שוב ושוב על הטענה שהמדינה חייבת להפסיק לפזר משאבים פיזור רוחבי ולהתחיל להתמקד בשורש הבעיה.
שיק מבחין הבחנה ברורה בין יישובי קו העימות ובין מרכז הגליל. לדבריו, אזור הגבול עדיין נמצא במציאות מלחמתית. "בגלל המלחמה יש ביישובי קו העימות צרכים אחרים לחלוטין מהצרכים של שאר חלקי הגליל", הוא אומר, ומדגיש כי הוא מבקש לעסוק דווקא ב"אתגרים הקלאסיים של הגליל". בתוך האתגרים הללו הוא מצביע על שלושה צירים מרכזיים: דמוגרפיה, תעסוקה והתיישבות.
למשוך לכאן אוכלוסייה ציונית חדשה
לדבריו, הנושא הראשון והחשוב ביותר הוא משיכת אוכלוסייה חדשה לגליל, ודווקא לערים. "צריך בראש ובראשונה להתמקד בסיפור הדמוגרפי, למשוך לכאן אוכלוסייה ציונית חדשה", הוא קובע. אלא שבניגוד למדיניות קודמת, שהתמקדה בהגדלת היצע הדיור, שיק מבקש להפוך את הכיוון: "בשמונת החודשים האחרונים אנחנו עובדים על החלטת ממשלה חדשה, שבפעם הראשונה לא מנסה לפתור את היצע הדיור אלא משתמשת בכלים שיעודדו ביקושים".
מבחינת שיק הבעיה איננה היעדר דירות בצפון אלא מחסור באוכלוסייה חזקה שמעוניינת להגיע לצפון. לכן הוא מציע שורה של מנגנוני עידוד: פטור מלא ממכרז או עדיפות במכרז למשרתי מילואים וכוחות הביטחון דרך משרד הביטחון ומשרד השיכון, חובת מגורים של שנים קדימה, "אפילו חמש שנים ומעלה", מסלולי שכירות ארוכת טווח שבהמשכם דמי השכירות הופכים למענק לרכישת הבית ותמריצים מיוחדים לעולים חדשים.
אם אתה מקבל סל איקס, אבל בגליל זה סל איקס פלוס 25%, זה ימשוך אוכלוסיית עולים חזקה, שהיא העתודה הדמוגרפית של הגליל", הוא מסביר. לדבריו, המדינה צריכה להכניס את היד לכיס כדי למשוך אוכלוסייה חזקה ולא להסתפק בקליטת אוכלוסיות מוחלשות בלבד. "אנחנו רוצים גם את האוכלוסייה החזקה", הוא אומר בפשטות, "ולכן זה חייב לעבוד ככה. פטור ממכרז וסל הטבות משופר יביא לזרם שנע צפונה מנתניה, שהיום היא מעין גבול גאוגרפי שהעלייה החזקה לא עוברת".
"במקום הראשון – תעסוקה"
אלא שלשיטתו אי אפשר להביא אוכלוסייה חזקה בלי תעסוקה איכותית. "במקום הראשון – תעסוקה", הוא אומר בנוגע לסקר שנערך בקרב תושבי הגליל היהודים והצביע על הצרכים המרכזיים. שיק מדבר פחות על הוספת מפעלים מסורתיים ויותר על מעבר למיקוד בפיתוח טכנולוגיה מתקדמת: "צריך ליצור את היכולת של חברות ומפעלים לקפוץ מדרגה לאזורי הפיתוח המתקדמים טכנולוגית". הוא מציע להעניק מענקים למפעלים שישדרגו את הייצור ויפתחו משרות למהנדסים ולעובדי צווארון לבן שמכניסות שכר ממוצע ומעלה. מבחינתו זו איננה הוצאה אדירה אלא "השקעה חכמה של שלושה מיליארד שקלים בסך הכול, שלמדינה כמו ישראל, שנתוני הצמיחה שלה גבוהים, היא השקעה קטנה שתביא עוד תושבים לגליל.
