הדאגה העמוקה ומריטת העצבים שאפיינו את יום הבחירות ואת לילו השבוע מקשים מעט להיזכר ברוממות הרוח בימין שהביאו תוצאות הבחירות הקודמות. אחרי ארבעה סבבי בחירות נטולי הכרעה לאורך שלוש שנים וחצי הגיע הסבב החמישי ויצר מציאות שכמותה לא הייתה: ממשלת ימין-ימין לכל רוחב האופק. 64 מנדטים ללא צורך ויכולת לשלב זרועות עם אף אחד אחר.
הימין הערכי, העמוק, המהותי, מצא את דרכו לראשונה אל ליבת העשייה המדינית של ישראל, ובהחלט ניצל את הכהונה המלאה שזכה לה, שכמותה לא רשמה ישראל 38 שנים (ואם מביטים לא רק על תוחלת חיי הכנסת אלא גם על משך חיי הממשלה, הישג דומה לא נרשם כבר 52 שנה), לקבע את השינוי.
כדי להבין לעומק את משמעות ארבע השנים האחרונות צריך לומר מילה על עניין שקצת נשכח: אי אז ערב הבחירות הראשונות בסבב, בתחילת 2019, נדרש נתניהו להפעיל מאמץ מיוחד כדי לשכנע את המפלגה הדתית-לאומית (שאז נקראה הבית היהודי, זוכרים?) בראשות הרב רפי פרץ (זוכרים?) להתאחד עם עוצמה יהודית, שנתפסה אז מוקצית מחמת מיאוס.
עברו ארבעה סבבי בחירות, הרב רפי פרץ נפלט זה מכבר מהמערכת הפוליטית, ואילו איתמר בן גביר מעוצמה יהודית היה אחד השרים הבכירים בממשלה הזו וחבר קבינט. זהו אחד מנתוני הפתיחה החשובים הנדרשים להבנת הכנסת היוצאת. הסיפור כמובן איננו בן גביר האיש וגם לא מפלגתו, אלא מה שאלו מסמלים: תפיסות ששנים רבות נחשבו לשולי השוליים של הימין טיפסו בקדנציה החולפת אל השורה הראשונה של קובעי ההחלטות במדינת ישראל.
כל זה נכון כמובן גם לסמוטריץ'. האיש שהיה עצור בידי שב"כ בזמן ההתנתקות בעוון "פשעים" כדוגמת חסימות כבישים הפך לשר האוצר של מדינת ישראל, ועוד בתקופה הכי ניסית שלה, כשישראל עולה ועולה במדדים הכלכליים נגד כל הסיכויים, ואחרי שלוש שנות מלחמה מהקשות שידענו חולפת ביעף וכלאחר יד על פני מעצמות גדולות, מבוססות וחזקות היסטורית פי כמה מישראל הקטנה.
היפוך הכיוון שהמדינה צועדת בו כמה עשורים
מעניין כיצד היה מגיב אריאל שרון לו ראה את הצעירים שקראו תיגר על מפעל ההרס שלו בגוש קטיף ובצפון השומרון הופכים את הגלגל (בחליפה ומתוך חדרי הממשלה) כעבור יותר משני עשורים ומקימים בשטח – בינתיים ביהודה ובשומרון, אבל בהמשך זה יהיה גם בעזה – הרבה יותר יישובים משהוא הצליח להחריב.
300 החוות, הגבעות ונקודות היישוב החדשות ברחבי יהודה ושומרון – שרובן הוקמו בשנה וחצי האחרונות לכהונת הממשלה היוצאת – הן תוצר של היפוך הכיוון שהמדינה צועדת בו כמה עשורים, הרבה לפני ההתנתקות. אגב, היו מעט מאוד זחיחות ושיכרון כוח בממשלה הזו, שלרגע לא נחה על זרי הדפנה, ועד הרגע האחרון טרחה להשאיר אחריה עובדות בשטח. יישוב אחרון (בינתיים) הוקם רק השבוע – שלם – סמוך לשכם (ומאז עלו גם גבע שומרון ורום גלבוע)
בן גביר מצידו פעל בחזיתות אחרות וחשובות לא פחות משל סמוטריץ'. הוא צייד את עם ישראל ב-300,000 רישיונות אקדח מאז פרוץ המלחמה נוסף על 200,000 רישיונות הנשק שהיו קודם תקופתו. עם כיתות הכוננות שהקים ביישובים רבים ברחבי הארץ העמיד בן גביר את הישראלים במוכנות מספקת מול ניסיונות לטבח נוסף, אם יגיע חלילה. נוסף על כך הוא הפך את הישיבה בכלא הישראלי להרבה פחות קורצת למחבלים ושינה את כיוון הפעולה של ימ"ר ש"י מהתמקדות בנערי הגבעות לנחישות נגד האויב.
