שלום אבינועם
חייבת לשתף:
חזרתי מהקלפי אבל האמת שכרגע הראש שלי עסוק בדברים אחרים:
לא יודעת אפילו אם אני יותר עצובה, צ כל אמא שמבינה שלמרות כמה שהיא רוצה להגן על הילדה שלה אין לה באמת מה לעשות בעניין.
יש לי ילדה בכיתה ו'.
בת 11 וחצי.
ילדה רגישה, טובה, כזאת שתמיד חושבת על כולם לפני שהיא חושבת על עצמה.
ילדה שאם מישהי בכיתה שוכחת אוכל, היא תיתן לה חצי מהכריך שלה, גם אם היא בעצמה נשארת רעבה.
והיום נשבר לי הלב בגללה.
זהו.
היום הרמתי ידיים.
אתמול היא ישבה בסלון עם הטלפון.
פתאום ראיתי שהיא נהיית שקטה.
שקטה מדי.
שקטה בקטע רע.
שאלתי אותה אם הכול בסדר.
היא אמרה שכן.
אחרי כמה דקות ראיתי שהיא נכנסת לאינסטגרם, יוצאת, נכנסת לווטסאפ, ושוב לאינסטגרם.
ואז היא פשוט הניחה את הטלפון הפוך על הספה.
"אמא, אפשר לשאול אותך משהו?"
"בטח"
"אני באמת מפלצת? יש סיבה למה הן כל הזמן מתנהגות אליי כמו חבורה של…???"
באותו רגע הבנתי.
מסתבר שכל החברות שלה מהכיתה קבעו להיפגש בקניון הגדול בפתח תקווה.
כולן.
הן קבעו שעה, תכננו איפה להיפגש, מה לאכול, באילו חנויות להסתובב.
אחת האימהות אפילו הסיעה כמה מהן.
ורק לבת שלי אף אחת לא אמרה מילה.
לא הודעה.
לא "רוצה לבוא?"
אפילו לא "שכחנו לשאול אותך".
כלום.
היא גילתה את זה מהסטורי שלהן.
תמונה של כולן יחד, מחייכות מול המראה בחנות בגדים, עם לבבות וכיתוב "החברות הכי טובות בעולם".
והילדה שלי? יושבת בבית בפיג'מה, מסתכלת על התמונה ומנסה להבין מתי היא הפסיקה להיות חלק מהחבורה.
שאלתי אותה אם אולי הייתה אי הבנה.
היא הסתכלה עליי ואמרה משפט שאני לא חושבת שאשכח בחיים:
"אמא, הן לא שכחו אותי. כדי לשכוח מישהי צריך קודם לחשוב עליה."
נשבעת לכם, הלב שלי התרסק.
ככה היא אמרה.
אבינועם, באמת, באותו רגע חשבתי שבא לי למות.
ניסיתי לחבק אותה, אבל היא התרחקה ואמרה: "עזבי, אמא, אני לא תינוקת."
ואז, אחרי כמה שניות, היא בכל זאת חזרה אליי, הניחה את הראש על הכתף שלי והתחילה לבכות.
לא בכי חזק.
בכי שקט כזה, של ילדה שמנסה שלא ישמעו אותה.
הכי כאב לי כשהיא המשיכה לשאול אותי: "אמא, מה לא בסדר בי?"
מה אני אמורה לענות לילדה ששואלת דבר כזה?
איך אני מסבירה לה שהיא לא פחות יפה, לא פחות מעניינת ולא פחות שווה מאף אחת מהן?
והכי קשה לי שגם אני מכירה את האימהות.
אנחנו נפגשות באספות הורים, מחייכות אחת לשנייה, מדברות על כמה חשוב ללמד את הילדים שלנו להיות רגישים ומכילים.
ואני תוהה אם מישהי מהן שמה לב שחסרה ילדה אחת.
אני לא מצפה שכולם יהיו החברים הכי טובים של כולם. באמת שלא.
אבל כמה קשה לשלוח הודעה אחת?
כמה קשה לחשוב לרגע איך מרגישה ילדה שיושבת בבית ורואה את כל החברות שלה מבלות בלעדיה?
בעוד כמה זמן אחרי הבחירות היא צריכה לחזור לכיתה ולשמוע את כולן מדברות על כמה כיף היה להן.
והיא כבר ביקשה ממני לא לשלוח אותה לבית הספר.
אני לא רוצה לעשות לה בושות, לא רוצה להתקשר לאימהות ולגרום לה להרגיש עוד יותר דחויה.
אני רק רוצה להחזיר לה את החיוך שהיה לה לפני שפתחה את הטלפון.
אז אם יש כאן הורים לילדים בגיל הזה, בבקשה, תדברו איתם.
תלמדו אותם שלא חייבים להיות חברים של כולם, אבל כדאי לשים לב גם למי שנשאר בצד.
כי בשבילכם זאת אולי סתם יציאה לקניון.
אבל בשביל הילדה שלי, זה היה הרגע שבו היא הרגישה שאין לה מקום.
ועכשיו היא ישנה בחדר שלה, ואני יושבת במטבח ובוכה בשקט.
כי מחר בבוקר היא תקום, תתלבש, תסדר את התיק ותלך לבית הספר.
ואני יודעת שהיא תחייך כאילו הכול בסדר.
אבל אני גם יודעת שהערב משהו קטן בלב שלה נשבר.
נשבר בצורה כזו שאין לי מושג אם וכאשר אוכל אי פעם לתקן את זה.
והלוואי שיכולתי לתקן את זה במקומה.
אבל אני לא.
הרגשתי שרצחו לי את הנשמה של הילדה שלי.
העיקר שהאמהות האלו חזרו מהקלפי עם חיוך מלא משמעות סיפוק וניצחון.
מסיבות מובנות, מעדיפה כמובן לשמור על אנונימיות💔
מטעם קהילת ההורים