"כרמיאל למשל יכולה להכפיל את עצמה, אבל ראשי הרשויות עוצרים שיווקים כי הם יודעים מי יגיע. משפרי הדיור מהמגזר הערבי יציפו את הערים. זה ברור. ולכן המון תוכניות מעוכבות. צריך להתמודד עם זה באמצעות מסלולים שנותנים עדיפות לעולים ולמשרתי מילואים. יש לנו ציפיות גבוהות מרשות מקרקעי ישראל, שצריכה ליצור את המסלולים שיאפשרו לראש רשות עירונית לשווק את השכונות שלו באמצעות עמותות בת עירוניות שנשלטת על ידי נציגי העיר ונציגי ציבור, וכך לקבוע את צביון השכונה. היה כלי כזה בעבר, וצריך לשפר אותו כדי לעמוד בדרישות מנהל תקין, אבל הוא יכול להיות כלי יעיל מאוד להתפתחות הערים היהודיות".
בה בעת שיק מתריע מפני קריסת ההתיישבות הכפרית בגליל. אף שלדבריו לא שם נמצאת מסת ההתיישבות, ההתיישבות הכפרית מאפשרת את תפיסת השטח, אלא שהליכי התכנון הרלוונטיים נעשו בלתי אפשריים: "בחלק מהמקומות האלו עובדים בין עשר לעשרים שנה על אישור הרחבה אחת של מאה יחידות דיור. זה גומר את המרחב הכפרי".
אין זוגות צעירים שיכולים לעמוד במחיר של 800,000 שקלים רק על הקרקע
גם מחירי הקרקע, לדבריו, חוסמים זוגות צעירים: "אין זוגות צעירים שיכולים לעמוד במחיר של 800,000 שקלים רק על הקרקע, וזה עוד לפני שהם התחילו לבנות אפילו קיר אחד". הפתרון מבחינתו כולל הקפאת שומות, פישוט תהליכי התכנון והקמת מספר מצומצם של חמישה עד שמונה יישובים חדשים בנקודות אסטרטגיות, למשל במקומות שיש בהם דשדוש דמוגרפי. לצד זאת שיק מציע לחזק גושי יישובים ולכתוב נוהל הקמת יישובים חדש, שכן הנוהל הנוכחי הוא נתיב ייסורים בירוקרטי שקשה לצלוח. "על הקמת היישוב שיבולת, סמוך לבית רימון, אנחנו עובדים כבר כמעט עשרים שנה, והיישוב עדיין לא קם בפועל".
שיק מדגיש כי מבחינתו סוגיית הקרקע איננה שאלה נדל"נית או תכנונית, אלא מאבק על דמותו העתידית של הגליל. לכן הוא מתנגד לגישה של שוק חופשי בלבד ומדבר במונחים של כשל שוק, המחייב התערבות ממשלתית. לדבריו, לא די בביקוש הגבוה למגורים במרחב הכפרי, משום שבפועל ההיצע מוגבל מאוד בשל חסמים תכנוניים ומחירי קרקע גבוהים. התוצאה לטענתו היא סינון של אוכלוסיות צעירות והפיכת היישובים למקומות שרק בעלי הון יכולים להיכנס אליהם.
"במצב הנוכחי מגיעים רק נובורישים או משפחות מאוד מבוגרות, ואתה חונק את יכולת הצמיחה ואת ההתפתחות של המרחב הכפרי", הוא אומר, "באילניה למשל לא הייתה הרחבה שלושים שנה. לאחרונה התחלנו תכנון הרחבה וקיבלנו את השומות של המגרשים: יותר ממיליון שקלים למגרש. המשמעות היא שזוגות צעירים לא יוכלו להגיע. כשאין זוגות צעירים גם אין ילדים, וכשאין ילדים אין גני ילדים וגם אין צמיחה דמוגרפית".
צריך בגליל חשיבה משפטית מחוץ לקופסא
לפיכך שיק קורא למדינה לקבוע מדיניות יזומה של שחרור קרקעות והורדת מחירים גם במחיר של ויתור על הכנסות מיידיות. מבחינתו הרווח האמיתי של המדינה איננו בשיווק יקר של מגרשים אלא ביצירת רצף התיישבותי חי ותוסס. "המרחב הכפרי מחבר בין הדמוגרפיה לגאוגרפיה", הוא מסביר, ורואה בהתיישבות הכפרית מרכיב יסודי ביכולת של המדינה לבסס נוכחות ארוכת טווח בגליל".