התנגשות רשויות חזיתית
ההתחלה בכל הנוגע לרפורמה במערכת המשפט הייתה קשוחה במיוחד מצד הממשלה, ואם להודות באמת, גם עקומה. שלטון ימין טרי נאלץ להתמודד עם מציאות שבה כל הרשויות האחרות קמות עליו, וגל מחאות שהוא הכול מלבד עממי שוטף את המדינה ומתודלק בכל האמצעים. האש שספגה רק הוסיפה והרתיעה את הממשלה מלהכריע.
זו הייתה אחת הכהונות הסוערות בתולדות הכנסת, והשנה הראשונה בכהונתה התאפיינה בניסיון של כל גורמי הכוח האחרים במדינה – ממערכת המשפט דרך יושב ראש ההסתדרות ועד בכירי גופי הביטחון – למנוע מהממשלה לממש את שאיפותיה. ממש מרד התחולל פה מצד מי שהתרגלו שנים לשליטה בלי מצרים במדינה.
מעולם, אבל מעולם בתולדות ישראל, לא נוצרה התנגשות חזיתית בין הרשויות כפי שנרשמה בשנה הראשונה לכהונה. מלחמה של ממש הוכרזה עוד מהרגע הראשון, ממש עם כינון הממשלה, כשהבהיר שר המשפטים יריב לוין עד כמה עמוק השינוי שהממשלה מכוונת אליו. היועמ"שית ובג"ץ הערימו שוב ושוב מחסומים על דרכה של הממשלה, התערבו באופן בוטה בתפקידה וערערו על סמכותה להחליט.
שוב ושוב נוצר מצב שהזכיר לרבים מדינות רודניות: לא משנה מה מחליטים בממשלה או בכנסת, בג"ץ כערכאה סופית הוא שיחליט. אם רע"ם או המשותפת נפסלות בידי סיעות הכנסת, בג"ץ מחזיר אותן בדלת האחורית. הכנסת בוחרת מבקר מדינה – בג"ץ פוסל את הבחירה ומורה על עריכת הצבעה חוזרת.
בקדנציה הזו התברר שגם חוק יסוד איננו קדוש מכדי שבג"ץ יבטל אותו. כך היה לגבי עילת הסבירות, הקביעה שבתי המשפט מנועים מלהשתמש בעילת הסבירות לשם ביקורת שיפוטית על החלטות ממשלת ישראל ושריה. לאחר עתירה שהוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק נפסל התיקון לחוק. הממשלה נרתעה מעוצמת ההתנגדות ובלמה בעצמה את מרבית מהלכיה, אבל הצעד הזה לא התקבל בהערכה בצד השני. שם פירשו את הדברים באומרם שבימין מבינים רק כוח. המלחמה שפרצה הסירה מעט עכבות בימין, אבל אל דאגה, נשארו עוד הרבה.
פה ושם הממשלה בכל זאת העזה
כך פסגת חוקי המהפכה המשפטית המובטחת נגעה להרכב הוועדה לבחירת שופטים, אולם בנוסח שהתקבל לבסוף – כלאחר ייאוש – נכלל רק שינוי חלקי, ולדעת רבים בלתי מספק, מההרכב הנוכחי. בזה החדש כלולים ארבעה נציגים מהקואליציה, שניים מהאופוזיציה ושלושה שופטים, מה שממש לא מבטיח רוב לעמדת הממשלה. נציגי לשכת עורכי הדין הוצאו מהוועדה, אולם השופטים עוד בהחלט שם.
