בזמן שצה"ל כבר מתמרן בדרום לבנון, ישראל עדיין תחת אש חיזבאללה. אזעקות, יירוטים וגם נפילות הם כבר חלק משגרת החיים של תושבי הצפון. האם הפתרון היחיד הוא כיבוש מלא של לבנון עד לקו נהר הליטאני ואולי אף מעבר לו?
לפי סקר ערוץ i24news, רוב של 62% מהציבור הישראלי תומך במהלך אסטרטגי כזה לשינוי המציאות הביטחונית בצפון. לפי הסקר, רק 30% מתנגדים לכיבוש, בעוד 8% אינם יודעים מה עמדתם בסוגיה. אם מבודדים את מצביעי הקואליציה, הנתון גבוה עוד יותר ומגיע ל-84% תמיכה, אך גם בקרב מצביעי האופוזיציה לבדה יש שיעור תמיכה גבוה לכיבוש דרום לבנון – 39% מהמצביעים.
המספרים החותכים מעידים שרבים בישראל כבר מבינים שהתמרון הקרקעי הקודם בדרום לבנון, ממש כמו הסכם הפסקת האש שהגיע לאחריו, לא השיגו את מטרותיהם ולא הביאו לידי נטרול האיום שעדיין נמצא על גבולנו הצפוני. מכאן גם הדרישה להרחקת האויב עד מעבר לליטאני. כיבוש דרום לבנון ירחיק את האויב מגבולנו, ירחיב את גבולות ארץ ישראל כך שיכללו את נחלות שבטי אשר וזבולון, וגם יעניש את התוקפן בשלילת השטח שתקף ממנו את ישראל.
אך אף על פי שכיבוש דרום לבנון נשמע כמו פתרון קסם לבעיית חיזבאללה, עדיין נותרו פתוחות שאלת המחיר של מהלך כזה ואם הוא אכן אפשרי. לצד שאלות של פוליטיקה ומוסר בין-לאומי יש למהלך רחב כזה השלכות צבאיות ואסטרטגיות, משום שדרום לבנון נחשב שטח ריבוני של מדינת לבנון. אם כן, כיבוש עד הליטאני, האומנם?

הליטאני: גבול בר הגנה

אזור דרום לבנון, המשתרע על כאלפיים קילומטרים רבועים, הוא אזור גאוגרפי בעל חשיבות אסטרטגית, דמוגרפית והיסטורית רבה. האזור, שנחשב לאחד ההומוגניים בלבנון ובעל רוב שיעי מובהק, נמתח מן הגבול עם ישראל בדרום ועד נהר הליטאני בצפון, שמרוחק כעשרים עד שלושים קילומטרים בקירוב מקו הגבול. לאורך ההיסטוריה נתפס הליטאני קו גאוגרפי טבעי המפריד בין דרום לבנון לשאר חלקי המדינה, בין השאר משום שהוא הנהר הגדול ביותר בלבנון ומכשול טבעי ניכר. האוכלוסייה באזור מוערכת ב-600,000 עד 800,000 תושבים, ויותר מחצי מהם התפנו במלחמה, אם כי קשה לקבוע מספר מדויק בשל תנועות אוכלוסייה, הגירה פנימית והיעדר מפקדי אוכלוסין סדירים במדינה.
האם כיבוש דרום לבנון הוא הפתרון לבעיית חיזבאללה? ד"ר רפאל בן לוי, מומחה ליחסים בין-לאומיים ולביטחון ישראל, עמית מחקר במכון משגב וראש תוכנית צ'רצ'יל במכון ארגמן, סבור שיש נחיצות אסטרטגית בכיבוש דרום לבנון ובייצוב הקו על הליטאני. אבל כדי להבין את ההווה בן לוי מבקש קודם כול לפרק את התודעה הציבורית שנבנתה סביב הנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000. לדבריו, מחקרו מעלה תמונה שונה מזו שנחקקה בזיכרון הלאומי. "גיליתי שהצבא בכלל לא רצה לצאת בשנת 2000", הוא קובע.