המצב הקשה מצריך גם חשיבה מחוץ לקופסה המשפטית באמצעות הצעות חוק שיקלו את הקמת היישובים החדשים. "הצעת חוק אחת, של חבר הכנסת צבי סוכות, מדברת על הקמה של מנגנון שיתפקד לצד ועדות התכנון ויהיה ערכאה תכנונית נפרדת לכל יוזמה של הקמת יישוב יהודי חדש. לצד זאת הצעת חוק של חבר הכנסת עמית הלוי, שגם היא מונחת על השולחן, נשענת על סעיף בחוק התכנון והבנייה שמאפשר זירוז תהליכים במקומות שיש בהם צורך לאומי וביטחוני.
"כלומר, הם יעלו על הקרקע באמירה שבחמש עד שבע השנים שלאחר מכן יהיה צריך להסדיר את האישורים הנדרשים. הפעילו סעיף כזה בעבר לאחר כיבוש חצי האי סיני". לצד זה שיק קורא להעתיק לגליל את מודל החוות של יהודה ושומרון.
לייבא דגם מניו יורק
שיק, שרואה בהתיישבות כלי ציוני קריטי, מבקש לשרטט לגליל מפת התיישבות אסטרטגית חדשה. לצד זה הוא מותח ביקורת חריפה על מדיניות התכנון במגזר הערבי, שאותה הוא מגדיר "הפקרות תכנונית". לדבריו, "בהובלת השרה סטרוק הצלחנו לעצור שתי תוכניות מרכזיות, אחת בסכנין ואחת בכפר כאבול, אבל בלי רפורמה מקיפה, לא לעולם חוסן.
"מנהל התכנון צריך לומר לרשויות התכנון ברשויות הערביות שכל תכנון צריך להיות נאמן לנתוני הרשות הלאומית לסטטיסטיקה ולהסתמך על נתוני צמיחה דמוגרפית אמיתיים, ולא על נתונים לא-הגיוניים. כמו כן נדרשת מדיניות ציפוף זהה למגזר הערבי והיהודי". תוכניות המתאר ביישובים ערביים "משתרעות על שטחים ענקיים שלא לצורך", ושיק קורא להחיל מדיניות צפיפות אחידה ולצמצם את התפשטות הבנייה.
הציר האחרון בדבריו של שיק הוא המשילות. כאן הטון שלו נעשה חד במיוחד, והוא מדבר על "140,000 כלי נשק בלתי חוקיים" בכפרי הגליל וטוען: "אי אפשר באמת לצפות שתהיה כאן איזושהי אווירה אחרת" בלי טיפול עמוק בסוגיה. הוא מתאר גם התפשטות של בנייה בלתי חוקית בזמן המלחמה ומבקש ריכוז סמכויות בידי המשרד לביטחון לאומי. מבחינתו, המאבק צריך להתחיל דווקא ב"חלונות הקטנים", כמו שעשה ראש עיריית ניו יורק רודי גו'ליאני: "כל פחון קטן שצץ חייב לקבל הודעת פינוי כבר למחרת בבוקר, שמאפשרת לו להרוס את המבנה הבלתי חוקי בעצמו, ואם לא, המנהל יהרוס, והוא יישא בעלויות".
לצד כל אלה שיק מציג גם תפיסת ניהול ברורה: פחות תוכניות ענק רוחביות ויותר החלטות ממוקדות. הוא מזהיר מפני מצב שבו כל הממשלה מתכנסת ובונה תוכנית רחבה מדי, שלדבריו "היא דרך כמעט ודאית לכישלון". במקום זה הוא מציע מודל מצומצם וממוקד, מספר קטן של משרדי ממשלה ויעדים ברורים. "להיות מאוד מאוד ממוקדים כדי לגעת בשורש הבעיה", הוא מסכם, "משרד האוצר, משרד השיכון ומשרד הכלכלה הם הכתובת".
אופיר שיק (44), גר בבית רימון, נשוי לרינת ואב לחמישה. סגן ראש המועצה גליל תחתון ויושב ראש ארגון לב בגליל