פה ושם הממשלה בכל זאת העזה. כך למשל הועבר חוק היועץ המשפטי לממשלה, המקנה לממשלה סמכות להחליט שחוות הדעת אינה מחייבת. על פיו, אם אחד הצדדים סבור שהיועץ לא יוכל להגן על עמדת הממשלה, הממשלה רשאית לקחת ייצוג משפטי חלופי, והיועץ יוכל להופיע בדיון בנושא רק בכפוף לאישור הממשלה.
חוק חשוב אחר שהממשלה חוקקה הוא חוק הבוררות, המקנה לבתי הדין הרבניים (והשרעיים, להבדיל) סמכות לעסוק בבוררות בהסכמת הצדדים, וכן קביעה שצדדים לסכסוך יוכלו בהסכמה להסמיך בתי דין רבניים לדון כבוררים במחלוקת אזרחיות ביניהם, בהתאם לדין הדתי. חוק נוסף הוא חוק הכשרות שעבר ברגע האחרון, רגע לפני פיזור הכנסת.
הדגם החרדי חורק
זו הכנסת שלראשונה עוררה חריקות בדגם הפוליטי החרדי והביאה אותו עד סוף הכהונה למצב שסימן שאלה עצום מתנוסס מעליו. הממשלה הייתה הידידותית ביותר שהחרדים יכלו לבקש לעצמם, ובכל זאת הם סיימו את הכהונה כשמעמדם מעורער מאי פעם, כשהאוטונומיה החרדית, שהתאפיינה במערכת חינוך נפרדת, בחברת לומדים שעניין הגיוס לצה"ל רחוק מהם כרחוק השטעטל המזרח-אירופי מישראל 2026, הולכת ונשחקת.
מנהלי המדינה בפועל – שופטי בג"ץ והיועמ"שית – התעקשו לא רק על קיצוץ חד בהטבות שהחרדים התרגלו אליהן – צעד שבגוש הימין מהדגם שאחרי פרוץ המלחמה הנוכחית זוכה לתמיכה – אלא גם על מדיניות מעצרים מתוקשרת של סרבני גיוס שרמזה שייתכן שמניעים אחרים לגמרי משוויון בנטל מדריכים את בכירי המערכת, ולא רדיפת צדק. יש מי שחשב שיותר מגיוס, מטרת הצעדים הכוחניים הללו היא לשסות את גוש הימין בעצמו וכך להחליש אותו.
בכל הנוגע לחרדים נראה שזה אפילו הצליח. הם הגיעו מוחלשים משהו לישורת האחרונה במערכת הבחירות, מפולגים כפי שלא היו שנים רבות, וכשכמה מפלגות חרדיות מתחרות מזנבות במפלגות הקיימות והוותיקות ונושפות בעורפן. התחושות הקשות מהכהונה החולפת היתרגמו לצניחה היסטורית בכוח החרדי. מי יודע אם יצליח לשוב ולהתחזק.
היו כאן ארבע שנים שהוכיחו לציבור רחב שהמדינה היא גם שלו
מה עוד יכולה הממשלה היוצאת לזקוף לזכותה? למשל, את החוק להפסקת פעילות אונר"א במדינת ישראל ואת חוק עונש מוות למחבלים, בבת עינו של השר בן גביר, שעדיין מחויב בהוכחה שהוא אכן ישים ולא הצהרתי בלבד. כך הועבר גם חוק שעל פיו מנהל בית חולים רשאי לקבוע הוראות בדבר הגבלה של הכנסת חמץ למבנה בית החולים בפסח.
מה ייוותר מכל אלה? לאן פני המדינה עתה? גם אם תירשם כעת פנייה חדה מהכיוון שהותווה בכנסת ה-25, זו המסיימת את דרכה הוכיחה לימין שחלומות רבי שנים שלו עשויים להפוך באחת למציאות. היא קירבה אל הגאי השלטון גורמים שמעולם לא היו קרובים אליו ולא פעם נרדפו על ידו.
המציאות איננה לינארית. היא בנויה ממהמורות כידוע, ובכל זאת היו כאן ארבע שנים שהוכיחו לציבור רחב משנהוג לחשוב שהמדינה היא גם שלו, שמשאביה עומדים מפעם לפעם גם לרשות מפעלים שיקרים לליבו. יותר מדי שנים הציבור הזה חש אורח. ארבע השנים האחרונות עוררו בו לפתע תחושה חדשה ובלתי מוכרת שגם לו יש חלק בארץ הטובה הזו.