התחזית הצה"לית אז הייתה ברורה: ללא הסכם או מנגנון לפירוק חיזבאללה ישתלט הארגון על השטח, יתעצם ויאיים על ישראל בעוצמה רבה יותר, וישודרו חולשה והתרפסות כלפי האזור כולו. בן לוי טוען כי המהלך של ראש הממשלה דאז אהוד ברק היה פוליטי במהותו ולא ביטחוני-אסטרטגי. ברק בחר בנסיגה חד-צדדית חפוזה, והתוצאה הייתה הפקרת השטח לשליטת חיזבאללה.
המציאות הנוכחית בגבול הצפון, לפי בן לוי, היא תוצאה של גבול שרירותי שנקבע ללא היגיון גאוגרפי. הוא משווה זאת לגבולות טבעיים אחרים שהשכילה ישראל לייצב, כמו בקעת הירדן ורמת הגולן. "גבול ישראל-לבנון קשה מאוד להגנה. הוא עובר לצד הרים, והצד הלבנוני שולט טופוגרפית לאורך רוב הגבול הנוכחי", הוא מציין. הפתרון לשיטתו טמון בהגעה לנהר הליטאני, שהוא "ירידה דרסטית בגובה" ויוצר חסם טבעי מפני פלישות וירי נ"ט. "זה גבול גאוגרפי הגיוני", הוא אומר. כיבוש השטח עד הליטאני אומנם לא ינטרל לחלוטין את איום הטילים לטווח רחוק, כי מחבלי חיזבאללה יכולים לירות אותם גם מצפון לנהר הליטאני, אך הוא "ישמיט חלק גדול מיכולת ההתבססות של חיזבאללה" וינטרל את איום הפלישה הקרקעית

ד"ר רפאל בן לוי: "גבול ישראל-לבנון קשה מאוד להגנה. הוא עובר לצד הרים, והצד הלבנוני שולט טופוגרפית לאורך רוב הגבול הנוכחי"

אף שהוא תומך בשינוי הקו בצפון, בן לוי מזהיר מפני איבוד פוקוס אסטרטגי. הוא מדגיש כי היעד העליון בסדר העדיפויות הישראלי חייב להישאר הפלת המשטר האיראני. "במקום להתמקד בזרוע של התמנון צריך לפגוע לו בראש", הוא מסביר את האסטרטגיה המועדפת ומביע חשש כי מבצע כיבוש נרחב בדרום לבנון עלול להסיח את הדעת ואת המשאבים מהמאמץ העיקרי מול איראן. "לא הייתי רוצה שישראל תצא למבצע שיגרום לפיזור המשאבים הצבאיים וימסמס את ההישג העיקרי של הפלת המשטר", הוא אומר. עם זאת הוא מזהה חלון זמן אפשרי: סיום עיקר הפעולה נגד איראן יהיה הזמן "לרוץ על דרום לבנון".
השאלה המורכבת ביותר בכיבוש שטח היא כיצד להחזיק בו לאורך זמן בלי לשקוע בבוץ הלבנוני. כאן מציע בן לוי את מודל רמת הגולן: הקמת אזור חיץ ביטחוני נקי מאוכלוסייה עוינת. לטענתו, אחד הקשיים המרכזיים ברצועת הביטחון הקודמת היה המגע היום-יומי עם אוכלוסייה מקומית בין הרגליים. "המקום כבר עכשיו די פנוי", הוא מציין בהתייחסו למצב הדמוגרפי הנוכחי בדרום לבנון. לשיטתו, אין צורך בהכרזות על סיפוח מיידי; אפשר לקבוע עובדות בשטח ולראות אילו תנאים יתפתחו. הוא אף מעריך כי לאחר ייצוב הקו על הליטאני יהיה אפשר להחזיק את הגבול בפחות כוחות מאשר יש בגבול כיום, בשל היתרונות הטופוגרפיים והיעדר האוכלוסייה העוינת בצמידות לכוחות.

המגרש הבין-לאומי: הממשל וקליפת השום

בן לוי דוחה את הטענה כי כיבוש ישראלי יחזיר לחיזבאללה את הלגיטימציה כארגון התנגדות (מוקאוומה). הוא מזכיר שאיראן הקימה את הארגון כגוף אנטי-ישראלי עוד לפני מלחמת לבנון הראשונה, ומטרתו הייתה ונותרה ייצוא המהפכה האסלאמית והשמדת ישראל בלי קשר למקום שקו הגבול עובר בו.
יתרה מכך, הוא מזהה שינוי עמוק בלבנון. "היום יש הכי הרבה עוינות כלפי חיזבאללה מצד מגזרים אחרים", הוא אומר. לדבריו, התקשורת הרשמית בלבנון הונחתה להפסיק להשתמש במונח "התנגדות" ביחס לחיזבאללה ולקרוא להם בשמם, והדבר מעיד על שינוי תפיסה. "ממשלת לבנון מאשימה את חיזבאללה שהוא שפתח במלחמה. היא לא מאשימה את ישראל", הוא מציין. כיבוש השטח ומיגור חיזבאללה עשויים לדעתו דווקא לפתוח פתח לממשל לבנוני חזק יותר, שישתחרר מאחיזת הארגון.

הוא מזהה "חלון הזדמנות אדיר והיסטורי" בממשל טראמפ, שנותן להבנתו אור ירוק להרחבת הפעילות בדרום לבנון. לטענתו, לישראל יש כיום לגיטימציה מרבית לפעולה רחבה, שכן חיזבאללה הפר את כל הסכמי הפסקת האש והחלטות מועצת הביטחון (1559 ו-1701). "טיל אחד הוא עילה למלחמה בכל מקום נורמלי בעולם", הוא מזכיר, "ובוודאי מאות טילים".
בינתיים התפרסמה הצהרה משותפת של קנדה, צרפת, גרמניה, איטליה ובריטניה נגד כוונתה של ישראל לצאת למהלך קרקעי בלבנון. "אנו מודאגים מאוד מהאלימות הגוברת בלבנון. אנו קוראים למשא ומתן בין הישראלים ללבנונים כדי להגיע לפתרון מדיני בר קיימא. יש להימנע מכל מתקפה קרקעית ישראלית רחבה בלבנון, שכן תוצאותיה יהיו הרסניות. כל מתקפה קרקעית ישראלית נרחבת בלבנון עלולה להוביל לסכסוך ממושך", לשון ההודעה. בן לוי אינו מתרגש. "מה שקנדה וצרפת חושבות צריך לעניין אותנו כקליפת השום", הוא קובע נחרצות. לדעתו הגורם היחיד הרלוונטי הוא הממשל האמריקאי – והוא בעד פתרון של בעיית חיזבאללה.
ומה לגבי עמדתן של מדינות המפרץ, כמו סעודיה ואיחוד האמירויות, במקרה של כיבוש ישראלי של דרום לבנון? בן לוי סבור שהן מעריכות עוצמה ישראלית. אף שהן יגנו את המהלך בפומבי מסיבות פוליטיות, בפועל גם בהן מבינים שמיגור השלוחים האיראנים משרת את האינטרס שלהן ליציבות אזורית. "מה שחשוב לסעודים באמת זה לא איפה עובר הגבול בין ישראל ללבנון, אלא שיהיה סוף למלחמה ושנפיל את הציר האיראני".
בן לוי מציע להפוך את המשוואה המוכרת. במקום 'שטחים תמורת שלום' הוא מדבר על 'שלום תמורת שטחים'. הגישה שלו היא שישראל תשמור על השטחים האסטרטגיים בדרום לבנון, והלבנונים יקבלו בתמורה שלום ושגשוג.
"לבנון, מדינה כושלת שאיבדה את האחריות לשטחה בכך שאפשרה לארגון טרור לפעול ממנו, איבדה לשיטתי את הזכות על השטחים הללו", הוא מדגיש. "הם צריכים להכיר בזה ולהגיד תודה שישראל רוצה להיות חברה שלהם". אם יתממש התרחיש האופטימי של שלום אמת ופירוק חיזבאללה, יהיה אפשר לשאת ולתת, ואז השליטה בשטח תהיה קלף מיקוח ממשי. אך עד אז "על ישראל לדאוג לאינטרס הביטחוני שלה ולהחזיק בדרום לבנון עד קו הליטאני כפי שהיא כבר מחזיקה בכתף החרמון הסורי".

אזור חיץ כן – כיבוש וסיפוח לא

השיחה שלי עם אברהם לוין, חוקר הזירה הצפונית במרכז עלמא, מכון מחקר העוסק בגאופוליטיקה ובאתגרי הביטחון של מדינת ישראל בדגש על גבול ישראל-לבנון, נקטעת באמצע בגלל התרעה מפני ירי טילים. לוין גר ממש על הגבול, בשתולה שבגליל המערבי, שהגיע אליה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. המעבר לצפון לא היה מקרי אך גם לא היה מובן מאליו: לוין עוסק שנים בניתוח הזירה הצפונית – לבנון, סוריה ואיראן – ובה בעת משמש קצין מודיעין במילואים בעיקר בזירה הדרומית.
"באתי לגליל כי המצב השתפר, וזה הזמן לשקם ולחזור ולבנות בצפון", הוא מבהיר, "יש פה הרבה הזדמנויות לצד הסיכונים". לוין אינו מתכחש לסיכונים אך מדגיש את הפוטנציאל: "יש פה נוף מדהים, אנשים נהדרים וחמים, ויש הרבה מקום לאנשים חדשים".

אברהם לוין: "יש הזדמנות להיכנס לכל הכפרים האלה ולנקות אותם בלי נוכחות אזרחית. זה נותן יתרונות טקטיים אדירים"

אבל הבחירה לעבור דווקא אל הגבול, מרחב שהאיום בו הוא חלק מהיום-יום, מחדדת את המתח שבין ידע מקצועי ובין הרצון לחיות חיי שגרה, אלא שהשגרה הזו נשענה ב-25 השנים האחרונות על מציאות ביטחונית שברירית, שעומדת עכשיו בפני מפנה אפשרי עם התעצמות המערכה נגד איראן וחיזבאללה. לכאורה הרעיון של כיבוש דרום לבנון לשם שינוי המצב הביטחוני בצפון נראה פשוט; מה הגיוני יותר מהרחקה פיזית של האיום מגבול ישראל באמצעות כיבוש של השטח? בניגוד לבן לוי, לוין מציג גישה אחרת, מורכבת יותר. "אנחנו לא מדברים עכשיו על הרחבת גבולות מדינת ישראל", הוא מבהיר, "המטרה המרכזית צריכה להיות החלשה אסטרטגית של חיזבאללה והרחקה שלו מהגבול".

ד"ר רפאל בן לוי: "לבנון, מדינה כושלת שאיבדה את האחריות לשטחה בכך שאפשרה לארגון טרור לפעול ממנו, איבדה לשיטתי את הזכות על השטחים הללו"

אומנם הליטאני הוא גבול טבעי יותר מהקו הבין-לאומי הקיים היום, הקו הכחול ששרטטו הצרפתים והאנגלים אחרי מלחמת העולם הראשונה, אולם לוין סבור שצריך "ללמוד מלקחי העבר ולא ליצור עוד קו גבול, עוד גדר ועוד חומה, אלא לשנות את הסיטואציה מהיסוד". במקום זה הוא מציע יעד מצומצם יותר – אך כזה שעשוי לדבריו לשנות את המציאות שינוי מהותי: הרחקת חיזבאללה כעשרה קילומטרים מהגבול. "זה לא עד הליטאני", הוא מדגיש, "אבל זה יכול להספיק כדי לשנות מהותית את הסיטואציה". הרחקה כזו תיצור מרחב חיץ מוגבל שיאפשר הגנה טובה יותר על תושבי הצפון.

הזדמנות היסטורית חד-פעמית

לדברי לוין, הסיטואציה הנוכחית בדרום לבנון יוצרת תנאים שלא היו בעבר. "יש פה הזדמנות שלא הייתה לנו ביד, לא ב-1981 ולא ב-2000", הוא מסביר ונדרש לעזיבת חלקים נרחבים מהאוכלוסייה האזרחית את בתיהם בדרום לבנון בסבב הקודם. "ללא אזרחים בגזרה מתאפשר תמרון מאוד יעיל ודי פשוט". היעדר האוכלוסייה האזרחית, שלדבריו שימשה לאורך השנים מגן אנושי לתשתיות חיזבאללה, משנה את כללי המשחק. "עכשיו יש הזדמנות להיכנס לכל הכפרים האלה ולנקות אותם בלי נוכחות אזרחית", הוא אומר, "זה נותן יתרונות טקטיים אדירים".
לוין דווקא אינו פוסל כניסה עמוקה יותר – אפילו עד הליטאני – אך מגדיר אותה מהלך טקטי ולא יעד אסטרטגי בפני עצמו. "כן להיכנס עד הליטאני ולנקות את התשתיות", הוא אומר, אך מוסיף שהמשמעות אינה החזקה קבועה של השטח. מבחינתו היתרון המרכזי במהלך כזה הוא בהסרת האיומים המיידיים: "זה מוריד מהפרק את האיום הישיר של חדירה, את האיום של הנ"ט, את רוב הירי קצר הטווח ואפילו חלק מארוך הטווח". עם זאת הוא מבהיר כי לא מדובר בפתרון מוחלט. "זה לא עוצר הכול", הוא אומר, אך מדגיש כי מדובר בשינוי ניכר במאזן האיומים.

השלב הבא, לפי תפיסתו, הוא המורכב ביותר – ואינו צבאי בעיקרו. לאחר ניקוי השטח הוא מתאר תהליך של חזרה מדורגת, מותנית, של האוכלוסייה האזרחית. "במשא ומתן ובחזרה מדורגת של כפרים, אחרי שלבנון עושה את הצעדים שהיא צריכה לעשות", הוא אומר. הצעדים הללו, לדבריו, אינם טכניים בלבד. הם נוגעים בלב המבנה הפוליטי והצבאי של לבנון. "אנחנו צריכים להציג ללבנון מפת דרכים לצאת מהברוך", הוא אומר, ומפרט: "הוצאת חיזבאללה מהחוק הן כתנועה צבאית הן כתנועה פוליטית, והוצאת איראן כזרוע שולטת בלבנון".
עם זאת לוין עצמו יודע שהתרחיש שהוא מציע לא יהיה קל ליישם. "הם לא יעשו את זה", הוא אומר על לבנון, ומכאן נובעת לדבריו הדילמה הישראלית. "אנחנו נכנסנו לסיטואציה שאין לנו ברירה אלא לפעול בעצמנו". החלופה כפי שהוא מתאר אותה אינה אידיאלית: לא רצון ליצור רצועת ביטחון חדשה, אך גם לא יכולת להסתמך על גורמים אחרים שיאכפו את המציאות בשטח. "יוניפי"ל לא עשה את זה, צבא לבנון לא עשה את זה", הוא אומר ומתייחס לניסיון המצטבר של עשרות שנים של עבודה עם גופים אלו, "אנחנו מבינים את זה אחרי עשרים שנה".
במצב כזה התפיסה שהוא מציע אינה של כיבוש קלסי אלא של יצירת מנוף לחץ. שליטה זמנית בשטח, לדבריו, יכולה להיות נכס במשא ומתן עתידי. "אין פה הרחבה של הגבול", הוא מדגיש, "אבל כן יצרתי מצב שיש לי על מה לדון".

עד הליטאני: זווית אישית

אליהו גליל, מושב שתולה

ממרפסת הבית שלי אני רואה את בתי ראמיה, הכפר השיעי שממנו ירו עליי טיל נ"ט במלחמה. מהמצלמות בחמ"ל אני רואה את עייתא א-שעב, עיירת חיזבאללה שממנה ירו עלינו רקטות ובורקאנים וממנה היו אמורים לצאת כוחות רדואן לכיבוש המושב שלנו. 

עייתא וראמיה שוממות זה תקופה ארוכה. חלק ניכר מהבתים שם הרוסים לחלוטין, נוטים על צידם, אחרים רק פגועים. בחלק מהבתים ממש אפשר לראות מהיכן נכנס הפגז של הטנק. רחובות כפרי חיזבאללה ריקים ואין בהם תנועה. אומנם בלילות נדלקת מעצמה תאורת הרחובות, אבל אין שם אנשים, לכל הפחות לא בגלוי. קו הכפרים הראשון בלבנון הפך לאזור אסור בכניסה ב"ה, וכל מי שמתקרב הוא בן מוות עכשיו. אחרי שישראל שרטטה את הקו הצהוב ברצועת עזה, שמגובה במקלעים ובגדרות, גם בדרום לבנון יש עכשיו קו צהוב – צהוב כמו צבעה הרשמי של תנועת הטרור חיזבאללה. שנים הם תכננו את הפלישה לגליל, ממש אלינו לחצר, לרחוב, לשכונה, ועכשיו הם שנמצאים בקרב מאסף לפני השמדתם.

הייתי רוצה שהכפרים שמולנו יהיו מיושבים כמו בימים כתיקונם, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אבל לא באנשי דמים ומרמה ערלי לב אלא באנשים טובים; שיושבי ראמיה ועייתא ושאר דרום לבנון יהיו ישרי דרך ואוהבי ישראל, שלא שניאלץ לגרש אותם מעל אדמתם, מכרמי הזיתים, מגינות הירק הקטנות ומבוסתני הפרי שהם מטפחים ליד בתיהם. אבל אין אפשרות אחרת. הם בחרו בדרך הטרור, וזה המחיר שהם צריכים לשלם כל עוד לא תיקנו את טעותם ובחרו מחדש בדרך השלום. לו היו חכמים יותר, היו כורתים איתנו ברית ונהנים מהחיבור לעם הנצח. הם לא עשו זאת, ועל כן הם נידונים לגלות כפויה שהחלה מאז תחילת המלחמה ונמשכת עד עתה, ומי יודע, אולי תימשך לצמיתות אם תחליט ממשלת ישראל לכבוש את דרום לבנון ולהפוך אותו לשטח מדינת ישראל.

מתוך המראות האלה, שנמצאים ממש לנגד עיניי בשעה שאני כותב את השורות האלו, קשה שלא לבוא לכלל כמה מסקנות ברורות. ראשית, המציאות השתנתה ולא תחזור להיות כפי שהייתה. קו הגבול הישן, זה שהתבסס על הרתעה בלבד, הוכיח את היותו שביר. מי שגר כאן יודע היום שאי אפשר להסתפק עוד בהבטחות או בהסדרים על הנייר; הביטחון חייב להיות מוחשי, נראה לעין, כזה שמרחיק את האיום הרחקה פיזית מהבתים שלנו.

שנית, האחריות של מדינת ישראל כלפי תושבי הצפון אינה יכולה להיות זמנית או תלויה בנסיבות. אם המשמעות היא יצירת מרחב ביטחון, אכיפה נחושה של פירוז או נוכחות מתמשכת שתמנע את חזרת האיום – זהו תנאי בסיסי לחיים כאן. בלי זה לא תהיה חזרה אמיתית לשגרה.

שלישית, לצד הנחישות הביטחונית אסור לאבד את ההבחנה בין אויב לאפשרות לעתיד אחר. אם וכאשר ישתנו התנאים מעבר לגבול, ואם יקומו שם כוחות שיבחרו בדרך אחרת – של חיים, של שיקום, של יחסים תקינים – ישראל צריכה לדעת להושיט יד, אך מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה.

ולבסוף, לנו כאן המשמעות היא שעלינו להמשיך להיאחז בקרקע, לבנות, לגדל ילדים ולא לוותר על החיים. דווקא לנוכח ההרס והרשע שמנגד התשובה שלנו צריכה להיות המשך קיום, יצירה והתיישבות. לא מתוך נקמה אלא מתוך הבנה שזה הבית שלנו, זו הארץ שלנו, וכאן אנחנו נשארים.